Forbes Israel Logo

טייקון הפחם האחרון? כריס קליין מאמין שהפחם עדיין לא מת – להפך

המעסה ממששת את העצמות השבורות והצלקות ושואלת את כריס קליין מה הוא עושה למחייתו. קליין אומר שהוא עוסק באנרגיה. איזה סוג של אנרגיה? היא תוהה. אולי אנרגיה סולארית? טחנות רוח? לא, לא זה, הוא עונה. אתה לא בעסקי הנפט, נכון? לא, גם לא זה. אז מה? "יש לי מכרות פחם", עונה קליין.

היא הפסיקה לעסות את גופו ויצאה מהחדר. הוא המתין זמן מה, אבל היא לא חזרה. קליין לא מוכן לומר את שם הריזורט ("אולי ארצה לחזור לשם"). והצלקות? מזכרת משנותיו מתחת לאדמה במכרות באפלצ'ים במזרח ארצות הברית, שם קווי הפחם כה צרים עד שהעבודה היתה "כמו לזחול מתחת לשולחן כל היום". החתכים על גבו הם מתקרת המכרה, "זה הרגיש כמו עקיצות".

כריס קליין עומד בפתח המכרה החדש שלו בנובה סקוטיה | צילום: Jamel Toppin

הכתבה מופיעה בגיליון מרץ של פורבס ישראל

לרכישת הגיליון או מנוי למגזין פורבס ישראל חייגו 077-4304645 או לחצו

לכל העדכונים, הכתבות והדירוגים: עשו לנו לייק בפייסבוק

קליין, 59, הוא אחד הדינוזאורים הקפיטליסטיים הארכאיים והלא פופולריים ביותר שמהלכים כיום על פני האדמה. לא אכפת לו שאנשים לא אוהבים אותו. הוא יודע שפחם מספק 40% מצריכת האנרגיה שדרושה לעולם. "אנשים זכאים לאנרגיה הזולה ביותר שהם יכולים להשיג", הוא אומר. "לך תספר לעניים בהודו ובסין שלא מגיע להם חשמל אמין שהם יכולים להרשות לעצמם".

טרמפ על הרכבת

הפחם עדיין לא מת. רחוק מזה. הדרישה העולמית צנחה אולי בעקבות תור הזהב של פצלי הגז האמריקאיים, בליווי רגולציות מחמירות יותר בסין, אבל היא עדיין עומדת על 50% יותר מרמתה בשנת 2000, 7.2 מיליארד טון מדי שנה, לפי הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה. אפילו אם נוסיף את מס הפחמן, שעולה 30 דולר לטון, המחיר של הפחם נשאר תחרותי בהשוואה לגז טבעי ולאנרגיות מתחדשות. וכריס קליין, שנשען על יעילות תפעולית, שעליה שקד במשך 40 שנה של ניהול המכרות שלו, מתכוון להיות האחרון שיכבה את האור בתעשייה הזו, ולהמשיך לספק פחם זול מקנדה לצרכנים תאבי אנרגיה מסביב לעולם.

קליין חושב שמסע הצלב נגד הפחם הוא טעות ילדותית: "אני לגמרי בעד לסלק מהאוויר גופרית, כספית ותחמוצות חנקן – זה היגיון בסיסי", הוא אומר. אבל בסופו של דבר, "התקררות גלובלית" היא האיום הגדול יותר. "אני מאמין שבמהלך חייהם של הילדים שלנו הם יתחננו לשלם פר טון, כדי שנוסיף עוד פחמן דו חמצני לאטמוספירה" (קל לשכוח שעוד בשנות ה־70 של המאה ה־20 החשש מעידן קרח קרוב היה חלק מהשיח האקלימי הרווח). וזאת הסיבה שאין לו ייסורי מצפון על הכוח שבנה את הונו – שני מיליארד דולר – בשורה של הימורים על כל מה שיש לו, שהובילו אותו מהאפלצ'ים לאילינוי ועכשיו לקנדה.

