Forbes Israel Logo

לא כוחות: כשמצוקות העולם פוגשות את השגשוג, לאחרון אין הרבה סיכוי

בזמן האחרון שומעים קצת פחות על משבר המהגרים. מפתה לקוות שהיה זה רק חלום רע שעבר, צירוף מקרים טראגי, אבל זמני, של זוועות שהתרחשו בו בזמן במקומות שונים במזרח התיכון ובאפריקה. אבל החשש המכרסם הוא שאולי מדובר בתופעה שתהפוך לחלק קבוע מהמאה ה־21, ושיש לה שורשים עמוקים יותר.

יכול להיות שלטכנולוגיה, למידע ולטלפון הנייד יש בכך חלק: עניי העולם חשופים היום יותר מתמיד לחיי השפע, שמהם נהנים אלה שחיים מעבר לגבול, מודעים יותר מתמיד למה שאין להם, ויכולים יותר בקלות לקבל מידע על נתיבי הגירה ולתאם עסקאות מסובכות עם מבריחים. יש גם כאלה שסבורים ששינויים סביבתיים ואקלימיים כבר משפיעים על מקומות רבים באפריקה ואסיה, ודוחפים אנשים מביתם בחיפוש אחר פרנסה חלופית.

תהא הסיבה אשר תהיה, למהגרים בכל העולם, שמספריהם בשנים האחרונות הם חסרי תקדים, יש מסר ברור להעביר לנו: הבעיות שלנו הן כבר גם הבעיות שלכם. לא תוכלו עוד להמשיך ולהתעלם מהמצוקה – בין הפוליטית ובין הכלכלית – שבה שרויים כה רבים מאזרחי העולם, מאי השוויון הבלתי נתפס בין העולם העני לעולם העשיר. אם לא תעשו מאמץ רציני יותר להפיץ את השגשוג שלכם אלינו, אנחנו נביא את המצוקה שלנו אליכם.

ברור גם שלגלי ההגירה יש יכולת לשבש את הסדר בעולם המערבי. גם אם ההשלכות המלאות של גלי ההגירה של השנים האחרונות טרם התבררו במלואן, יכול מאוד להיות שהיה להם חלק חשוב בזעזועים הפוליטיים שהתרחשו בבריטניה, באירופה ובארצות הברית, ובכך גרמו באופן עקיף לנזק כלכלי וחברתי אדיר. באופן זה, ההגירה הבלתי חוקית מוכיחה שעולם כל כך לא שוויוני ולא יציב סביבתית, כבר איננו בר קיימא.

סינון טבעי

בטווח הארוך יש להגירה רק פתרון אחד: שינוי יסודי במציאות שממנה מגיעים המהגרים. פיתוח כלכלי ויציבות פוליטית מצד אחד, וייצוב האקלים והמצב הסביבתי מצד שני, או מציאת דרכים להגן על אוכלוסיות חלשות מפניהם. האם יש סיכוי שהמשבר יעורר סוף סוף את העולם העשיר להשקיע את הסכומים (הצנועים מאוד) שהובטחו כל כך הרבה פעמים? אם לשפוט לפי מעשי ממשל טראמפ בשבועות האחרונים (נסיגה ממחויבות לייצוב האקלים ומהעזרה למדינות מתפתחות להסתגל), המגמה הפוכה.

בכל מקרה, קיים בינתיים צורך בפתרונות לטווח הקצר והבינוני, שיאפשרו התמודדות הומנית ובת קיימא עם גלי הפליטים והמהגרים. תחושת האיום הביאה מדינות רבות – כולל ישראל ואולי גם ארה"ב – לבניית חומות שיחסלו ‏כל סיכוי להיכנס לתחומן, ובכך יורידו את המוטיבציה לצאת למסע. ‏במידה רבה, העסקה שטוותה אירופה עם טורקיה לחסימת נתיבי המהגרים דרכה, מהווה גם היא מעין בניית חומה. אבל האם באמת אפשר לסגור הרמטית כל נתיב הגירה בעולם, גם מבלי להיכנס להיבטים מוסריים? לא סביר. מה נעשה אם בשלב מסוים תפנינה סירות הפליטים מלוב לכיווננו? כיצד תוכל הודו, שמיליוני מהגרים לא חוקיים כבר נכנסו אליה מבנגלדש, לגדר את אלפי הקילומטרים של הגבול המשותף? מה יהיה המחיר הכלכלי של התבצרות הולכת וגדלה? חשבו רק על אירופה!

