|
הבחורה בת ה־23 הגיעה לבית החולים סורוקה כשהיא בתרדמת. פקקת ורידים משמעותית במוחה גרמה לכך, סיבוך קיצוני ונדיר לאישה צעירה. התרופות שקיבלה לא סייעו למצבה, והיא נכנסה לצנתור דחוף תחת הנהגתה של ד"ר ענת חורב, מנהלת יחידת שבץ וצנתורי מוח בבית החולים סורוקה, שבמשך ארבע שעות שאבה את הקרישים ופתחה את מערכת הוורידים. "אלמלא הצנתור, הצעירה לא היתה שורדת", אומרת חורב.
הכתבה מופיעה בגיליון הרופאים הטובים בישראל 2018
לרכישת הגיליון לחצו כאן
לכל העדכונים, הכתבות והדירוגים: עשו לנו לייק בפייסבוק
רובנו מכירים את הצנתור כהליך רפואי שנועד לפתוח סתימות בעורקי דם בלב, אבל הצנתור הוא פרוצדורה מצילת חיים גם בראש ובמוח: צינור דק וחלול מוחדר דרך המפשעה ועושה את דרכו דרך ורידים ועורקים כל הדרך אל ראשו של החולה, שם ישחררו חסימות, יעצרו דימומים, יאחו קרעים, יתקנו כלי דם לקויים או יערכו הליך אבחנתי לפני ניתוח.
יונש־קמחי וחורב. ברגע שמתחילים צנתור העייפות נעלמת | צילום: יוסי אלוני
מדובר בהליך רפואי חדש יחסית. הטכנולוגיה פורצת הדרך הזו פותחה בצרפת רק לפני 20 שנה ועד לא מזמן היא היתה בשימוש מוגבל. "לפני ארבע שנים יצאו מחקרים גדולים שהראו שצנתורי מוח בשבץ לא יעילים יותר מתרופה לווריד", מספרת ד"ר חורב. "זו היתה סטירת לחי מצלצלת לכל מי שרצה ללמוד את הנושא הזה. רק שנה אחרי יצאו שלושה מאמרים שסתרו את המסקנה הזו, והראו שזה לא אתי להכניס חולים לטיפול בווריד אם אפשר לצנתר אותם. כלומר רק לפני שלוש שנים הוכיחו שטיפול בצנתור לשבץ מוח יעיל יותר מתרופה".
זהו תחום שנמצא בעקומת למידה תלולה ביותר, ולעיתים תכופות מתפרסמים מחקרים שמשנים את התמונה: אם למשל היה ידוע שהצנתור יעיל במקרים של שבץ רק כשהוא מתבצע בחלון זמן של שמונה שעות מרגע הופעת התסמינים, מחקר חדש שהתפרסם בתחילת השנה הראה, כי הצנתור יעיל גם בטווח של עד 24 שעות. אולם הממצאים הללו עדיין לא נכנסו כהנחיות רשמיות, ולפיכך עדיין יש חשיבות מכרעת לזמן שבו החולים מגיעים לבית החולים.
וכמובן, הוא משפיע על הזמינות של הרופאים. בישראל מבצעים את ההליך הזה רק 11 רופאים, שפועלים בשמונה בתי חולים. שתיים מהם נשים: ד"ר חורב, שחולשת על כל אזור הדרום, וד"ר טלי יונש־קמחי, מנהלת מחלקת צנתורי מוח באיכילוב, שאחראית על כל גוש דן. כל אחת מהן הקימה את המחלקה שעליה היא מופקדת, כל אחת מהן היא הרופאה היחידה במחלקה, כל אחת מהן ביצעה מאות צנתורים בשנה האחרונה וכל אחת מהן נדרשת לזמינות מלאה לתפקיד: 24 שעות ביממה, שבעה ימים בשבוע.