הוא יצר את אחת מחברות הכרייה הנסחרות ציבורית הגדולות באמריקה, ForeSight Eneregy, ולפני שנתיים מכר כמעט את כל ההחזקות שלו בה, בשווי של 1.4 מיליארד דולר. מאז השקיע 150 מיליון דולר במכרה חדש בנובה סקוטיה, שאולי יפיק 500 מיליון טון של פחם עד אמצע המאה. ויש לו הרישיונות הדרושים להפיק עוד 1.7 מיליארד טון ממכרה ויסטה במערב קנדה.

"אם היה לך מושג איפה התחלתי", אומר קליין בעצב. הוא איש חזק, המתנשא לגובה של 1.80 מטר ומדבר בנהמה שקטה מקרקעית גרונו, כמו אדם שרגיל לשמור את המחשבות שלו לעצמו. פול, אביו של קליין, היה כורה פחם בבקלי, מערב וירג'יניה. הוא הפעיל מכרות למען אנשים עשירים בתמורה לאחוז מהרווחים. כשקליין היה בן שש, אבא שלו שילם לו פני בתמורה לכל שקית שמילא בעפר, שקיות שבהן השתמש כדי להצמיד חומרי נפץ לקווי הפחם. כשהמרפסת הקדמית שלהם התמוטטה, התחוור לכולם שכריס הצעיר כרה את העפר שלו מתחת לבית. "זה לימד אותי שיעור חשוב בהנדסה ובתמיכות תקרה", הוא אומר. הוא התחיל לעבוד מתחת לפני הקרקע בגיל 15. הכורים היו מסתירים אותו כשהמפקחים הגיעו.

פחם תמורת בירה

מתחת לפני הקרקע ציוד כרייה שפועל באלף כוחות סוס קורע את פני הפחם. המשקיפים מהגג דוחקים מקלות פלדה לתוך התקרה כדי לשמור על הסלע במקומו. קליין הבין בשלב מוקדם שיוכל לייצר הרבה יותר פחם עם ציוד אמין. ליעילות ולרווחיות יש קשר ישיר לזמן מת של המכונות. אם מכונה חיונית מתקלקלת וזקוקה לחלפים, קליין לא יחשוב פעמיים לפני שישלח את אחד המטוסים הפרטיים שלו לאסוף חלקי חילוף ממקום כלשהו על היבשת. המתמטיקה פשוטה: כל דקה שבה הצוותים לא מוציאים פחם מהאדמה שווה למאות דולרים של רווח אבוד. וכן, זה מסוכן. "פעם זה היה אכזרי", הוא אומר. "אנחנו מנסים להוציא מפה את כל העבודה הקשה".

ב־1980, כשקליין היה בן 22, אבא שלו עבר ניתוח מעקפים, ושותפו הציע לקנות את החלק שלו בעסק תמורת 50 אלף דולר. "אבא שלי התכוון לעשות את זה". אבל לקליין לא היה ספק שהוא יעבוד חזק יותר וחכם יותר מכל אחד אחר. "אז אמרתי, למה שאנחנו לא נקנה את החלק שלו?", וכך עשו, עם כסף שלוו עד הסנט האחרון.

בשבועיים הראשונים הוא עבד 16 שעות מדי יום, בלי לראות את אור השמש. הוא עשה כל מה שצריך כדי לעמוד בתשלומים. אחרי כל הצלחה הוא הכפיל את ההשקעה. הוא פורש על השולחן כמה תמונות שלו עצמו משנות ה־80 – מחייך, משופם, עומד מול מכרה מוקדם שנקרא על שם בתו, קנדיס. ההצלחה המשמעותית הראשונה שלו הגיעה עם פיוניר פיוּל, מכרה שרכש תמורת מיליון דולר ומכר תמורת 17 מיליון.

ועדיין, לא מספיק להיות חדשן. "צריך קצת מזל", אומר קליין. בשנות ה־90 היו לו מספיק עודפי מזומנים כדי לבנות שישה מכרות חדשים. חברת האנרגיה אנרון היתה אז שחקן משמעותי בעולם הגז הטבעי ורצתה לגדר את ההשקעות שלה באמצעות ביזור לפחם ובעיקר סחר בפחם. קליין קיבל מאנרון 85 מיליון דולר בהון נזיל והלוואות כדי לבנות שלושה מכרות. אחרי ההתמוטטות של אנרון, ב־2001, הוא קנה בחזרה את ההשקעה שלהם תמורת 13 מיליון ומכר נתח דומה לארקלייט קפיטל תמורת 151 מיליון דולר. ב־2003 הוא כבר יצא לגמרי ממשחק הכרייה באפלצ'ים.

