הנסיך והבלוגר: הכביסה המלוכלכת של משפחת המלוכה

הנסיך אלברט והכלה הטריה. ניסתה לברוח? | צילום: רויטרס

בזמן שנסיך מונקו, אלברט השני, נישא לשרלין וויטסטוק ביולי האחרון בחגיגה בת שלושה ימים בה הושקעו 65 מיליון דולר, עמלו עורכי דינו למחוק את האשמות, לפיהן אנס הוד מעלתו ציירת צעירה, לפני שבע שנים.

הצוות המשפטי מיקד את המתקפה הארטילרית הכבדה – 13 תביעות משפטיות בסך הכל – ברוברט ארינגר, סופר ומומחה לשעבר לריגול, אשר באותה העת בחר להקדיש חלק ניכר מחייו בסנטה ברברה כדי להביך את הנסיך בכל דרך אפשרית באתר שלו, eringer33.com.

מדוע משקיע ארינגר אנרגיה כה רבה בעניין? זה ככל הנראה קשור לטענתו, לפיה הנסיך הפסיק לשלם לו לפתע, לאחר ששימש כיועץ המודיעין האישי שלו במשך כחמש שנים. "זכיתי ליחס גרוע: תחילה פיטורין בתואנות שווא, שלא זכו לטיפול הולם של אלברט, ולאחר מכן שנה של התעלמות מוחלטת", הוא אומר.

ב־2009 תבע ארינגר 60 אלף דולר על הפרת חוזה; הנסיך הוציא פי כמה וכמה על עורכי דין והוצאות משפט, והוא יכול להרשות לעצמו: שוויה של משפחת המלוכה מגיע למיליארד דולר. ב־23 באוגוסט פסק שופט בית משפט מחוזי בארה"ב שחלה חסינות ריבונית על החוזה שלו ונענה לבקשת מונקו לבטל את המשפט. כך נשמטה הקרקע מתחת לתביעתו של ארינגר.

גבול דק

בנסיבות אחרות, ארינגר (57) והנסיך (53) יכלו בקלות להיות חברים. ב־2002 נוצר ביניהם קשר הדוק, כך מספר ארינגר, כששתו יחד במלון קולומבוס מונטה קרלו, והנסיך שכר את שירותיו כמומחה הריגול האישי שלו, במטרה להרחיק אנשים מסוכנים מהנסיכות הקטנטנה בת ה־800 שנה, ביניהם סוחרי נשק ומלביני כספים, וגם טיפוסים כמו סר מארק תאצ'ר, בנה של ראש ממשלת בריטניה לשעבר, שבקשתו לקבל מעמד של תושב נדחתה.

חתונה בצל האשמות באונס. הטקס האזרחי בו נישאו הנסיך ושרלין | צילום: רויטרס

ארינגר טוען כי הערים על שירותי המודיעין הרוסיים וסיכל את מאמציהם לחדור לחוג החברתי של הנסיך. לדבריו, הוא אף הציג את הנסיך בפני פקידי מודיעין בכירים בארה"ב, כגון ראש הסי.איי.איי לשעבר, פורטר גוס, וראש האף.בי.איי רוברט מולר.

ארינגר טוען בתוקף שתפקידיו כללו טיפול בכמה מענייניו האישיים יותר של הנסיך. בין היתר, הוא ניהל מגעים עם אמו של אחד מילדיו הבלתי־חוקיים של אלברט, והזהיר את הנסיך כי אחד מחבריו האמריקנים התרברב בכך שבידיו קלטת שלו, שצולמה במועדון חשפנות פריזאי. בתביעה ובבלוג שלו מוצג הנסיך כשליט חסר מזל המוקף בחבורה של חנפנים מניפולטיביים, וככזה שיצרו המיני אינו בא על סיפוקו. (הארמון, יש לציין, "מסרב להגיב להאשמות הוולגריות ולדברי הדיבה").

למרות כישלונו בבית המשפט, הצליח ארינגר, לכל הפחות, להוכיח נקודה מסוימת: פסק הדין, הוא אומר, מאשש את דבר מעורבותו המקיפה בענייני הנסיך. בעוד שפרקליטות מונקו חולקת על הפירוש הזה, חוות הדעת המשפטית קובעת כי ארינגר ביצע משימות כגון "חקירה שנועדה לגלות מי עשוי להדליף מידע על הנסיך לעיתונות, ובכך לסייע לאישה הטוענת כי נאנסה על ידו".

