|
מנכ"ל רשות החברות אורי יוגב לא מהגיע לתפקידו כדי ללכת בקטן. בתחילת השבוע הבא, למשל, צפוי הקבינט הכלכלי לאשר את תוכנית ההפרטה השאפתנית שיזם, בהיקף כולל של כ־15מיליארד שקל.
המספר הזה כולל את התוכנית שכבר יצאה לדרך להפרטה מלאה של התעשייה הצבאית, והתוכניות למכירת חלקה של הממשלה בחברות עירוניות המשותפות לה ולעיריית תל אביב. גם אם יצליח לממש בחמש השנים הקרובות רק חלק קטן מהתוכנית זה יהיה הישג עצום, אך יוגב לא קופץ על ההזדמנות להנמיך ציפיות, ומעריך שאפשר יהיה ליישם את מרבית הסעיפים שהוא מביא לאישור.
יוגב מכיר את השירות הציבורי מכל זווית אפשרית. הוא צמח באגף התקציבים והתקרב
לצמרת, הוצנח משם לבזק בינלאומי – בתקופה שבה פרצה התחרות הגדולה על שוק האינטרנט והשיחות הבינלאומיות – וניהל מספר לא קטן של חברות בסקטור הפרטי. הוא שב לשירות הציבורי כראש אגף התקציבים, חזר לעסקים פרטיים ומונה לראש דירקטוריון הרכבת עד שהודח על ידי שר התחבורה ישראל כץ. בשנים האחרונות שימש יוגב יועץ סתרים כלכלי, המקורב לבנימין נתניהו ומקובל על שר האוצר יאיר לפיד.
תמונה: ויקיפדיה
מנכ"ל רשות החברות אינו התפקיד החשוב ביותר בהיררכיה של הפקידות הכלכלית. תפקידו הרשמי הוא לפקח על התנהלותן של החברות, עניין בירוקרטי־משפטני של בקרה על דיווחים, החלטות ואיוש דירקטוריונים. אחת לשנה מייצרת רשות החברות קצת כותרות כשהיא מפרסמת נתונים על שכר עובדי החברות הממשלתיות.
ימיהם הגדולים של מנהלי רשות החברות היו בתקופות שבהן ניהלה המדינה את ההפרטות של החברות הממשלתיות הגדולות – כימיקלים לישראל, שיכון ופיתוח, בזק, מבני תעשייה, החברה הכלכלית לירושלים ואחרות. הפרטתן עוררה עניין רב בקרב משקיעים ובנקאים
בינלאומיים, שיצאו ובאו בזה אחר זה במשרדו הצנוע של מנהל הרשות אי שם בירכתי בניין האוצר בירושלים. יוגב נכנס לתפקידו לפני כשנה והחל בעבודה שקטה על המהפכה הבאה: כדרכו הוא עבד ביסודיות ובדיסקרטיות, כשהוא דואג לפרסום רעשני של התוכנית רק כאשר נדמה לו שהגיעה העת לגלגל אותה הלאה, לדרג המחליט.
קצר חשמלי
ראשית הקים יוגב ועדה שנועדה להתוות רפורמה בענף החשמל. "ענף החשמל" הוא בעצם חברת החשמל, שקרסה פיננסית ואינה מתנהלת על פי אמות מידה עסקיות. החברה הרעועה מתקיימת אך ורק בזכות תמיכה ממשלתית, וכל ההצעות לשיקומה ולארגון מחדש של משק החשמל כשלו בגלל התנגדות חריפה של ועדי העובדים, המנהלים בפועל את החברה, ורפיסות השרים האחראים, שנרתעו מעימות עם העובדים המחזיקים בכוח פוליטי רב.
הוועדה שהקים יוגב פרסמה את המלצותיה במרץ 2014. היא התוותה תוכנית להגברת התחרות באמצעות הגדלה הדרגתית של ייצור החשמל והולכתו על ידי גורמים פרטיים. הוועדה המליצה לטפל גם בעודפי כוח האדם הגדולים של החברה ולגייס מיליארדי שקלים הנדרשים לשיקומה הפיננסי. כמו כל ההצעות הקודמות לשיקום חברת החשמל, התקבלה גם הרפורמה של יוגב בביקורת קשה ובהתנגדות גורפת של בעלי השליטה בחברה ובענף כולו: ועד עובדי החברה.