להמר על הגופרית

בתחילת שנות האלפיים עקבה תעשיית הפחם בנשימה עצורה אחרי ההנחיות של הסוכנות להגנת הסביבה של ארצות הברית בנוגע לפליטה מרכיבים שיוצרים גשם חומצי, כמו גופרית דו חמצנית. הדרך הקלה ביותר של רוב חברות האנרגיה להתמודד עם הדרישות החדשות היתה להפסיק לקנות פחם עשיר בגופרית (כלומר מאילינוי) ולהעדיף פחם דל בגופרית (כמו זה שמגיע מוויומינג).

אביו של קליין בפתח מכרה באפלצ'ים

באמצעות חברה חדשה, פורסייט אנרג'י, קליין התחיל לצבור שלושה מיליארד טון של עודפי פחם עשירים בגופרית תמורת פחות מ־30 סנט לטון, חלקם מחברות כמו אקסון מוביל. מה קליין ידע שהם לא ידעו? הוא האמין בטכנולוגיה והתעודד מהחידושים במפעלי החשמל, כמו מערכות קרצוף שמשכו את הרעלנים לפני שהם השתחררו בארובות, כך שהן יכלו לשרוף פחם עשיר בגופרית – ועדיין לעמוד בתקן. הוא אף התרגל לעשות כסף ממכרות עם קווי פחם בעובי של מטר וחצי בלבד. הקווים באילינוי היו בעובי של שלושה מטרים ויותר. "אם אתה מגיע לנקודה שבה אתה יכול לעמוד, זה הרבה יותר נעים".

"לא ראיתי בזה סיכון גדול", אומר קליין. הוא לקח הון מקרן פרטית בתנאי אחד: שלא יפקפקו בו. "הוא לא רצה שיתעסקו איתו", אומר ברטואו ג'ונס, שותף בריברסטון החזקות, שהשקיעה 600 מיליון דולר בין השנים 2007 ל־2008. קליין השקיע שני מיליארד דולר בארבעה קומפלקסים של מכרות, ואלו הפכו במהרה למפעלים הרווחיים ביותר מתחת לפני הקרקע האמריקאית, עם ממוצע של 13 טון לשעת אדם, בעלות של 23 דולר לטון, עם תוצר של 20 מיליון טון מדי שנה.

במו ידיו יצר קליין שוק לפחם העשיר בגופרית של אילינוי. "פחם הוא לא סחורה", אומר ג'ונס. "אתה לא יכול פשוט לחבר אותו לצינור כמו גז טבעי".

קליין שכנע מפעלי חשמל לרכוש ממנו פחם, כשהציע לממן מכיסו את שדרוגי מסנני הגופרית. הוא רכש מזחים לאורך המיסיסיפי ובנה בסיסי רכבת, כדי להעמיס פחם ישירות מרכבות בנות 100 קרונות לתוך אוניות שמפליגות להודו ולאירופה. קליין היה זקוק לאקזיט עבור המשקיעים שלו. בתחילת 2014 הונפקה פורסייט והגיעה לשווי שוק של 2.5 מיליארד דולר. בתחילת 2015 יצאה ריברסטון מההשקעה, אחרי שכמעט הכפילה את כספה בזמן שבו רבים מענקי הפחם, כמו פיבודי אנרגיה ואלפא משאבים טבעיים, היו בדרכם לפשיטת רגל. היציבות היחסית של פורסייט הפכה אותה למטרה אטרקטיבית עבור רוברט מוריי, איל הון פחם בן 77, שהוביל את מוריי אנרגיה, חברה בהחזקה פרטית, וב־2015 שילם כמעט 1.4 מיליארד דולר, במזומן, תמורת רוב ההחזקות של קליין בפורסייט.

הזדמנות בצפון

ב־2010, כשפורסייט נכנסה לרוטינה, קליין כבר היה רעב למשהו חדש. הוא הקים חברה בשם Gogebic Tactonite, שניסתה לקבל רישיונות לכרות מרבצי ברזל בוויסקונסין, על חופי אגם סופיריור. אבל ב־2013 נתקלה התוכנית שלו בקיר בעקבות התנגדותם של אינדיאנים משבט הצ'יפוואה, שמגדלים אורז פראי באזור.

