|
מאמר מכונן במגזין אטלנטיק, שהתפרסם בשנת 2012 וזכה לכותרת "למה נשים עדיין לא יכולות להשיג הכל", מספרת אן־מרי סלוטר למה החליטה לעזוב את הקריירה המבטיחה במחלקת המדינה בוושינגטון ולחזור הביתה כדי לבלות יותר זמן עם המשפחה. לטענתה, במשך שנים אמרו לנשים שהן יכולות לעשות הכל ולהיות וונדרוומן, אבל אף אחד לא טרח להגיד את זה לגברים. "אחרי 100 שנים של פמיניזם, אולי כדאי לגלות גם לגברים את הדבר הזה שנקרא פמיניזם. הסיפור הוא שבעצם לא נותנים מספיק מרחב להיות אנשי משפחה, ורק כשהדבר הזה יהיה שווה בין המינים – נוכל לראות מי מגיע לקו הסיום", אומרת נעה לנדאו, עורכת המהדורה האנגלית של עיתון הארץ.
לרכישת הגיליון או מנוי למגזין פורבס ישראל חייגו 077-4304645 או לחצו
לכל העדכונים, הכתבות והדירוגים: עשו לנו לייק בפייסבוק
לדירוג המלא: הנשים המשפיעות בישראל 2017
לכבוד גיליון הנשים המשפיעות הפגשנו את לנדאו עם אורלי גולדקלנג, סגנית עורך מקור ראשון ופובליציסטית בכירה בעיתון, לשיחה על מקומן של הנשים בתקשורת כיום, ההתמודדות עם הביקורת והאהבה הגדולה לתחום.
האם יש גיוון מגדרי בתקשורת?
לנדאו: "בדומה להרבה מאוד מקצועות שנשחקים, בעיתונות יש היום המון נשים ויש גיוון מגדרי, אבל בבסיס הפירמידה. הבעיה מתחילה כשמטפסים בפירמידה, וככל שהתפקידים יותר ניהוליים ודורשים, וככל שהשכר בהם יותר גבוה – ככה רואים פחות נשים. אנחנו מאוד טובות בלהיות סגניות, להיות התומכות ולעשות הכל בשביל מישהו אחר, אבל באמת רואים פחות נשים שמובילות את הפירמידה.
לנדאו (מימין) וגולדקלנג | צילום: שלומי יוסף
"אני חושבת שמאוד אוהבים לדבר על זה שאין עורכת אישה, אבל לא מדברים על בעלויות. אותי יותר מרגש שהחודש קרה דבר היסטורי כששתי נשים הפכו לבעלים של עיתון גלובס (אלונה בר־און וענת אגמון – ד.ק). בעיניי, יש לזה הרבה משמעות, כי הון זה דבר שהיה עובר בירושה במשך השנים, בעיקר בין גברים, ומאוד לא פשוט להגיע למצב שבו אישה היא הבעלים של כלי תקשורת ולא רק עורכת בתפקידי ביניים".
אתן חושבות שזה ישתנה בעתיד הקרוב?
לנדאו: "אין שום סיבה שלא. זה לא שיש החלטה לא למנות נשים. אורלי היא אימא לשישה, ולי אין ילדים בכלל. אני בטוחה שעל כל אחת מאיתנו זה משפיע בדרך מסוימת. יש מחיר לתפקיד של כתב שטח, במיוחד כשזה נוגע למשפחה".
גולדקלנג: "המנכ"לית של ישראל היום ומקור ראשון היא אישה, היא הדמות החזקה והדומיננטית, וגם הסמנכ"לית היא אישה עוקרת הרים וכל יכולה. אני חושבת שבסוף הכל זה דוגמה אישית. הילדים שלי גדלו למציאות הזאת של עבודה אינטנסיבית, ואני לא מתחרטת לרגע על התקופה שהייתי עקרת בית. כשאת גדלה עם סיסמאות כמו 'כל כבודה בת מלך פנימה', ברור שזה מכניס אותך להוויה מסוימת. הרב באולפנה שגדלתי בה דיבר הרבה על אימהות ועל כך שבסוף נהיה רבניות, רק כשהכוונה כמובן היתה להיות אשתו של רב.