מהליך נדיר לשגרה
כשד"ר יונש־קמחי עונה לטלפון, היא נמצאת רגע לפני צנתור שתפס אותה במפתיע כשהתכוונה לצאת מבית החולים הביתה, כדי לארוז תיקים לקראת נסיעה מתוכננת לחו"ל. מה שהיא לא ידעה בזמן ששוחחנו זה ששעה אחרי שתסיים את הצנתור, בעודה בדרכה הביתה, תיקרא לשוב לבית החולים לצנתור דחוף נוסף. "יש ימים יותר שקטים ויש ימים עמוסים יותר, אבל אפשר להגיד שאתה לא יודע איך ייראה היום שלך", היא אומרת. "אני כל הזמן צריכה להיות מוכנה, ולפעמים זה קשה".
לכל אחת מהן יש סיפורים על הפעם ההיא שהקריאה הגיעה ברגע הכי לא נכון. אבל הן תמיד שם עבור החולים, שנמצאים במקום הראשון בסדר העדיפויות עבורן. "אם עכשיו יהיה טלפון, אסיים את שיחתנו ואחזור", מחייכת חורב. "הטלפון תמיד דולק, גם אם זה ביום ההולדת של הילדה. רק השבוע חזרתי מכנס בחו"ל וכשהדלקתי את הטלפון בשדה התעופה בארבע בבוקר, קיבלתי קריאה. בשבע כבר הייתי בבית החולים ועשיתי מקרה שנמשך שעות".
המקצוע גובה מחיר.
חורב: "אני עדיין בשלב שבו אני מצליחה לשלב את המקצוע בחיים, והוא לא גובה ממני מחיר שאי אפשר לעמוד בו. אני אוהבת מאוד את מה שאני עושה ומשתדלת שהמשפחה לא תשלם מחיר. כשאני נמצאת איתם, אני לגמרי שם ולא מתעסקת בדברים אחרים. אפשר לשלב את זה יפה".
ד"ר חורב | צילום: יוסי אלוני
כשבחרתן בהתמחות הזו, ידעתן שכך ייראו חייכן?
יונש־קמחי: "כל התחום עבר שינוי בשנים האחרונות ואי אפשר היה לצפות מראש איך הוא ייראה. פעם צנתרו פעם בחודש ואז ארבע פעמים בחודש, ואז עלתה המודעות, ומספר האנשים שהתאימו לצנתור גדל, וכיום יש גם הרבה יותר מקרים ועוד חולים עם דימומים ועם מחלות כלי דם".
חורב: "כשאתה מקים משהו מאפס, יש יתרונות וחסרונות: אפשר לעשות זאת לפי הרוח שלך והבחירות שלך והראייה שלך. זהו אתגר מקצועי גדול ומעניין מאוד, שלא מתאפשר לרבים לעשותו. המחיר הוא לשאת בכל האחריות ולהיות זמין ובשנים הראשונות לתת מעצמנו יותר, וזה בסדר. זה משהו שלקחתי בחשבון, ולא רע לי עם זה".
חייבים להתנסות
למה בעצם אין יותר מצנתרים ומצנתרות?
חורב: "זה תחום די חדש, וכרגע יש אנשים בשלבים שונים של הכשרה. אני מרגישה שאנחנו בקצב הנכון ולא צריך להכשיר יותר מדי אנשים. מצנתר צריך לעבוד הרבה ולשמור על כשירות ועל כמות מקרים גבוהה, אחרת הוא לא יוכל להיות טוב במה שהוא עושה. לשים חמישה מצנתרים במרכז זה לא הגיוני מבחינת היכולת לשמור על כשירות. נכון שזה דורש הקרבה מצד המצנתר, אבל חשוב שהוא יעבוד הרבה ויהיה מעורב בהרבה מקרים. גם רופא אחד במרכז זה לא הגיוני. אצלנו בחודש הבא ייצא רופא להכשרה בצרפת, ואני מחכה לו שיחזור ונעבוד ביחד".
