|
דיווחים וצילומים אשר הגיעו מ"הפגנת המיליון" אשר נערכה אמש בקייב הציגו תמונה סימבולית למדי, כשההמון הזועם הפיל את פיסלו של הדיקטטור הרוסי לשעבר ולדימיר לנין. בצילומי הווידאו אשר הגיעו מקייב הקפואה, נראים ההמונים מנפצים את הפסל לרסיסים בעזרת פטישי אוויר, חוגגים ויורקים על הפסל.
"כיבוש" הפסל היה סימבולי וחשוב במיוחד עבור מאות אלפי המפגינים, אשר מוחים כנגד צעדיו של נשיא המדינה ויקטור ינקוביץ' והתקרבותו לרוסיה, תוך כדי הפניית העורף למערב – כפי שהתבטא בהחלטתו לסרב להסכם הסחר עם האיחוד האירופי – המהלך אשר הצית את גל ההפגנות הנוכחי. אך נשאלת השאלה מדוע, למעלה מעשרים שנה מאז נפילת ברית המועצות, נותר פסל ענק של הדיקטטור הרוסי בלב בירת אוקראינה?
לנין צבר את כוחו בשנת 1917, ולבסוף כונן את האיחוד הסובייטי – איחוד ענק של מדינות במזרח אירופה, אשר היו כפופות כולן לטובת האינטרס של המעצמה הקומוניסטית החדשה, בהנהגתה הישירה של מוסקבה. בין שלל המדינות אשר הוכפפו למשטר האלים, הרפובליקה האוקראינית הייתה לסובלת העיקרית.
לנין, טרוצקי, סטאלין ושאר מנהיגי האיחוד הסובייטי חסמו את חירות הפרט על כל סוגיה, ובמיוחד את החירות הכלכלית. באוקראינה של אותם הימים (שנות ה-20 וה-30), משמעותה של חירות כלכלית הייתה בעיקר היכולת של החקלאים לקצור את יבולם ולמכור אותו באופן עצמאי בשוק הקרוב.
אך מדיניות הקולקטיביזציה של האיחוד, אשר החלה בימי סטאלין, הובילה לכך שחקלאים פרטיים אשר סירבו להעמיד את כל יבולם לרשות המדינה הוגדרו בן רגע כאויבים. "הרפובליקה האוקראינית הייתה עשירה בחקלאות, והיסטורית מדובר באזור אשר נטה יותר להשפעות מערביות. לכן, באוקראינה קמה אופוזיציה חזקה של חקלאים עצמאים אשר סירבו למסור את תבואתם כולה לידי המדינה", כתב ההיסטוריון רוברט טאקר בספרו "סטאלין בעמדת כוח".
המפגינים מנפצים את הפסל, אמש בקייב | צילום: רויטרס
ההתעקשות הברוטאלית והאלימה על המשך מדיניות הקולקטיביזציה וחיסול התמריצים הקיימים בשוק חופשי, בנוסף למדיניותה של מוסקבה לייצא את מרבית התוצרת החקלאית אשר נאספה מהאיכרים ברחבי האיחוד הובילו לגל רעב קטלני, אשר החל בשנת 1932 ולא הסתיים עד שנת 1934. "בזמן שמיליוני איכרים ובני משפחותיהם גוועו ברעב, הממשלה הסובייטית המשיכה לייצא את מרבית התבואה – מתוך רצון להרוויח כספים רבים במטבעות זרים ולקדם את תהליך התיעוש של מדינות האיחוד", כתב טאקר. גל הרעב גבה את חייהם של בין 3 ל-10 מיליון בני אדם, רבים מהם איכרים אוקראינים.
בשנת 1933 אמר מ.מ. קאטביץ', בכיר המפלגה הסובייטית אשר היה מהאחראים על הרפובליקה האוקראינית לויקטור קראבצ'נקו, בכיר אחר במפלגה אשר לימים פרסם את הדברים, כי "מאבק עיקש ניטש בשנה החולפת בין החקלאים ברפובליקה האוקראינית לבין הממשל. זהו מאבק עד המוות. השנה החולפת הייתה שנת מבחן עבור כוחו של הממשל, ועבור עמידותם של החקלאים. נדרשה תקופה ארוכה של רעב בכדי להבהיר להם (לאיכרים) מי השליט כאן. זה עלה בחייהם של מיליוני בני אדם, אבל שיטת הקולקטיביזציה כאן בכדי להישאר. בסופו של דבר, אנו ניצחנו במלחמה".
80 שנה חלפו מאז אותו גל רעב קטלני. ברבות השנים, כידוע, השלטון הקומוניסטי קרס, האיחוד הסובייטי התפרק ואוקראינה הפכה למדינה עצמאית ודמוקרטית. אך למרות כל אלו, נשאלת השאלה האם אוקראינה אכן השתחררה לחלוטין מאחיזתה של רוסיה. צעדיו האחרונים של ינקוביץ' מרמזים כי התשובה שלילית. לכן יצאו ההמונים לרחובות הקפואים. השאלה האמיתית, אם כן, אינה מדוע הפילו ההמונים את פסלו של לנין – אלא מדוע לקחו להם שנים כה רבות לעשות זאת.
|
|