יוגב מודה היום שהרפורמה אינה עומדת על הפרק. הרפורמה הבאה של יוגב הייתה צנועה
יותר, ולא הייתה אמורה לעורר התנגדות מיוחדת: הקמת קאדר של מנהלים שיעמדו בסטנדרטים מקצועיים גבוהים לאיוש מועצות המנהלים של החברות הממשלתיות.
"קרסה פיננסית. חברת החשמל | צילום: רויטרס
אין זה סוד שמרבית החברות הממשלתיות סובלות מכשל ניהולי מתמשך. לעתים קרובות נגרמים הקשיים בגלל רמת הניהול הנמוכה. מנהלים בעלי יכולת גבוהה ומוניטין יעדיפו תמיד
תפקיד בחברה פרטית, ולא רק בגלל השכר הגבוה עשרות מונים. חברות ממשלתיות
כפופות ל"הנחיות" של שרים ממונים, הלוחצים על מנהליהן למנות את אנשי שלומם לתפקידים בכירים ולעתים מתערבים בהחלטות ניהוליות קריטיות. מדובר כמובן
במעשים אסורים, אבל המציאות בחברות הממשלתיות חזקה מכל ספר חוקים.
בחזונו ראה יוגב חברות ממשלתיות מסוג חדש, שמנהליהן נבחרים על פי שיקולים מקצועיים
גרידא ופועלים בהתאם. גישתו המרעננת של יוגב לבעיית הניהול של החברות כבר הניבה עימות רעשני בינו לבין יריבו השר ישראל כץ. יוגב ניצח בעימות, כשהחליף על אפו ועל חמתו של כץ דירקטורים בחברת נמל אשדוד, אבל מכאן ועד שינוי משמעותי ברמת הניהול של החברות הדרך ארוכה. השרים ממשיכים לבחוש במינויים – אחד ממקורות הכוח הפוליטיים שלהם, תהליך ההחלפה איטי והצלחתו מותנית ברצונם הטוב של מנהלי הרשות שיחליפו את יוגב.
תוכנית ההפרטה
המהפכה החדשה, שתאושר ככל הנראה בישיבת הממשלה הקרובה, עוסקת בהפרטה.
יוגב גילה עם כניסתו לתפקידו שכל החברות הממשלתיות הגדולות שניתן להפריט כבר
נמכרו. בידי הממשלה נותרו בעיקר מונופולים שאין להעביר אותם לידיים פרטיות, חברות
שלא ניתן להפריט בשל רגישותן הביטחונית, ומספר חברות קטנות שאין בהן עניין למשקיעים פרטיים. הרעיון של יוגב הוא הפרטה חלקית: למכור חלק מהמניות לציבור ולהשאיר את השליטה בידי הממשלה.
עיון באתר רשות החברות, האמור להציג את הדוחות הכספיים של החברות הממשלתיות,
יכול ללמד איזו מהפכה ניהולית צפויה לחולל התוכנית. החברות הממשלתיות הן חברות
ציבוריות על פי הגדרה, ואין סיבה שדוחותיהן הכספיים לא ייערכו על פי התקנים המקובלים
ויפורסמו לציבור, שהוא הבעלים שלהם, באמצעות הממשלה. אבל מרביתן כלל אינן טורחות לפרסם את דוחותיהן. הדוחות המתפרסמים חלקיים ועלובים, ואין להשוות אותם לדוחות שמפרסמות חברות ציבוריות על בסיס רבעוני, גם הקטנות ביותר. החברות משתדלות לפרסם דוחות שנתיים, אולם גם הם מתפרסמים בדרך כלל באיחור ניכר, לפעמים של שנה ויותר. פרטי הדוח חלקיים מאוד, ולא פעם מחליטה ההנהלה להשחיר דפים הנוגעים לנושאים "רגישים" כמו הסכמי שכר.
הנפקת מניות לציבור תחייב את החברות ומנהליהן לעמוד בכללי דיווח המקובלים בעולם החברות הציבוריות, ולתת דין וחשבון מלא על התנהלותן. ובלשון ההצעה: "כתוצאה הכפפת החברה הממשלתית המונפקת להוראות חוק ניירות ערך… החברות נדרשות לאמץ סטנדרטים גבוהים של שקיפות, גילוי נאות ונשיאה באחריות, כגון פרסום דוח על
עסקי התאגיד, דיווחים מיידיים ותקופתיים ומדיניות תגמול".