ארינגר אינו מרפה. הוא מגיש ערעור ורואה את חייו כמסע צלב לחשיפת הריקבון בלבה של הנסיכות. "אני אחשוף את האמת", הוא מצהיר. "הנסיך ניצל הרבה אנשים, ואני מייצג את כולם".

התנהגות בלתי הולמת

ב־17 באפריל פרסם ארינגר את אחד הפרסומים הפרובוקטיביים ביותר שלו: תיאור גרפי מפיה של אלזה קאסלי, ציירת בת 35, הטוענת בתצהיר שבועה כי "נחטפה ונאנסה על ידי הנסיך אלברט במהלך שיט ביאכטה בסן־טרופה באוגוסט 2004". עורך דינו של הנסיך טען כי קאסלי היא "שקרנית פתולוגית", ודרש להסיר את הפוסט מהבלוג.

בשיחת טלפון מאשרת קאסלי את פרטי תקיפתה, לכאורה, שלדבריה התרחשה לאחר שהוזמנה לשיט על ידי ידיד של הנסיך, בתואנה כי הדבר יסייע לה לקדם את ספר הילדים שלה. היא לא הגישה תביעה בזמנו. אבל לאחר שנים של ייעוץ, היא תגיש כעת, לדבריה, תלונה למשרד התובע בניס.

ארינגר רחוק מלהיות הראשון שמדווח על התנהגות פסולה של הנסיך. ימי רווקותו של האחרון היו חגיגה לצהובונים, במיוחד בכל הנוגע לקשריו עם נשים כמו ברוק שילדס וקלאודיה שיפר. מקום הבילוי המקומי החביב עליו, לפי הביוגרף המלכותי ג'ון גלאט ("בית המלוכה של מונקו"), היה באר בסגנון טקסני־מקסיקני, בבעלות חבר הילדות שלו מייק פאוארס; השניים קיימו מדי שנה מסע קצר לחווה בדרום טקסס, שאליה הזמינו בחורות לרכיבה על סוסים ולרחצה בעירום.

פאוארס הכיר את ארינגר לאלברט בסוף שנות השמונים ב"לה טקסאן", שהונצח בספרו של ארינגר "מונקו קול", שפורסם ב־1993. בספר הוא מתאר את הנסיך "מקפיץ טקילות עם החבר'ה", בעוד נושאי כלים מסדרים לו שלל דייטים חדשים.

בתקופה בה עבד ארינגר אצל הנסיך, הוגשו נגד הוד מעלתו שתי תביעות אבהות, ובשני המקרים הוא הכיר בהן לבסוף. ניקול קוסט מטוגו, דיילת לשעבר באייר פראנס, ניהלה עם הנסיך מערכת יחסים בת חמש שנים, לאחר שפגשה אותו בטיסה מניס לפריז. במאמץ לאלץ את אלברט להכיר בבנה, פרסמה קוסט את תביעת האבהות שלה בראיון בפריז מטץ' במאי 2005. הנסיך תבע את המגזין על חדירה לפרטיות, וביוני 2005 הוא זכה בדמי נזיקין בסך 60 אלף דולר. עם זאת, הייתה זו קוסט שניצחה בסופו של דבר: חודש מאוחר יותר אישר אלברט כי הילד, אלכסנדר קוסט (8), אכן שלו.

ארינגר טוען כי בפרשיית האבהות השנייה היה לו תפקיד מכריע. תמרה רוטולו, מלצרית לשעבר מקליפורניה, טענה ב־1992 כי הנסיך אלברט הוא אבי בתה, ג'זמין גרייס, כיום סטודנטית בקולג'. רוטולו הפסידה בתביעת אבהות בארצות הברית על רקע של אזורי סמכות שיפוטית. כעבור עשור – לאחר שהגישה תביעת רשלנות נגד עורך הדין הקודם שלה – היא הגישה תביעה נוספת, הפעם בצרפת.

כשטחנות הצדק החלו לפעול, אומר ארינגר, הוא החל במבצע "כלב ציד" בהוראת הנסיך, במטרה לגלות מה ידעה העיתונות על רוטולו ובתה. (המבצע כלל הפעלת אדם שהתחזה לעיתונאי, שעובד על ביוגרפיה לא רשמית של הנסיך). בתביעה שלו טוען ארינגר, כי במהלך אחד הדיונים על ג'זמין, שאל אותו הנסיך באירוניה, "האם תוכל לארגן תאונה?"

