היררכיה חברתית או שלוש הערות על ענייני מגדר

במחזוריות של אחת לכמה חודשים מתלקחת סערה ברשתות החברתיות (או בשמן המוכר בישראל: פייסבוק) סביב הסוגיה הזו. על הפרק: ילדות שמשחקות כדורסל בקבוצות משותפות עם בנים. זה קורה בעיקר באזורים פריפריאליים, בעיקר בדרום הארץ, במקומות שבהם יש אמנם ילדות שרוצות לשחק כדורסל – אבל לא מספיק כדי לפתוח קבוצה ולקיים ליגה. או אז הבנות מצורפות לקבוצת הבנים ומשותפות כשוות לכל דבר, למעט כוכבית אחת: איגוד הכדורסל מבהיר שאם הקבוצה היריבה תטיל וטו על שיתופן של הבנות, הן יידרשו לשבת בצד.

רבים מההורים לא שמים לב לסייג הזה, עד שהוא מתפוצץ להם בפרצוף: הקבוצה, לרוב מהקיבוץ או מהיישוב הקהילתי החילוני שבנגב, מגיעה למשחק מול קבוצה המשתייכת למרכז הדתי אליצור – למשל מאחת ההתנחלויות בדרום הר חברון – ומתברר ששם לא מוכנים שהבנים והבנות יכדררו על אותו מגרש. לתדהמת ההורים, הדרישה הזו מגובה בתקנון, והילדות נאלצות לצפות בחבריהן לקבוצה משחקים בלעדיהן. הדמעות, כצפוי, נשפכות כמים, והזעם גדול.

מי שולט בסלים? | צילום: shutterstock

סביב הסיטואציה הזו נשלפים כל מטעני הנפץ שבין דתיים לחילונים, שבדרך כלל היומיום הישראלי יודע להכיל אותם ולשמור אותם על אש קטנה: החילונים מרגישים שמדובר באפליה מגדרית במובנה הטהור ביותר, בהדרת נשים בוטה שמופנית כלפי ילדות צעירות שאפילו עוד לא מתקרבות לגיל בת מצווה. הדתיים רואים בזה ניסיון לכפייה חילונית ולהנחתת עולם המושגים הליברלי על ציבור שלא מעוניין בו.

כחילוני, קשה לי להבין מה כל כך מאיים בילדים קטנים שעושים פעילות ספורטיבית בצוותא, בוודאי בגיל של טרום ההתפתחות המינית. איזה נזק, לדעת ההורים הדתיים, ייגרם לנפשו הרכה של בנם, אם ילדה בת תשע תקלע לצידו לסל? אבל אם אניח לרגע בצד את עולם המושגים החילוני שלי, צריך להודות שהתמונה מורכבת: ככלל, ענפי הספורט התחרותיים מבוצעים בהפרדה מגדרית.

הליגה המדוברת מוגדרת כליגה לילדים, לא ליגה מעורבת. ההשתתפות של הילדות בקבוצות מסוימות היא תוצאה של אילוצים, אבל מלכתחילה הן למעשה בגדר אורחות בליגת הבנים. הטענה שאי אפשר לכפות על הבנים מהקבוצה היריבה לארח אותן אינה מופרכת לחלוטין.

הבעיה האמיתית, ולכן גם הפתרון האמיתי, טמונים במקום אחר: בעצם העובדה שאין מספיק ילדות שמשחקות כדורסל. למעשה, בענפי ספורט רבים, בעיקר במשחקי הכדור, גם ב־2018 יש עדיין הרבה פחות בנות מבנים. לא רק בכדורסל ולא רק ביישובים קטנים בפריפריה. כשבתי היתה בת תשע, היא רצתה מאוד לשחק בקבוצת כדורגל, אבל בתל אביב רבתי לא מצאנו שום קבוצת בנות שאליה יכלה להצטרף. עם בנים היא התביישה לשחק, וכך נגנזו תוכניותיה.

מסקנה: למערכת החינוך, להורים ולשיח הציבורי יש עוד הרבה עבודה לעשות, כדי לגרום לכך שעיסוק בספורט לא ייתפס כעניין לגברים או בנים בלבד. במקום לנסות למצוא פשרה בין ילדות חילוניות לילדים דתיים, צריך לדאוג שיהיו מספיק ילדות שישחקו כדורסל ולא יצטרכו טובות מאף אחד.

רק נשים

בניין המועצה לישראל יפה על גדות הירקון בתל אביב. כנס של המשרד לשוויון חברתי על הקשיים שבהם נתקלים האזרחים הוותיקים – מילה מנומסת לקשישים – בבואם למצות את זכויותיהם. לפני עשר שנים הוקם מוקד ייעודי שמשרת את האזרחים הוותיקים (8840*), ורבים מהעוסקים בטיפול באוכלוסיית הגיל השלישי ובבעיותיה התכנסו כדי לדון במה שכבר הושג ובעבודה הרבה שעוד מחכה: עובדי עיריות, הביטוח הלאומי, קופות החולים וכמובן אנשי המשרד לשוויון חברתי והעובדים המסורים של המוקד עצמו.

מבט מהיר באולם מגלה: 90% מהנוכחים הן נשים. האם לנשים יש יותר חמלה כלפי קשישים? האם לדאוג לזכויות קשישים זו עבודה לא מספיק מכניסה? האם היא ממוקמת במקום נמוך בהיררכיה החברתית/ציבורית/תעסוקתית בישראל? ובקיצור – למה כמעט אין כאן גברים?

כנראה שילוב של כל התשובות. ובדיוק כמו במקרה של העובדות הסוציאליות, לא ברור מה קודם למה במעגל הקסמים: האם רק אחרי שייכנסו יותר גברים לתחום השכר סוף סוף יעלה, או שמא צריך להעלות את השכר כדי שהגברים יבואו בהמוניהם? כך או כך, כל עוד קידום זכויות הקשישים יהיה מופקד בעיקר בידי נשים – רובן מקצועיות ומשקיעות את נשמתן – זה מתכון בדוק לכך שקצבאות הזיקנה בישראל יישארו מהנמוכות בעולם המפותח, ושחייהם של הקשישים בארץ ימשיכו להיות מסלול מכשולים שנע בין מחסור חמור בתקציבים לעודף מייאש בבירוקרטיה.

מלכת הפסיכומטרי

תרשו לי לא להתפעל ממה שהוצג כתפנית היסטורית בתחרות מיס אמריקה. "לא נשפוט יותר את המתחרות שלנו על פי הופעתן הפיזית החיצונית", הודיעה גרטשן קרלסון, יו"ר התחרות, כשביטלה את שלב בגדי הים, הודעה שרמת האמינות שלה מזכירה ציוץ ממוצע של דונלד טראמפ.

מיס אמריקה. מי צריך אותה בכלל? | צילום: shutterstock

או במילים אחרות: אם מראה חיצוני לא רלוונטי יותר, למה שלא תעשו פשוט בחינה פסיכומטרית למתמודדות? האם נשים בכל גיל, בכל משקל ובכל מצב צבירה של עור הפנים יכולות להתמודד? ככל הנראה לא. זה ימשיך להיות מופע בידור שמתרגם למזומנים את המראה החיצוני האטרקטיבי של אמריקאיות צעירות. אותו שוק בשר, רק עם ניסיון להיראות מעודכן ולקרוץ לעידן ה־metoo. וזה ימשיך להתקיים כל עוד יהיו מספיק אמריקאים שימשיכו לצרוך את הקשקוש הזה.

הכותב הוא מגיש התוכנית "יהיה בסדר" בגלי צה"ל