תלאות הדרך לבדן מווסתות את זרם המהגרים ומסננותן את אלה שאינם נואשים מספיק | צילום: fotolia

איפה שאי אפשר לבנות חומה, מספיקות תלאות וזוועות הדרך כדי לווסת את זרם המהגרים ולסנן את אלה שאינם נואשים מספיק. זה מנגנון אכזרי ובלתי מוסרי מעין כמוהו, שאירופה משלימה איתו רק כדי למנוע הגירה רבה יותר. מעבר לכך: אלפי הדולרים שמשלם מהגר כדי להגיע לאירופה, מפרנסים רק רשתות פשע וטרור שמנהלות את מפעל ההברחה, ומהווים סכום גדול בהרבה מזה שהיה על המהגרים לשלם, אילו היה המסע חוקי ומוסדר. מצד שני, כמובן שאם היתה דרך מסודרת וחוקית להגיע לחופי היבשת, שיעורי ההגירה היו עולים ‏לרמה שאירופה לא מסוגלת להשלים איתה.

פתרונות מקומיים

אז מה המוצא? האם לא ניתן למצוא פתרונות יצירתיים אנושיים ויעילים יותר? אפשרות אחת היא להסדיר את דרכי ההגעה באופן חוקי, ולהגדיר מכסות ברורות וקשוחות של מהגרים שיורשו להיכנס (ורצוי שיעברו תהליך סינון עוד בארצות המוצא). זוהי גישה קצת קיצונית, שתדרוש שינויים באמנות ובהסכמים בינלאומיים, אבל יש לה פוטנציאל לשנות את מבנה התמריצים המעוות, שאחראי חלקית למצב הנוכחי. נוסף לכך, יש לנסות וליצור פתרונות זמניים למהגרים שבכל זאת יגיעו באופן בלתי חוקי – כאלו שיטיבו עימם, אך יוודאו ששהותם זמנית.

אולי דווקא ישראל יכולה להיות כר ניסוי למציאת פתרונות כאלה. לישראל התחילו להגיע מהגרים מאפריקה שנים לפני גל ההגירה הנוכחי לאירופה. היא קלטה (באחוזים) מספרים הדומים לאלה שקלטו הפתוחות והנאורות שבמדינות אירופה (כמעט 1%, בדומה לגרמניה ושבדיה), אותה אירופה שמיהרה למתוח עליה ביקורת צבועה באותם ימים.

ממשלת ישראל עומדת לנסות לעודד מהגרים לחזור לארצות מוצאם גם באמצעים כלכליים, על ידי החזקת חלק משכרם בפיקדון, שאותו יקבלו עם חזרתם לארצם. זוהי גישה שנויה במחלוקת, שכן היא עלולה לפגוע במהגרים קשות, ויהיה חשוב לבחון את השפעתה באופן זהיר, אך אין ספק שבעולם יתעניינו בתוצאותיה.

ישראל מנהלת גם פרויקט ייחודי אחר, שבמסגרתו מגיעים לארץ אלפי מתלמדים ממדינות מתפתחות כדי ללמוד ולעבוד בחקלאות מודרנית למשך שנה. מעטים מאוד מהם מנסים להישאר בארץ באופן לא חוקי, וממצאים ראשוניים ממחקר שעוקב אחרי בוגרים בארצות מוצאם מצביעים על עלייה ברמת החקלאות שלהם. אם אכן כך הוא, ייתכן שתוכנית זו יכולה להיות מודל לניהול בר קיימא של הגירה כלכלית, שגם ממונפת לשינוי ארוך טווח במדינת המוצא. האם לא ניתן למצוא דרך לשלב גם מהגרים בלתי חוקיים, כמו אלה השוהים במתקן חולות, בהסדר מסוג זה?

ברור שאין ולא יהיו לבעיה הזו פתרונות קלים, אבל אנחנו בעולם העשיר חייבים להתאמץ ולמצוא פתרונות שעדיפים על התוהו ובוהו הנוכחי. חשוב גם שפתרונות כאלה לא יזניחו צדק חברתי פנימי ויפגעו באוכלוסיות פגיעות במדינות הקולטות. לעתים קרובות קורה שהמהגרים מתרכזים בשכונות מעוטות הכנסה, שתושביהן מופקרים להתמודד בעצמם עם ההשלכות. יש מידה רבה של צביעות בקריאה לפתיחות רבה יותר מצד מי שהמהגרים לעולם אינם מגיעים לשכונותיהם.

מציאת פתרונות כאלה היא הכרח מוסרי של המאה ה־21. גם מהגרים לא חוקיים שאינם פליטים, ונקראים לפעמים "מהגרים כלכליים", הם ברובם אנשים שהונעו על ידי מצוקה גדולה לצאת למסע הגירה אכזרי. נראה שההסדרים והאמנות הגלובליים הקיימים כבר אינם נאותים כדי להתמודד עם ההגירה החדשה, והשאלה הגדולה היא האם העולם ימצא דרכים חדשות להיענות לאתגר המוסרי והאנושי הזה באופן בר קיימא מבחינה פוליטית, חברתית וכלכלית.

הכותב הוא מרצה בחוג למדיניות ציבורית באוניברסיטת תל אביב

הרשמה לניוזלטר

באותו נושא

הרשמה לניוזלטר

מעוניינים להישאר מעודכנים? הרשמו לרשימת הדיוור שלנו.

דילוג לתוכן