לא על המפיות לבדן: על האפשרות להתחתן אחרת

אחד הרגעים המשמעותיים והמרגשים בחייו של אדם הוא יום חתונתו. זהו יום שטומן בחובו הזדמנות גדולה לעצירה, להתבוננות, לאסיפת כל אוהבינו סביבנו, הזדמנות לבחור אחד בשניה קבל עם ועדה. זהו יום ורגע בו אנו נותנים תוקף לבחירה וליחד שלנו, ומקבלים מאין "בוסטר" של אהבה להמשך החיים ואת הידיעה שאנחנו לא לבד במסע החיים.

החופה היהודית אמורה להחזיק את כל המרכיבים הללו בתוכה: את הבחירה, את הסובבים אותנו, את היחיד והיחד, את ההתרגשות, העצב וההודיה. אבל לצערנו הרב במציאות הישראלית לרוב לא כך נראית החופה.

זוגות רבים משקיעים את מירב כוחותיהם, מאמציהם (וכספם) בהרבה מאוד פרטים: בהזמנות, בפרחים, בצבע המפיות ובמשקאות החריפים. ואם ממש משקיעים – אז גם בדרך היצירתית בה יכתבו מספרי השולחנות.

הרבה תמר גור קראוזה | צילום: קובי מהגר

ואז מגיעה החופה, שהיא בעצם הרגע שלשמו התכנסנו. היא מה שמפריד את זה מלהיות מסיבה טובה ללהיות החתונה שלנו. אבל כאן נגמרת מעורבתם של הזוג. ביותר מדי חתונות החופה היא החלק השולי, זה שלא אנחנו אחראיים עליו, החלק הזה שאליו הזמנו את הרב האורתודוקסי הקרוב למקום מגורינו ש"יעשה את מה שהוא יודע", ואם אפשר – רק שיהיה מהר.

אז מה אם אנחנו לא מבינים כלום. אז מה אם אנחנו עומדים שם כמו שתי בובות והטקס לא באמת שייך או מובן לנו. אז מה אם הדברים שהרב אומר או הטקס פעמים רבות סותרים את הערכים הכי מקודשים שלנו, כמו שוויון והדדיות. אותם הערכים של הזוגיות אותה התכנסנו כדי לחגוג. אז מה אם אנחנו, הזוגיות שלנו והאורחים שלנו לא באים לידי ביטוי בכלל בטקס. אז מה אם בסוף זה בעצם הרבה יותר שלו מאשר שלנו. אז אנחנו נתעסק בשיר כניסה ושיר יציאה.

לקחת אחריות על הטקס והיהדות

והמציאות הזאת, הכל כך מוכרת לנו של הפער הגדול בין ההשקעה בלוגיסטיקה להשקעה בתוכן היא אבסורד גדול, משתי סיבות: האחת, כי כל חתונה כזו שבה אנחנו מפקידים את הרגע הזה בידי רב מטעם הרבנות הראשית אנחנו מחזקים אותה, מלבים את האש, נועצים עוד מסמר במונופול הקשה הזה, בגוף הארכאי, המיזוגני והמסואב הזה ששולט בתחומים רבים בחיינו שנקרא הרבנות הראשית. הציבור הליברלי בישראל צריך להפסיק להתחתן ברבנות, להפסיק לתת לה כוח ולגיטימציה. רק כך ישבר המונופול.

הסיבה השנייה היא שבכל כך הרבה חתונות ההזדמנות הגדולה שהזכרתי בתחילת דברי מתפספסת. ההזדמנות לומר משהו אמיתי עלינו ועל הזוגיות שלנו ברגע הייחודי הזה בו כולם באו לחגוג איתנו. הזדמנות לקחת אחריות על הטקס שלנו, על היהדות שלנו, להפוך אותם להיות בשפה שלנו, ולא להפקיד אותה בידיים של אחרים.

לא יכול להיות שאנחנו יודעים בדיוק מתי תכנס כל מנה ומה סדר השירים בקבלת הפנים אבל על הטקס אנחנו לא יודעים כלום. אנחנו זרים מוחלטים בתוכו. לא יכול להיות שאנחנו מתחתנים, ומתעסקים רק בלוגיסטיקה ולא בתוכן.

האם הגיע הזמן לצמצם את מונופול הרבנות? | צילום: Shutterstock

בשבע השנים האחרונות זכיתי ללוות מעל 300 זוגות בתהליך של לימוד, העמקה ובניית חופתם. מרגש אותי בכל פעם מחדש לקבל את הזכות הזו להיות שם ברגע הזה. וגם לפני.

מרגש לראות מה עושה לזוג היכולת הזו לעצור ולבחון, להבין, לבחור, לעמיק בנושאים הזוגיים ולהניח יסודות להמשך החיים. לבנות ביחד טקס אמיתי שנשען על הטקס היהודי ויחד עם זאת הוא לא פחות אישי ושיוויוני ומשמעותי. לכתוב כתובה אישית ושוויונית – שלהם. להבין את הטקס הזה באמת ומתוך כך לבחור, לא לבעוט בעולם היהודי ובמסורת אלא לומר שהיא גם שלנו ואנחנו לוקחים אחריות מלאה גם על הטקס והבחירות בתוכו, ולא רק על המפיות.

שלא תטעו, ברור לי שזה מורכב. ההורים או הסבים לפעמים לא מצליחים להבין שיש מקובעות מחשבתית, שזה עדיין שונה ואחר, וגם שיש מסורת שמעוצבת בצורה מאוד מסוימת. אני חלילה לא מזלזלת בכל אלו או בחשיבותם. אני רק רוצה שנעצור, שנבחר באמת, שנבין שיש לנו אפשרות לבחור. שניקח את הזוגיות שלנו ואת הטקס שחוגג אותה ברצינות.

אני גם מייחלת ליום בו מדינת ישראל תעניק לכל זוג את החירות להתחתן בדרך הנראית לו ומאמינה כי גם על נבחרי הציבור בישראל מוטלת החובה והזכות לעצור לרגע את מרוץ הבחירות ולחשוב על עשרות אלפי הזוגות שחפצים להתחתן – ולא דרך המונופול של הממסד הרבני.

הדור שלנו מביא עימו בשורה גדולה ביכולת שלו להטיל ספק, לשאול למה, לבחור באמת. אז באותה דרך צריך גם לקחת אחריות על היהדות שלנו ועל רגעים משמעותיים בחיינו.

ככל שיותר ויותר זוגות יעשו את הבחירה הזו, יעצרו לרגע את הרכבת האוטומטית ויבחרו – יהיה שינוי אמיתי ועמוק. גם ברמה הכי אישית ופרטית וגם ברמה החברתית.

הכותבת היא מנחת קבוצות, מלווה ומנחה טקסי חיים. חזנית ורָבַּה. מורה ומנחת בתי מדרש פולרליסטים מגוונים ושיאנית המחתנות בישראל