אחרי עשרים שנה: סוף תקופה בוונצואלה

המשבר הכלכלי בוונצואלה, שהחל לתת את אותותיו עוד ב־2014 כתוצאה מהמדיניות הכלכלית של הנשיא לשעבר הוגו צ'אבז, הואץ בתקופת מחליפו ניקולאס מדורו, שהעמיק את השחיתות השלטונית ואת הניהול הכלכלי הכושל, בזמן שההכנסות מנפט צנחו. כדי להבין את הדרמטיות של המשבר, די לומר שבשנים 2017־2013 הצטמק התוצר לנפש וכן התוצר הלאומי במדינה בשיעור חד יותר מאשר בארה"ב בזמן השפל הגדול וברוסיה, אלבניה וקובה לאחר קריסת הגוש הקומוניסטי.

הכתבה מופיעה בגיליון פברואר 2019 של פורבס ישראל

לרכישת גיליון 

לכל העדכונים, הכתבות והדירוגים: עיקבו אחרינו בפייסבוק ובאינסטגרם

בשנת 2018 עמדה האינפלציה המקומית על 1,370,000% כתוצאה מהדפסת כסף פרועה. הבורסה המקומית איבדה 94% מערכה, והבוליבר, המטבע המקומי, איבד יותר מ־99%. 2.5 מיליון בני אדם כבר נסו מוונצואלה, והאזרח הממוצע איבד בשנה שעברה שמונה ק"ג ממשקלו. רוב מוצרי היסוד אינם נגישים לכלל האוכלוסייה – המדינה שיושבת על מאגרי הנפט הגדולים ביותר בעולם לא מסוגלת להאכיל את אזרחיה.

ונצואלה. עומדת בפני רגע היסטורי | צילום: shutterstock

כתוצאה מכך, ועל רקע טענות על זיוף תוצאות הבחירות האחרונות (שבהן זכה מדורו, לכאורה, ברוב זעום), הכריז על עצמו מנהיג האופוזיציה חואן גואידו כנשיא הזמני של המדינה וזכה לתמיכה מרוב מעצמות המערב, בעוד רוסיה וסין מוסיפות לגבות את מדורו.
למרות המשבר הכלכלי החריף, ישנם עדיין מאות אלפי נאמנים למדורו, רובם ככולם מהמעמדות הנמוכים של ונצואלה, שזכו בעידן המהפכה הבוליברית ליהנות משגשוג כלכלי בשל נאמנותם לשלטון. לכן עולה כעת החשש לפרוץ מלחמת אזרחים במדינה.

העשור האבוד

כדי להבין כיצד קרסה ונצואלה בצורה כל כך דרמטית, יש לחזור 21 שנה לאחור, למשבר הכלכלי הקודם במדינה. בסוף שנות ה־90 קרס מחיר חבית הנפט לרמה חד־ספרתית. כשבוחנים את הערך הריאלי של הנפט לאורך השנים, בהתאמה לדולר של ימינו, מתברר שמחיר חבית בסוף 1998 היה זהה למחירה לאחר מלחמת העולם השנייה – נמוך יותר מהמחיר ערב משבר הנפט של 1973.

כתוצאה מכך מצאה עצמה רוסיה, כלכלה תלוית משאבים, במצב של חדלות פירעון. ונצואלה חוותה משבר כלכלי קשה משל עצמה, ושנות ה־90 כונו במדינה "העשור האבוד". אחת מתוצאותיו של המשבר היא עלייתם לשלטון של פוטין ברוסיה וצ'אבז בוונצואלה.
כמה שנים לאחר מכן, ב־2003, בעודן מתאוששות ממיתון נוסף, פרצה מלחמת המפרץ השנייה, שהסירה את הנפט העיראקי מהמדפים ויצרה ביקוש גבוה לזהב השחור. מכאן הדרך להחייאת אופ"ק על משטר המכסות הקפדני שלו היתה קצרה.

במשך קצת יותר מעשור נהנו יצרניות הנפט מתזרים דמיוני של עושר כתוצאה ממחיר גבוה לחבית, שהרקיע עד 147 דולר ב־2008. צ'אבז רתם את העושר העצום הזה כדי להגשים את גן העדן הסוציאליסטי שקיווה להקים בוונצואלה בפרט ובאמריקה הלטינית בכלל. מיליארדי דולרים הוזרמו לחברה המקומית בדמות סובסידיות נדיבות ביותר. כך למשל ייבא צ'אבז רופאים קובנים, שנהנים מיוקרה מקצועית גבוהה, ושילם עליהם לחברו הקרוב פידל קסטרו מאות מיליוני דולרים ובכך הותיר את הכלכלה הקובנית בחיים. הרופאים הקובנים נשלחו על ידי צ'אבז למשימות הומניטריות ברחבי דרום אמריקה, ובכך זכה נשיא ונצואלה לפופולריות רבה, שאותה רתם כדי להעלות לשלטון במדינות שונות ממשל שחולק את תפיסת עולמו.