קנדה היתה ידידותית יותר. ביום ההנפקה של פורסייט ב־2014 קליין לחץ על הפעמון לפתיחת יום המסחר בבורסה בניו־יורק ואז קפץ למטוס ונחת שלוש שעות מאוחר יותר בנובה סקוטיה, כדי לרדת לתוך פתח המכרה בקצה המזרחי של קייפ ברטון, בעיירה בשם דונקין. הוא נמשך למרבץ העצום, בעובי שישה מטרים, ולתכולת האנרגיה הגבוהה של הפחם.

הוא התרשם שכבר השקיעו פה את החלק המסוכן ביותר של ההשקעה. פרויקט דונקין היה תפילה אחרונה של הממשלה הקנדית כדי לנסות ולהציל תעשייה גוועת. המדינה השקיעה 50 מיליון דולר בשנות ה־80 כדי לחפור תעלות תאומות, שלושה קילומטרים מתחת לאוקיינוס האטלנטי, בניסיון להגיע למרבץ פחם עצום של 500 מיליון טון. בזמן שנחצבו הפירים בסוף שנות ה־80 המאוחרות, מחירי הפחם ירדו פלאים. כש־26 כורים מתו בפיצוץ ב־1992 במכרה ווסטריי בנובה סקוטיה, היה נדמה שזה סופה של תעשיית הפחם. אבל הזמן והמחירים הגואים מרפאים את כל הפצעים. דונקין היה בגודל המושלם עבור קליין, שקנה 75% מהמכרה בסוף 2014 תמורת סכום מוערך של 20 מיליון דולר (הוא שילם את היתרה – 25%, בשנה שאחרי).

לוקרים ריקים. קליין קיווה לייצר 200 משרות בנובה סקוטיה | צילום: Jamel Toppins

סוחר הפחם האגדי ארני טרשר הוא שותפו של קליין לפן הלוגיסטי. הוא אומר שהמיקום של דונקין, כמעט באמצע האטלנטי, מפחית את עלויות השינוע לרוטרדם בלפחות 30% (5 דולר לטון) ביחס למה שהיה מפיק ממרכז האפלצ'ים. הפחם הטוב ביותר מניב היום למעלה מ־200 דולר לטון. הדרך הפשוטה ביותר לסכם את קליין, לפי טרשר, היא ש"הוא רואה ערך בנכסים שאחרים מתעלמים מהם".

ההתנגדות הסביבתית בנובה סקוטיה, הסובלת משפל כלכלי, מאופקת. "אפילו אלו שמפגינים נגד המשאיות יודעים שזה דבר טוב לקהילה", אומר פול קריגן, מיחידת הפיתוח של נמל סידני. "זה בדם שלנו".

העבודות במכרה, שמשלמות שכר שנתי של 100 אלף דולר, "הן קו הצלה כלכלי", אומר ג'ף מק'ללן, נציג המחוקקים בנובה סקוטיה. אבל כמה עבודות עוד יהיו פה? בהתחלה דיבר קליין על 200 תפקידים. אבל בתחילת נובמבר, שישה שבועות לפני שנציגי פורבס יצאו לסיור בדונקין בליווי קליין, פוטרו 49 מתוך 130 עובדי המכרה. רק מהמורה קטנה בתחילתה של דרך ארוכה, אומר קליין. אחרי שעשו קידוחי ניסיון במשך מספר חודשים, הפרודוקטיביות לא היתה גבוהה מספיק, אז הם נזקקו לזמן נוסף כדי להביא ציוד חדש.

קליין סבלני. אין לו שותפים להשקעה או מימון חיצוני. ברגע שהמכרה ייכנס לקצב בעוד עשור, הוא צפוי לייצר הכנסה שנתית של 500 מיליון דולר, שהם 100 מיליון דולר, במזומן, בכיסו של קליין. מרבצי הפחם פה יספיקו לו למשך עשורים.