אך הנסיך שינה לבסוף את דעתו. ייתכן שזה קשור למכתב ארוך מיועץ האבטחה לסלבריטאים, גוין דה בקר. במכתב, שצורף לתביעה של ארינגר, הוא דוחה, לכאורה, הצעה של כסף־תמורת־אי־הכרה־באבהות. "כסף אינו יכול לפצות על שנאה, או על אב שרוצה שבתו תיעלם", הוא כותב. דה בקר הכריז: קבל רשמית את האבהות, או שתיאלץ להתמודד עם ספר בסגנון "כל מה שלא ידעתם על" מאת ג'זמין גרייס, המתאר את הנסיך כאב המתנער מחובותיו. כעבור חודשיים הוא הכיר בה כבתו.

"מקום שטוף שמש לאנשי הצללים"

מקריאה בפוסטים של ארינגר מתקבל הרושם שמונקו אינה מגרש המשחקים של עשירי־העל, אלא מקלט ל"פרוצות, פורצים, מלביני כספים, שרי ממשלה מושחתים, סוחרים מלוכלכים הקשורים לארמון ואנשים הקשורים לפשע המאורגן ברוסיה".

מונקו, שזכתה לפני עידן ועידנים לתואר "מקום שטוף שמש לאנשי הצללים" (אותו העניק לה הסופר הבריטי סומרסט מוהם) ושהפרלמנט הצרפתי פטר אותה לפני כעשור כ"מדינת סיכון", מנסה לטהר את שמה. לאחר מות אביו ב־2005, נשבע אלברט למרק את המקום.    

חוקי החיסיון הבנקאי הנוקשים של מונקו והיעדר מס הכנסה משכו אליה תמיד עשירים גולים, כשהיא מספקת להם פרטיות וביטחון – עם יחס של שוטר אחד לכל 67 תושבים. בעבר סיפק הארמון את התנאים המפליגים הללו בעזרת ההכנסות מבתי הקזינו, שהיו ברובם בבעלותו. כיום אחראים ההימורים רק ל־3% מתקציב המדינה, בעוד שמס ערך מוסף בשיעור של 20% אחראי כמעט לכל השאר, וממלא את קופת האוצר המלכותי.

למרות הלחצים בעקבות ה־11 בספטמבר, והדרישה מהבנקים לנקוט אמצעים חמורים נגד הלבנת הון, צורפה מונקו לרשימה השחורה של ה־OECD כ"מקלט מס שאינו משתף פעולה". בטקס ההכתרה שלו נשבע אלברט "לעמול בנחרצות כדי למנוע […] פעילויות פיננסיות שאינן רצויות בארצנו".

לפני שנתיים, העבירה מונקו חוק יעיל למדי נגד הלבנת הון, המתבסס על סטנדרטים בינלאומיים של שקיפות והחלפת מידע עם עשרים מדינות. או אז, הסיר ה־OECD את מונקו מרשימת המעקב שלו. "על הנייר החוק טוב", אומר פיליפו קריסי, מומחה מקומי להלבנת הון, ומוסיף כי החוק מאיים בעונשים כבדים על עורכי דין ובנקאים שלא יחקרו את לקוחותיהם.

אולם, ארינגר טוען, כי בפועל דבר לא השתנה. הבלוג שלו מפנה לתלונה שהגישה קבוצת "שקיפות בינלאומית" למלחמה בשחיתות, לפיה נשיא טוניסיה שהודח באחרונה, השתמש בכספי מעילה בקרנות כדי לרכוש נדל"ן במונקו.

נסיך התחבולות

מיהו רוברט ארינגר? הוא היה לסירוגין עיתונאי פרילנסר, סוכן ספרותי, מחבר ספרי מתח, סוכן אף.בי.איי ומרגל במגזר הפרטי. וכאילו לא די בחייו הצבעוניים, הוא אף נוטה לשחק את תפקידיו בהגזמה – כחיקוי למותחנים שהוא מחבר – כשהוא חודר למעגלי מקורבים, ולעתים אף בוגד בהם.

הוא נולד בדרום קליפורניה לאליס ארינגר, מאייר בדיסני (דונלד דאק), ובסוף שנות השישים עקרה משפחתו ללונדון. בגיל העשרה פתח שם את בית קפה טריקי דיק'ס, מקום שבו למד, לדבריו, להתמודד עם הזולת, כיוון ששירת את האספסוף המקומי.