יונש־קמחי: "בסוף מדובר במחלות נדירות, ואם יהיו הרבה מצנתרים, המיומנות של כל אחד תרד. המחשבה על מצנתר בכל פינה היא טובה לציבור, אבל לא טובה לרופא: אם תצנתר פעם בחודשיים ותיחשף לסיבוך פעם בשנתיים, הכשירות שלך לא תהיה בשיאה. צריך שיהיו שני רופאים מיומנים במרכז שיטפלו בהרבה מקרים וסיבוכים".
עם תינוק בבית
מאחר שמדובר בתחום חדש יחסית בישראל, השתיים עברו את ההכשרה מעבר לים. יונש־קמחי סיימה התמחות באוניברסיטת טורונטו, תואר שני במחלות נוירווסקולריות מטעם אוניברסיטת פריז והשתלמות נוספת בטורונטו בנוירולוגיה פולשנית. חורב עברה התמחות בנוירולוגיה וסקולרית ובנוירורדיולוגיה פולשנית באוניברסיטת פיטסבורג בפנסילבניה, אחד המרכזים הגדולים בעולם לצנתורי מוח.
"הגעתי להתמחות עם תינוק בן חודשיים, וזה היה מאוד הארד־קור", אומרת יונש־קמחי (49), אמא לארבעה, כיום בני 23, 20, 13 ושמונה וחצי. בזמן שהיא למדה, בעלה עבד מעט ובעיקר היה מופקד על הטיפול בילדים. "לא היתה ברירה", היא אומרת. גם חורב (43), אמא לשתי בנות, מתארת מציאות כאוטית בזמן ההתמחות. "אמיר בעלי בחר גם הוא בהתמחות לא שגרתית: רפואת עור בילדים. עשינו את ההתמחות שם במקביל עם ילדות בנות שנתיים ושמונה. הגענו בחמישי וביום שני כבר התחלנו לעבוד. הקליטה לא היתה פשוטה עבורן, גם מבחינת השפה. שעות העבודה שלי היו מטורפות – מחמש בבוקר עד עשר בלילה, והילדות היו שעות ארוכות במסגרות. הרבה פעמים ההורים הגיעו כדי להציל אותנו. זה היה לא פשוט, אבל אני שמחה שעברתי את ההכשרה במקום שהיה הבחירה מספר אחת שלי".
איך בכלל בחרתן דווקא בתחום הזה?
חורב: "היה ברור לי מילדות שאהיה רופאה. בצבא הייתי חובשת ואחר כך קצינת רפואה. אחרי השחרור למדתי רפואה בבודפשט בהונגריה, שם הכרתי את אמיר. אני מעומר, אז את הסטאז' החלטנו לעשות בסורוקה ונשארנו להתמחות. בהתמחות בנוירולוגיה יצא לי לראות צנתור. זה היה ממש בתחילת הדרך, כשההליך לא היה נפוץ. ראיתי איך אדם שהגיע כמו שבר כלי מבריא בעודו על המיטה, כששלפו את קריש הדם. התרשמתי מאוד ובאותו רגע ידעתי שזה מה שאני רוצה לעשות. התחום היה בחיתולים ולא מסודר, לא ידעתי מאיפה מתחילים. לא היה מערך טיפול לשבץ, בטח לא בסורוקה. אז נאלצתי לנסוע ללמוד בחו"ל".
יונש־קמחי: "אני בכלל לא חשבתי להיות רופאה, כילדה חלמתי להיות וטרינרית, אבל כשהבנתי שמדובר בשנים רבות של לימודים, אמרתי שאם כבר ללמוד כל כך הרבה, אז עדיף רפואה. חשבתי על אונקולוגיה, אבל אז מישהו אמר שרדיולוגיה הוא מקצוע מדהים, והחלטתי להתמחות בזה. הצוות היה מעולה, נדבקתי לד"ר מתי בקון, מנהל היחידה לצנתורים בשיבא, והלכתי אחריו. הייתי עוזרת לו בצנתורים בתור מתמחה וככה התגלגלתי לתחום".