המכרה האחרון

האם יש משהו שמשאיר את קליין ער בלילות? "סאגו", הוא אומר. זהו שמו של מכרה במערב וירג'יניה שהיה בבעלות קבוצת הפחם הבינלאומית והתפוצץ בעקבות הצטברות גז מתאן ב־2006, פיצוץ שגבה את חייהם של תריסר כורים. הדיווחים הראשונים טענו שהיו הרבה ניצולים, מה שרק העמיק את העצב כשהגופות התגלו. ואז, ב־2010, הגיע האסון במכרה הגדול של מסי אנרגיה, גם הוא במערב וירג'יניה, ובו נהרגו 29 כורים. לקליין לא היה קשר לאף אחת מהתקריות, אף על פי שלאורך השנים מתו ארבעה עובדים במכרות שלו, כולל חברו הטוב ביותר.

יש גם סיכונים נוספים. התובע הכללי של אילינוי תבע את פורסייט על זיהום מי תהום בתערובת פחם רעילה והגיע לפשרה על סך 300 אלף דולר בלבד (בתוספת ל־6.9 מילון דולר בהתחייבויות "הפרישה" של המכרה). ליסה סאלינאס, מבקרת של קליין והבעלים של חווה במרחק 100 מטר מאגם הפחם בקרלינוויל, חושבת שהפשרה היא בדיחה, כי היא "כמעט לא משנה את המצב לגבי הזיהום הקיים ולמעשה, רק מעודדת עוד נזקים".

קליין. יודע לחשוב קדימה | צילום: Jamel Toppins

קליין משועשע מהתפיסה הרווחת כאילו הפחם נמצא על ערש דווי. כן, מפעלים שמונעים בפחם ממשיכים להיסגר, וייצוא הפחם האמריקאי, שעומד כרגע על 700 מיליון טון בשנה, נמצא 30% מתחת לפיק שלו. ועדיין, ארצות הברית נשענת על פחם לייצור 30% מהכוח החשמלי שלה, בהשוואה ל־7% בלבד מייצור כוח באמצעות רוח או שמש. הצריכה העולמית לפחם ממשיכה לצמוח והיא צפויה, כנראה (אך לא בהכרח), להגיע לשיאה באמצע שנות ה־20 של המאה ה־21. מדיניות וטכנולוגיה הן הגורמים הבלתי צפויים פה.

פול מק'קונל מחברת ייעוץ האנרגיה ווד מקנזי מניח שההתפתחויות בטכנולוגיות סולאריות, בנוסף למיסוי הפחמן העולמי, עשויות להפחית את ביקוש הפחם העולמי ב־8% מדי שנה.
אבל מות הפחם, אם נגיע לשם, יהיה תהליך ארוך ואיטי. קליין בונה על כך שהפרויקט הבא שלו, באלברטה, יהיה כזה שישרוד. הוא רכש את פרויקט ויסטה בהשתלטות שלו על חברת Coalspur מטורונטו בתחילת 2015, תמורת סכום מוערך של 75 מיליון דולר.

יש שם על פני הקרקע מרבץ פחם בעובי של 35 מטר, אז קליין בונה את ויסטה כמכרה פתוח ומתכנן בהמשך להיכנס מתחת לפני השטח, במטרה להפיק משם 1.7 מיליארד טון. עד 2022 הוא מתכנן להפיק פה 10 מיליון טון בשנה.

קליין מתכנן ליהנות מעליית פני הים בפאר ובהדר. הוא רכש לאחרונה את ביג גרנד קיי, ארכיפלג באיי הבהאמה שהיה בבעלותו של רוברט אבפלנלפ. גם למיליארדר כמוהו יקר מדי להוביל לפה מספיק דיזל להפעיל את כל הגנרטורים, אז הוא התקין פאנלים סולאריים וחוקר כרגע את הסוללות של טסלה. ליתר ביטחון הוא הזמין גם שלוש טורבינות רוח. "כשזה הגיוני", הוא אומר, "אני לגמרי בעד זה".

הכתבה מופיעה בגיליון מרץ של פורבס ישראל

לרכישת הגיליון או מנוי למגזין פורבס ישראל חייגו 077-4304645 או לחצו

לכל העדכונים, הכתבות והדירוגים: עשו לנו לייק בפייסבוק

הרשמה לניוזלטר

באותו נושא

הרשמה לניוזלטר

מעוניינים להישאר מעודכנים? הרשמו לרשימת הדיוור שלנו.

דילוג לתוכן