החברות יצטרכו לדווח גם על המינויים הבכירים ועל מינויים של חברי הדירקטוריון. במספר חברות ממשלתיות לא קטן אפשר לפגוש היום דירקטורים וסמנכ"לים שכל ניסיונם העסקי והניהולי התמצה בתפקידים פוליטיים במסגרת המפלגה של השר הממונה.בהצעתו מונה יוגב יתרונות נוספים בהפרטה ובהפרטה החלקית: הכנסות למדינה, שכתוצאה מההנפקות יכולות להגיע להערכתו עד ל־15 מיליארד שקל, הרחבת פעילות המימון לפעילות החברה ופיתוח שוק ההון.
הנימוקים כבדי המשקל בעד התוכנית ישכנעו ככל הנראה את מרבית השרים לתמוך בהצעה. אבל דרכו של יוגב תהיה ארוכה מאוד. החברה היחידה הנראית היום זמינה להפרטה מהירה יחסית היא התעשייה האווירית. היא מנוהלת כבר היום כחברה ציבורית לכל דבר, בזכות העובדה שיש לה איגרות חוב הנסחרות בשוק ההון ועליה לפרסם דוחות רבעוניים.
התעשייה האווירית היא חברה מעולה: יש לה ידע טכנולוגי מתקדם בתחום התעופה, החלל והמערכות האלקטרוניות, יש לה אחיזה במגוון שווקים צבאיים ואזרחיים, והיא נהנית מהנהלה מקצועית ומכוח אדם איכותי. אבל איש ממנהלי החברה לא הצליח עדיין לשבור את ההתנגדויות ולהסיר את המכשולים שמציב ועד העובדים החזק בדרך להפרטה.
ועדי העובדים החזקים במשק, מסוגו של ועד עובדי התעשייה האווירית, הם הרבה יותר מאיגודים הדואגים לשכר הוגן, זכויות וצדק תעסוקתי. הם משתלטים למעשה על הארגון והופכים לבעלי מניות ושותפים ברווחים בפועל. לוועדים אין בדרך כלל עניין מיוחד להכניס בעלי מניות נוספים לעסק הפרטי שלהם, ובוודאי שאינם מעוניינים להחליף את השליטה המרושלת של המדינה בבעל בית חזק, שיבקש להגדיל על חשבונם את חלקו ברווחים.
גם חברת החשמל, כמו התעשייה האווירית, מפרסמת דוחות ומדווחת על פי חוק ניירות ערך, בשל העובדה שאיגרות החוב שלה נסחרות בשוקי ההון, אבל הדרך להנפקתה רחוקה מאוד. ההנפקה הייתה אמורה להיות חלק מהרפורמה במשק החשמל שעליה המליצה הוועדה בראשות יוגב, ובאמצעותה אמורה הייתה החברה לגייס חלק ניכר מההון החסר. אבל הדחייה הגורפת בביצוע הרפורמה אינה מאפשרת כרגע לדבר על הנפקה ברצינות.
יעד נוסף של תוכנית ההפרטה הוא חברת דואר ישראל, המצויה במשבר פיננסי ובדומה לחברת החשמל מתקשה להגיע להסכם על תוכנית ההבראה שגובשה לה.
גם אם ייפתרו הבעיות הסבוכות בדרך להפרטה, תצטרך המדינה להתמודד עם שוק הון שלא יאיר פניו לחברות מהסוג שמבקש יוגב למכור: כמעט כולן סובלות מוועדי עובדים חזקים המקשים על ההתייעלות ומנסים לקחת את חלקם ברווחים. כך שהחברות מתקשות למשוך אליהן מנהלים טובים. ניסיון העבר מלמד שגם כאשר היו החברות הממשלתיות נתונות לבקרה ציבורית, הצליחו פוליטיקאים למשוך בחוטים ולגרום למינוי מקורבים לתפקידי מפתח.
בנוסף, מונופולים ממשלתיים דוגמת חברת החשמל, הדואר וחברת מקורות נתונים לחסדי הממשלה הקובעת את המחירים שהן גובות מלקוחותיהן. לא אחת נגררת המדינה להיטיב עם הלקוחות על חשבון החברות ובעלי המניות שלהן.
בעבר סברו המשקיעים שאיגרת חוב של חברה ממשלתית היא השקעה בטוחה, מכיוון
שהמדינה תעניק גב פיננסי לחברה כושלת שבבעלותה. אבל פרשת איגרות החוב של דואר ישראל, והתספורת שעלולה החברה להעניק לבעלי החוב, צריכה לשמש איתות אזהרה חמור כלפי מי ששוקלים השקעה במניות של חברה ממשלתית כלשהי.
|