כשחורב חזרה לסורוקה, לא היה שם מערך צנתורים, ואת החולים היו לרוב מעבירים לבתי חולים אחרים. "רציתי שתהיה לי אפשרות לפתוח את המרכז, אבל לא ידעו להבטיח לי במאה אחוז שזה יקרה", היא מספרת. "לשמחתי, בתוך שנתיים בנו לי חדר חדש, משוכלל ומאובזר, אחד מהמתקדמים שיש כיום. התחלנו מאפס ולמעשה, כיום אנחנו בשורה הראשונה ויש לנו היכולות מבחינת הציוד, הידע והטיפול המשלים בבית החולים, לעשות כל טיפול, הכי מורכב".
יונש־קמחי, שמנהלת במקביל גם את היחידה לנוירורדיולוגיה, קיבלה לידה את מחלקת הצנתורים לפני כשנתיים, לאחר שהיתה סגורה במשך שנה, על פי דרישת משרד הבריאות, עקב סכסוכים פנימיים קשים עם מנהל היחידה הקודם. על הנסיבות שהביאו לפרישתו היא מעדיפה לא לדבר ואומרת רק: "אני חייבת הרבה למנהל בית החולים, שפתח את היחידה מחדש ונתן לי אותה בלב רחב עם פרגון ועזרה. זה היה אתגר וגם אושר גדול".
לדעת מתי להפסיק
יש מי שיגידו שיש משהו מגלומני בתפקיד שלכן, בכל האחריות הזו – הכל מוטל על הכתפיים שלכן, ואין לכן תחליף.
חורב: "כל מי שנמצא במצב של חיים או מוות יכול לקחת את זה למקום של כל הכבוד לי או שאני דמות אלוהית. אף פעם לא ראיתי את זה ככה. במקצוע הזה יש בעיקר סטרס, ומתח יכול לקחת אנשים לכל מיני מקומות ולהשפיע על התנהגותם. זה עניין של אופי".
יונש־קמחי: "יש בהחלט תחושה טובה ונעימה שאתה מצליח לעזור למישהו. יש מרווח ביטחון קטן בין היכולת שלך להציל אנשים ובין האפשרות שהם ייפגעו מהמחלה או מהפרוצדורה הרפואית. ברגע שמתחילים בצנתור העייפות נעלמת, האדרנלין עולה וגם תחושת הסיפוק. נעים גם שאנשים מעריכים את הזמינות שלי ואת העובדה שאני תמיד שם, בכוננות וגם לא בכוננות. ועדיין אין בזה משהו מגלומני".
ומה קורה כשלא מצליחים לעזור?
יונש־קמחי: "זה מבאס נורא. פעם קיבלתי קריאה כשהייתי עם הילדה באילת, וידעתי שלא אגיע בזמן. זה היה מביך מאוד ולא נעים. אבל בעיקר קשה להפסיק לנסות בזמן הצנתור וצריך לזהות את השלב שבו הסיכון כבר רב מהתועלת. צריך לזכור, שאנחנו לא מצליחים לעזור לכולם, יש כאלה שמגיעים מאוחר מדי, למשל. אבל אנחנו מנסים להביא את החולים למקום יותר טוב".
ד"ר יונש-קמחי | צילום: יוסי אלוני
חורב: "כל רופא שעושה החלטות טיפוליות מורכבות יודע שהוא לא תמיד יוכל להציל את כולם, ואפשר רק לתת את המיטב מבחינת הטיפול, הציוד והאכפתיות. צריך לקחת בחשבון מראש שאין מאה אחוז הצלחה אף פעם, וזה לא פשוט. עד לפני כמה שנים לא היה טיפול בכלל, וכיום מצליחים להציל נתח אדיר. ועדיין התסכול הוא משמעותי, זה חלק מאיתנו".
בואו נדבר על נושא המגדר. עד כמה העובדה שאתן נשים היתה לרועץ במהלך ההתקדמות שלכן?
חורב: "בארץ מעולם לא הרגשתי ככה, דווקא בהתמחות בארצות הברית הייתי צריכה בהתחלה להילחם על מקומי כדי להראות שאני לא פחות טובה, ואף יותר, כדי לקבל את הקרדיט. לבוא ראשונה, להישאר אחרונה ולעבוד יותר קשה מכולם. לא הבנתי למה חלק מהאנשים יותר קשוחים איתי, רק בהמשך הבנתי שאני האישה הראשונה שהוכשרה שם.
