בחזרה לעתיד: כך תחזיר אותנו הממשלה החדשה ארבע שנים אחורה

עד המחאה החברתית, כדאי היה למעמד הביניים העובד ומשלם המסים, להיזהר מדרישות גורפות. כי במצב עניינים "נורמלי" בישראל ב-30 השנים האחרונות, החשבון על הסוכריות לכלל האוכלוסייה היה מוגש ישירות רק לאותו חלק שעובד, משלם מסים ומשרת בצבא. המשמעות של, לדוגמה, חינוך חינם לילדים מגיל 3 לכלל האוכלוסייה, היא שעל כל ילד של מעמד הביניים שנהנה מגן חינם, הוריו משלמים על עוד 4 ילדים חרדים וערבים, שמשתתפים הרבה פחות בשוק העבודה. זה לא הפריע לראשי המחאה לדרוש הקלות גורפות שכאלה. והיתה להם עוד דרישה תמוהה: ראשי המחאה של 2011 דרשו להוריד את המע"מ. דווקא את המע"מ, המס ה"עיוור" שמוטל על כולם, עובדים או לא עובדים. המס היחידי כמעט שמשלמים גם האוכלוסיות שלא עובדות, וגם העובדים בשחור מכל המגזרים. באותו מצב עניינים "נורמלי" בישראל, רק אוכלוסיה אחת תשלם על חור המיליארדים בעקבות הורדת המע"מ הגורפת: שוב, הציבור העובד ומשלם המסים.

אבל כל זה היה נכון עד לפרוץ המחאה. כי בניגוד לתפיסה המקובלת, המחאה של 2011 הצליחה, הצלחה ייחודית. מעמד הביניים יצא לרחובות – ומעמד הביניים יצא נשכר. לראשונה בשנים האחרונות, בזכות המחאה שהולידה קונסטלציה פוליטית שהיתה ואיננה עוד, מעמד הביניים קיבל את ההטבות – ואילו החשבון הוגש לסקטורים שעד כה נהנו מרוב ההטבות מבלי להשתתף בנטל.

כך, מצבו של מעמד הביניים בשנים שלאחר המחאה השתפר בזכות שורה של רפורמות שהשאירו בכיסו יותר כסך מבעבר. הרפורמה במדרגות המס הגדילה את הנטו של המשתכרים 8,000-20,000 שקלים ב-20-250 שקל בחודש; הורים לילדים בני 3 זכו לחינוך חינם לילדיהם, הוצאה משמעותית של 2,000 עד 3,000 שקלים שנחסכה מהם, בעלות תקציבית כוללת של כ-900 מיליון שקל בשנה; הטבות מס בצורת 1-2 נקודות זיכוי עבור אבות שלהם ילד מתחת לגיל 4, הוסיפו עוד 218-436 שקל לנטו של העובדים עבור כל ילד; חיילי החובה נהנו מתוספת שכר – 250 שקל בחודש תוספת לחייל קרבי ו-120 שקל לחייל ביחידה עורפית. מנגד, הדרישה להורדת מע"מ לא רק שלא התקבלה, הוא אפילו עלה – דבר שכאמור גם כן פועל לטובת המוחים, למרות שהם עצמם דרשו זאת.

הטבות לאוכלוסיות שונות היו בעבר ועוד יהיו, מה שמייחד את ההטבות האלה זה שהפעם הכסף למימון הסוכריות לא הגיע מעוד מסים על עבודה. אז מאיפה בא הכסף? מיותר מסים על העשירים, פחות קצבאות לחרדים ולאוכלוסיה שאינה עובדת, ויותר מסים עקיפים המושתים על כולם. המע"מ עלה בשתי פעימות מ-16% ל-18%; קצבאות האברכים נחתכו ב-50%, מ-858 שקל ל-432 שקל בחודש; הבטחת ההכנסה ל-10,000 אברכים – 1,200 שקלים בחודש – בוטלה לחלוטין

(בהוראת בג"צ); קצבאות הילדים קוצצו משמעותית למשפחות מרובות ילדים; מס החברות עלה מ-24% ל-26.5%; מס הדיווידנד עלה מ-25% ל-30%. מס ההכנסה המקסימלי עלה מ-45% למדרגות של 48% ו-50% למשתכרים יותר מ-40,000 שקל בחודש.

כל הצעדים הללו, חסרי תקדים במקומותינו – גם ביחס לתקופת ממשלת שרון-שינוי – התאפשרו בזכות המחאה, שיצרה ממשלה עם שר אוצר אנטי חרדי וללא חרדים בממשלה. יאיר לפיד דיבר יותר מדי והתרסק גם בעקבות תוכנית די הזויה לפטור ממע"מ על דירות, אבל לראשונה הצליח להתחיל להזיז את הספינה לכיוון הרצוי למעמד הביניים.

זה שהולך וזה שבא. את המדיניות של לפיד תחליף בקרוב מדיניותו של דרעי | צילום: מרק ישראל סלם

אבל זה כידוע נגמר. החתימה על ההסכמים הקואליציוניים המתגבשים עם יהדות התורה וש"ס היא חתימה רשמית על תעודת הפטירה של המחאה החברתית והישגיה. 4 שנים אחרי המחאה דורשים החרדים – דרישה שעל פי פרסומים בתקשורת כבר התקבלה עקרונית – להעלות את קצבאות הילדים, קצבאות האברכים וכל התקציבים למוסדות החינוך והדת החרדים התקצוב לישיבות לרמתן ערב הקיצוץ. רק הסעיפים הללו מגיעים על פי הערכות ליותר מ-3 מיליארד שקלים. התוכנית של דרעי לביטול המע"מ על מוצרי יסוד נשמעת מצוין, ואפילו תחסוך לאוכלוסייה העובדת עשרות או אפילו מאות שקלים בחודש, אלא שעלותה על פי הערכות שמרניות היא כמיליארד שקלים בשנה. ואלא רק חלק מדרישות החרדים, לא כולל שותפים נוספים לקואליציה.

מאיפה יבוא הכסף כל הכסף הזה? בהיעדר אלטרנטיבה תקציבית אחרת, יכולה הממשלה לפנות שוב לעשירים ולנסות לעלות עוד את המיסוי עליהם. אלא שמסי החברות, הדיווידנד וגם המסים הישירים על העשירים כבר עלו בצורה משמעותית, ובממשלה יחששו שהעלאה נוספת תפר את שיווי המשקל, תגרום לבריחת הון מישראל ותגדיל המוטיבציה למצוא דרכים יצירתיות אך חוקיות לחמוק מתשלום המס (כמו חברות הארנק שהקימו שכירים כשדמי הביטוח הלאומי עלו בחדות ב-2002). ראש הממשלה הוא גם מתנגד עקבי להעלאת מסים על עסקים והון, אלא אם יש מי שיכופף לו את הידיים, כפי שעשה לפיד. תקציב הביטחון, כרגיל, יקוצץ ויוחזר עם ריבית תוך שנה.

אז מה נשאר? מעמד הביניים. האוכלוסייה העובדת והמשרתת שיצאה בהמוניה לרחובות, תגלה שהעדנה הקצרה ממנה התחילה ליהנות – ושגם עליה העיבו כמובן מחירי הדיור – נגמרה. חוזרים לשגרה. מה אפשר לעשות? להבין שאלה החוקים, וכפי שלפיד דאג לבוחריו כך החרדים דואגים לבוחריהם. ואולי גם להתחיל לחשוב על חזרה בתשובה.