"אבל אני בטוחה שהמדד היום הוא כבר אחר, המציאות כולה השתנתה. המשכורת שלי לא פחות חשובה מזו של בעלי וקריטית באותה המידה. היום, בתפיסה הדתית שלי, אני חושבת שזו שליחות – שאם הקב"ה נתן לי תכונות מסוימות, אני אמורה לעשות איתן משהו".
לנדאו: "את חושבת שזה במקרה שאין עורכות ראשיות? אם מסתכלים על הסטטיסטיקה, ברור שישנה בעיה".
גולדקלנג: "נכון, אבל לא הייתי רוצה ששינוי הסטטיסטיקה יהיה על חשבון גברים מצוינים שעושים את העבודה. חגי סגל (עורך מקור ראשון – ד.ק) הוא האדם הכי נכון לעמוד בראש מקור ראשון כרגע".
בזכות השפה
לנדאו (32), מעידה על עצמה כמי שמגיל צעיר ידעה שתרצה לעסוק בעיתונות. בגיל 16 שידרה ברשת א' את התוכנית "בראש צעיר", והמשיכה בתחום כשהתגייסה לגלי צה"ל. עם שחרורה מונתה לכתבת חינוך, ירושלים ואיכות סביבה בערוץ 10, וב־2006 עברה למעריב. שלוש שנים לאחר מכן כבר הצטרפה להארץ. "תמיד לנשים יש את הסיפורים של 'עשיתי הכל', ובאמת עשיתי כל מה שאפשר בדסק – עורכת עמודים, עורכת השער, רכזת כתבים, עד שב־2012 אלוף בן, עורך העיתון, הציע לי להיות ראש מחלקת החדשות". לאחר שלוש שנים סוערות בתפקיד, שכללו שתי מלחמות ובחירות, נסעה ללמוד באוקספורד, ועם חזרתה החלה לערוך את המהדורה האנגלית של הארץ.
לעומתה, גולדקלנג (46) מעולם לא חלמה על קריירה בכתיבה. כבת לעולים חדשים מארגנטינה, היא נאלצה להתמודד בילדותה עם קשיי שפה. "במשך שנים היו לי שגיאות כתיב איומות וחשבתי שאין לי שום אופציה לכתוב. ידעתי שיש לי נטייה למילה הכתובה, אבל מאחר שגם הוריי לא שלטו בשפה, לא היה מי שיתקן אותי".
היא מנהלת חשבונות במקצועה, מתגוררת בעפרה ואם לשישה. לקראת אירועי חגיגות 25 שנה ליישוב, התבקשה לכתוב קטעי מעברונים. "לא ידעתי לאן אני נכנסת. זה היה לעבור מאנונימיות מוחלטת לעמידה על הבמה מול 5,000 איש. אחרי חודשיים העורכת החדשה של עת עפרה ביקשה ממני לכתוב טור, ולאחר מכן ערכתי את העיתון במשך שנתיים", היא מספרת. משם המשיכה לכתב העת נקודה, וכשיחיאל (אורי) אליצור החל לערוך את מקור ראשון, הלכה אחריו. במהלך השנים היתה גם עורכת מוסף "דיוקן" ועורכת משנה של מוסף האקטואליה "יומן".
בעיתונות יש גיוון מגדרי, אבל רק בבסיס הפירמידה. לנדאו וגולדקלנג | צילום: שלומי יוסף
"במידה מסוימת אני מרגישה שאני משלימה חוב לאימא שלי", אומרת גולדקלנג. "היא היתה נורא מוכשרת, ידעה להמציא סיפורים ולכתוב, וכשהיא עלתה לארץ נלקחה ממנה יכולת הדיבור. הפכתי מזו שכותבת עם שגיאות לזו שמתקנת אנשים בעריכה. זה לא שנשארתי מאחור, עקפתי את כולם, זה המקצוע שלי".