"מגדר הוא לא עניין משמעותי, אלא הכישורים של האדם, ויחד עם זאת אני יכולה להבין שלא לכל אישה יש סביבה תומכת שתאפשר לה לעשות את מה שאני עשיתי. אצלנו בעלי ואני שותפים ומתחלקים בכל, וההורים מאוד תמכו. לא לכל אחת יש אפשרות כאמא לעשות את הניווטים האלה".
יונש־קמחי: "גם אצלי לא היו עניינים מגדריים. מערכת הבריאות היא מקום מודרני ועדיין, כשאני הולכת במסדרון, אני מאמינה שאנשים בטוחים שאני אחות ולא רופאה".
אולי זו הסיבה שאתן רק שתי נשים שמצנתרות?
יונש־קמחי: "בסוף זה מקצוע עם הרבה מתח, ויש לו מחיר אישי. ובכלל, בכירורגיה יש פחות נשים. לשמחתי, הפרופורציות הולכות ומשתנות לאחרונה".
איך הילדים שלכן מקבלים את העבודה האינטנסיבית?
יונש־קמחי: "העבודה היא חלק חשוב מהחיים שלי. כשהייתי היום בדרך הביתה והזעיקו אותי, היה ברור לילדה שאני חוזרת, ושהיא תישאר לבד עד שאבא יגיע. הם מאוד עצמאיים, וכשאני קמה בחמש בבוקר לרוץ, הם מתארגנים לבד. אם כבר הם קיטרו, אז זה על הדברים שאני לא מצטיינת בהם, כמו להכין אוכל".
איך ייראה התחום בשנים הקרובות?
חורב: "זה תחום מתפתח, וכרגע אנחנו חלק מתהליך היסטורי. הטכנולוגיה מאפשרת לנו לטפל במקרים עוד יותר מורכבים או לעשות פרוצדורות מורכבות בצורה פשוטה ובטיחותית. דרך חור קטן במפשעה אפשר לטפל במחלות של כלי דם בגדלים מילימטריים, בלי לפתוח את הראש, בלי נקזים או ניתוחים מורכבים".
קפיצת מדרגה
מבחינה אישית, איפה אתן רואות את עצמכן בעתיד הקרוב?
חורב: "כל כך מרתקת ומאתגרת אותי העובדה שכל יום שמתחיל אני לא יודעת איך הוא ייגמר. הכל נורא מעניין ודינמי, ואני לא רואה סיבה לשנות משהו, להפך: רק להגדיל את המרכז ולתת יותר ויותר אפשרויות. מפתחים אצלנו טיפולים חדשים ועושים מחקרים, ואנחנו עושים זאת כי אני רוצה לשמור על המרכז כמוביל וחזק וככזה שייתן מענה מרבי לתושבי הדרום".
יונש־קמחי: "במשך השנתיים האחרונות הקמתי את היחידה והבאתי אותה למקום שאני מרוצה ממנו. עכשיו אני רוצה שהיא תעלה מדרגה. יש לנו מרכז נוירו מעולה, והייתי רוצה להפוך אותו למרכז גדול יותר. ברמה האישית הצטרף אליי לאחרונה עוד רופא, ואני יכולה לשחרר קצת".
ולהתמסר לריצות.
יונש־קמחי: "רצתי מרתון אחד בסיביליה בשנה שעברה והרבה חצאי מרתון ועכשיו אני מחפשת את המרתון הבא. זה משוגע אבל גם כיף. אני רואה הקבלה בין הריצה ובין הכירורגיה: אלו הדברים שמשאירים אותי בחיים".
הכתבה מופיעה בגיליון הרופאים הטובים בישראל 2018
לרכישת הגיליון לחצו כאן
לכל העדכונים, הכתבות והדירוגים: עשו לנו לייק בפייסבוק
|
