לא רק חינוך: עד כמה משפיע המרכיב הגנטי על האופן בו אנחנו מתנהגים?

אדואר או ווילסון, הביולוג החשוב מאוניברסיטת הארווארד, הדהים את העולם כאשר הציע בשנות ה-70 כי דטרמיניזם גנטי משחק תפקיד בהסבר התנהגויות אנושיות. היו מי שהיללו את הרעיון שהתנהגויות לא נגזרות לחלוטין מפרמטרים כמו חינוך. הם גם תמכו ברעיון של ווילסון ועמיתיו, כי אנחנו לא נולדים עם "מוח ריק", שהולך ומתמלא עם הניסיון שלנו בעולם , אלא עם מוח שמכיל מידה מסוימת של נטייה גנטית מקדימה להתנהגויות כאלה ואחרות. אחרים טענו שלא ניתן להוכיח את התיאוריה הזו וכי היא יכולה להוביל במהירות למקומות אפלים כמו תאוריות על גזעים טהורים ואפליה על רקע גזעי.

הרבה מעוצמת הוויכוח התפוגגה במהלך העשורים האחרונים, הודות להתפתחויות ביכולת ההבנה המולקולרית של המוח ואופן תפקודו. כיום אנחנו מקבלים את ההנחה שגם פרמטרים גנטיים וגם נרכשים, פועלים יחדיו בעיצוב ההתנהגות שלנו, אך אפילו היום נשמעות עדיין ביקורות.

אם נניח אותן בצד, ונלך עם התזה המרכזית, יהיה מעניין להעלות את השאלה – האם יש לנו נטייה מולדת, שנוצרה לאורך האבולוציה, ליצירת "תרופות" או "טיפולים"?

כיום ידוע שביטוי של גנים מסוימים יכול להשפיע מאוד על התנהגויות רגילות או חריגות ושפקטורים סביבתיים, חברתיים ותרבותיים, יכולים להוות טריגר לביטוי הגנים הללו. זו נוסחה מורכבת, אבל כל הפרמטרים האלה פועלים יחדיו.

לכל אחד מאתנו יש בסיס גנטי לאופן בו הוא מתנהג | צילום: thinkstock

פסיכולוגים אבולוציוניסטים מסבירים זאת בכך שגנים מסוימים הפכו לדומיננטיים עם הזמן ואחרים לפחות דומיננטיים, בהתאם למידת התועלת שההתנהגויות שהם מעוררם (ביחד עם הגורמים הסביבתיים), היקנו מבחינה אבולוציונית. במילים אחרות, קבוצות או פרטים בודדים שהיו להם גנים שיצרו התנהגויות שעזרו להם לשרוד, קיבלו יתרון על פני אחרים ועם השנים חלקם באוכלוסייה גדל והנטייה לרשת את הגנים האלה עלתה.

שינוי בפתח?

הנטייה לטפל בפציעה או מחלה, היא בהחלט התנהגות שהייתה עשויה להוות יתרות שרידותי. "ההומו-ספיינס" קיים כ-300 אלף שנים – זה אומר שעברו לפחות 167 אלף דורות, מהתפתחות המין ועד היום, בהם יכלו תכונות התנהגותיות כמו אלה לעמוד בסלקציה אבולוציונית. בני אדם פתחו את היצר לטפל בעצמם ובקרובים אליהם – נטייה גנטית שכולנו חולקים.

אך מה שעוד מעניין לתת עליו את הדעת הוא השינוי שמערכת הבריאות המודרנית יכולה לגרום. למעשה, אנחנו מטפלים בעצמנו הרבה פחות (אנחנו כבר לא נדרשים לכך) ונסמכים על גורמי טיפול חיצוניים. השינוי הזה עשוי להכהות, עם הזמן, את היתרון שמקנה גן פוטנציאלי המעודד אותנו לטפל בעצמנו. אך כדי שזה יקרה נדרשים עוד דורות רבים מאוד שיחוו זאת.

לעומת זאת, אם אכן נצליח לשים את האצבע על המקור הגנטי לנטייתנו לטפל בעצמנו, זה עשוי ליצור שינויים מרחיקי לכת. יתכן שזה יגרום לנו לשוב ולקחת אחריות על הטיפול בעצמנו. יתכן שנצליח למצוא דרך לעורר את הגנים הרדומים הללו לביטוי משמעותי יותר, שיהפוך אותנו ליצורים מסורים יותר לטיפול בעצמנו ובאחרים.