לנדאו, בת להורים עולים מצרפת, מזדהה עם הדברים. "השפה תפסה אצלי מקום חשוב עוד יותר. הרגשתי שדווקא משום שההורים שלי לא שולטים מאה אחוז בשפה, אני צריכה להתאמץ ולהיות יותר טובה. היום אני בכלל מוצאת את עצמי בשפה האנגלית".
וזה לא המכנה המשותף היחיד ביניהן. שתיהן מגיעות מבית דתי. גולדנקלנג הלכה והתחזקה עם השנים, ואילו לנדאו חזרה בשאלה ומגדירה את עצמה כיום כאתאיסטית. "אני לא שומרת הלכה, אבל אני חושבת שמשהו נטמע בי בחינוך ובאורח החיים. זה חלק ממני לטוב ולרע", היא אומרת. גולדקלנג אומרת בתגובה, כי "אוהבים להתייחס לעולם הדתי כאל הליכה לפי העדר ואמת ברורה של מה מותר ומה אסור. אבל זה הפוך עבור מי שבאמת נמצא בעולם הדתי, כי יש המון שאלות והמון סתירות ובמובן מסוים לימוד התורה בנוי על סתירות. אני חושבת שדתל"שים, כמו חוזרים בתשובה, הם גשר בין העולמות".
בין שני צידי המתרס
הן הכירו לפני כחודש בראיון שערכה גולדקלנג עם לנדאו לקראת ועידת מקור ראשון, אך מתנהגות כחברות ותיקות וכבר מתכננות פרויקטים משותפים. למרות ההבדלים הניכרים לעין, הן מרבות להזדהות אחת עם דברי השנייה ומעידות כי הן קוראות את העיתונים המתחרים – או "ההופכים", אם לוקחים בחשבון את הגישה החילונית-שמאלית של המהדורה האנגלית של הארץ והגישה דתית-ימנית של מקור ראשון.
אתן מרגישות שיש לכן השפעה בתקשורת?
לנדאו: "אם שואלים על השפעה בכלל, אני חושבת שזו התיימרות לחשוב שטור או כתבה אחת שכתבת ישנו את העולם, אבל אני לוקחת משפט שסבא של בן זוגי אמר לי פעם: ההיסטוריה היא סוג של גלגל מסתובב, ואתה יכול להזיז אותו טיפונת. אם לא תזיז את הטיפונת הזאת, הוא לא יזוז לשום מקום; ומצד שני, אתה לא יכול לצפות שתוך יום הכל ישתנה. אז אני חושבת שיש השפעה, אבל צריך לקחת אותה בעירבון מוגבל".
גולדקלנג: "אני יכולה לכתוב רק את האמת שלי. הטורים הכי גרועים שלי זה כשמישהו אומר לי 'כדאי שתכתבי על זה'. אפילו שאני מסכימה עם כל מילה, אם זה לא בא מהבטן, זה לא ייכתב טוב. בסוף, לפי התגובות, אפשר להבין את ההשפעה. אחד הנתיבים של מקור ראשון הוא לכתוב פנימה, לשכנע את המשוכנעים, כי המנויים שלו מאוד מעורבים רגשית ואם אתה קצת סוטה מזה, אז אתה מקבל את זה בתגובות".
לנדאו: "יש לכם ביקורת מימין? כי עלינו יש הרבה ביקורת משמאל".
גולדקלנג: "בשנים האחרונות העיתון הגיע לקהלים חדשים ואפשר לראות ביקורת. כשאתה מבלה את כל שנות ה־80 בצפייה ב'מבט', רב עם יוסי שריד לתוך הכרית עד אמצע הלילה ומרגיש שאף אחד באולפן לא אתגר אותו עם שאלות מהצד שלך – פתאום אתה קורא את ישראל הראל ואורי אליצור ורואה שהנה, ישנה הדעה שלי והיא קוהרנטית ועם רגליים על הקרקע. אתה פתאום חושב 'אני לא כזה משוגע שאני מתבאס מהטלוויזיה'.