לאחר כשנה באמריקן יוניברסיטי, החל ארינגר להסתובב בשטח כעיתונאי חוקר, בין היתר עבור הצהובון הבריטי סאנדיי פיפל. הוא מספר כיצד הסתנן לשלוחה מקומית של הקו קלוקס קלאן – שבעקבות החשיפה שלו (שזכתה לעמוד שער) עזבה את בריטניה. "הייתי נסיך התחבולות, שחושף נוכלים וחלאות", מעיד ארינגר על עצמו.

בתחילת שנות התשעים הוא עבר לוושינגטון הבירה, והתיידד עם קלייר ג'ורג', שכיהן בעבר בתפקיד בכיר בסי.איי.איי, לפני שהורשע בשבועת שקר בשערוריית איראנגייט. ג'ורג' עסק בעבודת מודיעין עבור המגזר הפרטי, כאשר ב־1992 זכה למחילה מהנשיא, ג'ורג' בוש האב, וגייס את ארינגר לצורך "פתרון יצירתי של בעיות" בשירות מיליארדרים ובני מלוכה.

ארינגר ניצל את תפקידו כסוכן ספרותי (מי שמקשר בין הסופר לבין המו"ל) כדי לאסוף מודיעין חשאי. בספרו "תחבולה" הוא מגולל את אירועי העשור שאותו בילה כמודיע חשאי של האף.בי.איי, כשהוא מתחזה ליועץ ספרותי כדי ללכוד עריקים כמו אדוארד לי הווארד – סוכן סי.איי.איי לשעבר שערק למוסקבה לאחר שהואשם בהדלפת מסמכים מסווגים לק.ג.ב – באמצעות הצעה לחוזה ספרותי.

בדומה לכך, טוען ארינגר, כי סייע לאף.בי.איי להתחקות אחר עקבותיו של העריק אירה איינהורן בצרפת, לשם נמלט לאחר שרצח את האקסית שלו.

תחבולות מעין אלו הכניסו את ארינגר לצרות. באחת הפעמים הוא פעל בשליחותה של משפחת פלד, שהחזיקה בבעלות על רינגלינג ברוס ובארנום אנד ביילי סירקוס, וניסה לרמות סופרת כדי למנוע ממנה במשך שנים מפרסום ספר שעלול לגרום להם לנזק. המשפחה נתבעה על ידי הסופרת, והעניין הסתיים לבסוף בפשרה.

הבלתי פגיעים?

נכון לעכשיו, לכל הפחות, נמצא הנסיך מחוץ לתחום מבחינה משפטית. ארינגר משך את תביעתו המקורית נגד אלברט השני והגיש אותה מחדש נגד מונקו, שנהנית מחסינות פחותה מזו של העומד בראשה. זה היה יכול להיות מקרה־מבחן מעניין. אולם בעקבות פסיקה שהגיעה באחרונה מבית משפט מחוזי בארצות הברית, נראה שאי אפשר לגעת גם במונקו.

ארינגר, לעומת זה, הוא טרף משפטי קל. לאחר שהגיש יותר מתריסר תביעות על לשון הרע נגד ארינגר, שבר אלברט השני שתיקה בראיון למונקו הבדו, שם תיאר את יריבו כ"אדם מריר שמתיז את הארס והטינה שלו באינטרנט". בעקבות הלחץ, מחק ארינגר כמה מהפרסומים שלו – במיוחד כאלה המאשימים בשחיתות.

נוטה לשחק את תפקידיו בהגזמה. ארינגר | צילום באדיבות ר. ארינגר

ארינגר הודף את טענות לשון הרע המופנות כלפיו, ופוטר אותן כניסיון בוטה לרכוש את לב השופטים. לדבריו, הנסיך מנסה לנצל את חוקי הדיבה המחמירים של צרפת, אף שלמקרה אין כל קשר לצרפת. כדי להרשיע את ארינגר, חייב הארמון לדלג מעל כמה משוכות, לרבות חוק שעבר בשנה האחרונה בקונגרס, המונע מבתי המשפט בארצות הברית לאכוף פסקי דין בנושא דיבה נגד תושביה, שניתנו בבתי משפט זרים – במקרים בהם לא מדובר בדיבה לפי חוקי המדינה.

ובכל זאת, ספק אם הנסיך יפסיק להפעיל לחץ. אגב, הארמון גם עסוק בחזיתות אחרות: הוא תובע את המגזין הצרפתי ל'אקספרס על הדיווח שפרסם, לפיו ימים אחדים לפני הטקס הרשמי, ניסתה כלתו של אלברט להימלט מהנסיכות. ל'אקספרס הוסיף את ההכחשה של הנסיך לתקרית, אבל ממשיך לעמוד מאחורי הסיפור.