צ'אבז הלאים את הכלכלה המקומית לחלוטין. הוא גירש את כל החברות הזרות, כולל אלה שסייעו בפיתוח שדות הנפט העצומים של ונצואלה, המקור היחיד לעושרה. הוא השקיע כספים רבים במודרניזציה של הצבא, כי סבר שארה"ב תנסה להביא להדחתו. האליטות הישנות במדינה החלו לזלוג החוצה. החסמים שצ'אבז הטיל על עסקים פרטיים, חשבונות בנק זרים, נסיעות לחו"ל ועוד פגעו קשות באוכלוסייה היצרנית במדינה.

צ'אבז. רכב על הפופולריות הגדולה | צילומים: shutterstock

ונצואלה גם סבלה מ"המחלה ההולנדית". ככל שרווחי הנפט גברו, כך התייבשו בזה אחר זה סקטורים שלמים שלא היה בהם עוד צורך. הכלכלה של ונצואלה הפכה לתלויה באופן מוחלט בנפט, בלי לייצר דבר נוסף בעל משמעות. אולם הכסף הרב שזרם לכלכלה הופנה לשחיתות שלטונית, לסובסידיות נדיבות ולמיזמים סוציאליסטיים ברחבי דרום אמריקה, במקום שיהיה מופנה לפיתוח תשתיות, להשכלה גבוהה ובעיקר לפיתוח שדות הנפט שכבר החלו לסבול מהזנחה ערב המשבר.

תיאורטית, יכלה ונצואלה, כמי שיושבת על עתודות הנפט הגדולות ביותר בעולם, לייצר לפחות אותה כמות נפט שמייצרת סעודיה, קרי פי ארבעה ממה שייצרה ונצואלה באותן שנים. בפועל, הזנחת ענף הנפט כתוצאה ממחסור במשאבים ובידע הובילה לירידה נמשכת ביכולות הייצור. לכך נוספה העלייה ברמת החיים וסבסוד הנפט שהגבירו את הצריכה על חשבון הייצוא, ובכך בזבזו את המשאב הלאומי.

ב־1999 ייצרה ונצואלה בממוצע כ־2.8 מיליון חביות נפט ביום, כ־90% מזה הופנה לייצוא. ב־2005 התקרבה ונצואלה ל־3.1 מיליון חביות בממוצע. באוקטובר 2018 שאבו בוונצואלה כ־1.34 מיליון חביות ביום בלבד, כשהייצוא בהיקף של כמה מאות אלפי חביות לכל היותר.

המחסור במזומנים הוביל את ממשלת ונצואלה להדפיס כסף כדי לעמוד בתשלומים שלה. הפיחות בערך הבוליבר הוביל למחיקת שלושה אפסים ולהשקתו של הבוליבר החדש, שכבר היום עומד על שער של 3,300 לדולר.

חזרה לנקודת ההתחלה

אם שנות ה־90 בוונצואלה כונו העשור האבוד, הרי ששני העשורים של המהפכה הבוליברית של צ'אבז ומדורו הרוויחו ביושר תואר דומה.

לפי נתוני קרן המטבע הבינלאומית, בשנת 1999, השנה שבה עלה לשלטון הוגו צ'אבז, ייצרה הכלכלה המקומית 97 מיליארד דולר בשנה. ארבע שנים לאחר מכן, ב־2003, ערב הזינוק במחירי הנפט בעולם, התמ"ג של ונצואלה עמד על 83.7 מיליארד דולר בלבד. ב־2011, לאחר שנים של רווחים דמיוניים מהנפט, עמד התמ"ג המקומי על לא פחות מ־334 מיליארד דולר, גידול של פי ארבעה בכלכלה בתוך שמונה שנים בלבד. בשנת 2018 כבר הצטמקה הכלכלה המקומית ל־92.4 מיליארד דולר, וההערכה המעודכנת היא שבתוך ארבע שנים תאבד הכלכלה עוד 18 מיליארד דולר. במילים אחרות, 20 שנה לאחר תחילת המהפכה הבוליברית, כפי שכינה אותה צ'אבז, חזרה ונצואלה לאותה רמת תמ"ג של תחילת המילניום מבחינה נומינלית, לא כולל השקלול של עליית המחירים במשך 20 שנה. בשנים אלו גדלה האוכלוסייה ב־9 מיליון בני אדם.

היקף ההוצאה הממשלתית ב־1999 עמד על כ־26% מהתמ"ג, וב־2015, שנת השיא, היתה ההוצאה למעלה מ־47% מהתוצר, לפי קרן המטבע הבינלאומית. ונצואלה נמצאת היום בנקודה שבה היא אינה יכולה להתאושש בכוחות עצמה וזקוקה להזרמה של עשרות מיליארדי דולרים לכלכלתה, בכפוף לרפורמות כלכליות עמוקות. הבעיה היא שמדורו מסרב לכך ומכחיש באופן סדרתי את מצבה החמור של ארצו, ומייחס את המשבר לניסיונות של המערב להפיל את משטרו המהפכני. סין ורוסיה עשויות להזרים כספים למדורו כדי לסייע לו לשמור על שלטונו, כפי שעשו עד כה, עת הלוו למדורו מיליארדי דולרים. אולם הכסף ישמש רק לתחזוק המשטר המושחת ולא לניסיונות לצאת מהמשבר, כגון הניסיונות של מדורו למכור את הזהב של ונצואלה.