"שאלו אותי אם אני חושבת שזה טוב שעיתון הארץ קיים, והתשובה שלי היתה שברור שכן. זה כמו גוף האדם – כל האיברים חשובים, ואני צריכה את יפי הנפש שיזכירו לנו את המצפון ואת אלה שיזכירו לנו את הביטחון. השיח הזה חיוני לנו, אבל אני חושבת שהוא צריך להיות בטמפרטורה אחרת לגמרי. מקור ראשון, ככל שהוא צבר פופולריות עם השנים, כך הוא גרם לכך שיש מישהו בזירה שצריך להתחשב בו, וכשמישהו אחר כותב טור, כמו כל מיני רענן שקדים, אני מצפה שיחשבו מה ימני או דתי היה עונה להם ושהטור שלהם יהיה קצת יותר מורכב. אני חושבת שהארץ עושים את זה. מי שקורא את שני העיתונים, הרבה פעמים אומר שהוא מרגיש שהוא קורא על שתי מדינות שונות".
לנדאו: "בניגוד לאורלי אני לא פובליציסטית, אני מגיעה לעיתון ממקום של עריכת חדשות הארד־קור. בגלל זה אני הרבה יותר רואה את ההשפעה גם בדברים הקטנים, כמו לפרסם סיפור על עוולה כלשהי ולגרום לכך שהיא תתוקן. אז אתה אולי לא מצליח להביא שלום עולמי, אבל כן גורם לכך שמשהו רע שקרה יתוקן. זאת באמת הצלחה גדולה בתחום".
גולדקלנג: "אני חושבת שיש גם הבדל, כי הארץ הוא עיתון יומי ומקור ראשון שבועי. כולם מדברים על כך שהעיתונות הפכה להיות יותר פרשנית, ואחת התשובות היא שהאינטרנט גרם לכך שעד שהעיתון מודפס ומגיע בבוקר, כבר קראו את הכל, אז מה שנשאר הוא להביא את הערך המוסף והפרשנות".
שיח מכבד
איך אתן מתמודדות עם הביקורת?
גולדקלנג: "לי זה עושה טוב, ובוודאי שגם לעיתון. אם מתווכחים איתך זה אומר שסופרים אותך. יש לי הרבה פעמים ביקורת על הארץ ועל הבחירות שהם עושים, ואני בטוחה שגם להם יש ביקורת על דברים שמתפרסמים אצלנו, אבל אני חושבת שזה שיח מבורך וחשוב מאוד. אוי ואבוי אם לא היו לנו שני הקולות האלה. אני חושבת שהם משקפים משהו מאוד אמיתי.
"אם הייתי רוצה להיות חתומה על משהו, והלוואי שגם היה לי הכוח לעשות זאת, הוא להביא את השיח למקום יותר מכבד. זה הרבה יותר חשוב לי מאשר לשכנע לגבי קווי 67'. הרבה יותר אכפת לי אם נצליח לחיות במציאות מכבדת. מתווכחת כן, אבל לא פוגענית".
לנדאו: "בתוך הביקורת אפשר למצוא גם דברים שהם נכונים ולתקן, וגם לעמוד על שלך כשהביקורת היא לא מוצדקת. אז הביקורת היא לא קדושה ובהכרח אומרת שאתה טועה, אבל גם לא שאתה בהכרח צודק. אני מסכימה עם אורלי שהדרך שבה אנחנו מבטאים היום ביקורת חוצה קווים שהיא לא צריכה לחצות. יש היום משהו בתרבות השיח ברשתות החברתיות שלא מאפשר לשמוע את ההתנהלות של הצד השני. הדרך שבה אנשים מתבטאים היום היא גסה ומכוערת".
הכתבה המלאה מופיעה בגיליון יולי של פורבס ישראל.
לרכישת הגיליון או מנוי למגזין פורבס ישראל חייגו 077-4304645 או לחצו
לכל העדכונים, הכתבות והדירוגים: עשו לנו לייק בפייסבוק
|
