Forbes Israel Logo

הגישה של טראמפ חוסמת את הדרך אל סין

בשבוע שעבר נכשל הדיאלוג בנושאי מסחר בין נציגי ארה"ב וסין. תוצאה כזו היא נדירה יחסית בפסגות מהסוג הזה. שני הצדדים ביטלו את מסיבות העיתונאים המתוכננות שלהם ודחו את המשך המגעים, ללא כל מערך מוצק של צעדים לעתיד, או תאריך מתוכנן לחידושם.

הקרע התרחש סביב פלדה. צוות המשא ומתן מטעם הממשל האמריקאי, בהובלת שר המסחר ווילבור רוס ושר האוצר סטיב מנוצ'ין, טענו בצדק כי סין תורמת להצפת השוק העולמי בפלדה בשל הייצור העודף שלה בענף. הם ביקשו מעמיתיהם הסיניים לקצץ את עודפי הייצור הללו ונענו בשלילה.

וזה היה כל הסיפור. הם נשארו עם הסכם אמורפי שלפיו סין תחשוב כיצד להתייחס לעודפי הסחר שלה עם ארה"ב. בלי רצון אמיתי להניח את שאלת הפלדה בצד ולהמשיך לנושאים אחרים, הצדדים נקלעו למבוי סתום.

כל זה עומד בניגוד חד לפגישתם הידידותית של הנשיא טראמפ ונשיא סין, שי, במאר-א-לאגו בחודש אפריל. בפגישתם שם הציגו שני המנהיגים אג'נדה שאפתנית להסכם בנושאי סחר בעל תוקף של 100 ימים. שני הצדדים השיגו למעשה הסכם צנוע בחודש מאי, שכלל למשל הבטחה למכסות חדשות לכניסת בשר בקר אמריקאי אל השוק הסיני. על אף שהעסקה הזו לא הייתה "ההישג ההרקוליאני" שהשר רוס טען שהיא בזמנו, היא כן הייתה התקדמות.

יחד עם זאת, יתכן שהדברים גם תרמו מצדם לאכזבה שנרשמה בפגישה בשבוע שעבר. המנהיגים הסיניים היו צריכים להראות שהם מסוגלים לעבוד עם ממשל טראמפ החדש. בכך שהם חתמו מולו על עסקה, גם אם עסקה קטנה ושולית, הם עברו מהתמודדות עם איומים פומביים (וסותרים) על מכסי מגן בשיעור של 45% לכדי תנאים של הסכם. העובדה שארצות הברית דרשה מעט יחסית על מנת להגיע אל המצב ההרמוני החדש הזה הייתה יתרון מבחינתם.

ממיסים מתכות בתעשיית הפלדה. סין | צילום: Fotolia

אלא שזו רחוקה מלהיות הבעיה הגדולה ביותר. הסיבה האמתית לכישלון הייתה השילוב הרעיל בין האובססיה של ממשל טראמפ לפלדה לבין הבלבול שלו בנוגע לאופן הטוב ביותר לניהול הנושא.

לגישה הבילטראלית של השבוע האחרון הייתה תוצאה צפויה מראש. היזכרו בהכרזתו המפורסמת של הנשיא טראמפ, תוך שהוא נסוג מהסכם בינלאומי בנושאי סביבה: "אני נבחרתי על מנת לייצג את אזרחי פיטסבורג, לא פריז". אפשר ממש לדמיין כיצד הנשיא שי הזכיר השבוע מרחוק לנושאים ונותנים מטעמו שהתפקיד שלו הוא לדאוג ליונן, לא ליאנגסטון. הפתעה, הפתעה: החבר'ה מבייג'ין מעדיפים מדיניות סחר בסגנון "סין ראשונה".

אין זה אומר שארה"ב צריכה לוותר על המאמצים שלה להתמודד עם ייצור היתר של הפלדה בעולם. באמת יש שם בעיה. לפי הערכה אחת, בעולם יש כיום היצע של 2.3 מיליארד טון מרובע פלדה, אך הוא זקוק ל-1.5 מיליארד טון מרובע בלבד על מנת לענות על כל הביקושים. סין אחראית על נתח גדול מהתפוקה העודפת הזו, אבל ההערכות הן שגם כל יתר היצרניות הגדולות אחראיות לייצור עודף. רוב המדינות נוטות להסכים שישנה בעיה, ורובן אף תסכמנה על הפתרון – כל האחרים צריכים לקצץ בתפוקות שלהם. לסגור מפעלי פלדה זה לא דבר קל ליישום בטיאנג'ין או באונטריו (קנדה) יותר מאשר בפיטסבורג.

אז לא היה מאוד סביר שהגישה שלפיה ארה"ב פשוט תבקש מהסינים לבלוע את הצפרדע תצליח. כך, גם לא הגישה האלטרנטיבית של הממשל האמריקאי – להתמיד במדיניות מכסי המגן על פלדה בהתבסס על טיעון של ביטחון לאומי. המכסים הללו כנראה יפגעו בכולם חוץ מבסין, משום שנכון לעכשיו הסינים מספקים לא יותר מ-3% מכלל הפלדה המיובאת לארה"ב. בעוד שפעולה כזו יכולה לשמש בתור זעקת זעם שתמשוך את תשומת הלב העולמית, לא ברור כיצד להכות בקנדים וביפנים ידרבן את סין לשנות את דרכיה.

הפתרון הסביר ביותר הוא כנראה המולטילטראלי, לפיו מדינות יכירו בבעיה ויסכימו ביניהן על משטר שכולן תאמצנה. אם המשטר ייבחר בתבונה, תוכל להתגבש סביבו הסכמה רחבה והוא יתפס כהוגן. זו גישה שכבר הוכיחה את עצמה כיעילה במשברי סחר עולמיים אחרים לאורך ההיסטוריה, שלעתים נבנים על גבי נוסחאות שונות של קיצוץ מכסים, למשל. בהקשר של הפלדה, שר הכלכלה הגרמני טען בפסגה שהתקיימה בחודש מאי כי מדינות ה-G20 תהוונה הפורום ההולם ביותר בעולם לדיון בתפוקות העודפות.

אלא שבדיוק מהסוג הזה של משא ומתן מולטילטראלי ממשל טראמפ נמנע בעקביות. נראה שהדבר נובע מאמונה שגויה לפיה ארה"ב נתונה בעמדת נחיתות ככל שמסביב לשולחן הדיונים מתכנסים יותר ויותר בני שיח.

בפני ממשל טראמפ ניצב נתח יפה של אתגרים, מתפיסות כלכליות יסודיות שגויות ועד למנהלי משא ומתן חסרי ניסיון בינלאומי. הבעיות הללו מחריפות כשהממשל מנסה לפתור את הבעיות הנכונות בפורום הלא נכון, כפי שקרה בשבוע שעבר מול הסינים.

הרשמה לניוזלטר

באותו נושא

הרשמה לניוזלטר

מעוניינים להישאר מעודכנים? הרשמו לרשימת הדיוור שלנו.

דילוג לתוכן