זירת התגוששות

מדינות המערב בראשות ארה"ב ובאמצעות הבנק העולמי וקרן המטבע הבינלאומית יוכלו לעזור לוונצואלה לעמוד על הרגליים, לשקם את מגזר הנפט שלה, שהוא המנוף הכלכלי היחיד שלה והערבות לכך שתוכל להחזיר את חובותיה, ולהעלות את המדינה תוך כמה שנים על פסים של צמיחה.

מדורו מעביר את המסר שניסיונות ההדחה שלו, שלפי שעה באים לידי ביטוי בתמיכה המערבית הגורפת בגואידו, יובילו בסופו של דבר למלחמת אזרחים. גואידו עצמו דחה את האיומים הללו, אולם מדורו הוכיח שהוא לא נרתע מדבר כדי לשמר את שלטונו. יתרה מכך, מאות אלפי אנשים בוונצואלה חבים את מעמדם למשטר הבוליברי, והם מהווים חלק ממערכת הביטחון המקומית. גואידו נתמך אולי על ידי המונים בציבור, אולם ללא סיוע של צבא זר או עריקה משמעותית משורות הצבא המקומי הוא לא יוכל לעשות דבר נגד מדורו, וארצם תמצא עצמה שוקעת במלחמת אזרחים אכזרית.

מדורו. ממשיך להכחיש את מצבה החמור של ארצו | צילום: shutterstock

רמז מטרים, אולי, לכוונותיו של טראמפ באשר לוונצואלה ניתן למצוא במינויו של אליוט אברהמס לתפקיד השליח האמריקאי המיוחד לוונצואלה. אברהמס, בעל עבר שנוי במחלוקת בשירות ארצו, היה מעורב במדיניות בעייתית במדינות מרכז אמריקה – ניקרגואה, אל סלוודור וגואטמלה – שבהן תמך בדיקטטורים אכזריים שנתפסו כבני ברית של האמריקאים. אברהמס בעל תפיסות ניאו־קונסרבטיביות עשוי להיות האיש שינסה לעזור לאופוזיציה ולמדורו להשלים את ההפיכה.

מולו ניצבות, כאמור, רוסיה וסין, התומכות הגדולות של מדורו, שהלוו לו עד כה מיליארדי דולרים בתמורה לנפט זול ולדריסת רגל בחצר האחורית של ארה"ב. הסינים הלוו, לפי הערכות, כ־20 מיליארד דולר, והרוסים הלוו גם הם כמה מיליארדי דולרים. החשש הסיני והרוסי הוא שאם מדורו לא ייבחר בשנית, לא יוכלו לקבל את אלה בחזרה. בכך הפכה ונצואלה כבר לפני שנים לזירה במלחמה הקרה החדשה בין המערב לרוסיה וסין.

מבחינת טראמפ, הדחתו של מדורו אינה רק עניין הומניטרי. ונצואלה, על העושר העתידי הפוטנציאלי שלה, היא מוקד לתחרות הבין־גושית, והדבר ישפיע על המאבק הפנימי בין מדורו למתנגדיו.

במאמץ להימנע מהמאבקים הללו הודיע גואידו, כי ונצואלה בהנהגתו תכבד את החובות שלה ותחזיר את הכספים שלוותה. בכך מקווה גואידו לרכך את הנכונות הסינית והרוסית להתערב עוד יותר במאבקים הפנימיים במדינה. חשש נוסף מהתפשטות הכאוס בוונצואלה הוא התערבותם של ארגוני טרור מאיראן, כגון החיזבאללה. מזכיר המדינה מייק פומפאו אמר בראיון לרשת פוקס, כי חיזבאללה מעורה היטב בוונצואלה, לאור היחסים הקרובים של צ'אבז ויורשו מדורו עם משטר האייתולות.

כפי שהדברים נראים, ונצואלה בדרך לסיומה של המהפכה הבוליברית. המודל הקיים קרס, ומדורו לא מציע מודל אחר במקומו. השאלה היחידה שנשארת על הפרק היא כמה דם יישפך בתהליך.

אלון לוין ויובל בוסתן הם העורכים הראשיים של סיקור ממוקד, ירחון מקוון לחקר מגמות ביחסים בינלאומיים

הכתבה מופיעה בגיליון פברואר 2019 של פורבס ישראל

לרכישת גיליון 

לכל העדכונים, הכתבות והדירוגים: עיקבו אחרינו בפייסבוק ובאינסטגרם