Forbes Israel Logo

לא רק F35: מי מרוויח מהסכם הסיוע בין ישראל לארה”ב?

תוצאה המפתיעה של הבחירות לנשיאות ארה"ב ובעקבותיה שטף המלל והדיווחים בתקשורת הישראלית, הורידו מסדר היום את הנושא החם הקודם הנוגע ליחסי ישראל־ארה"ב: הסכם הסיוע הביטחוני, שעליו חתמו המדינות לפני זמן מה ואשר במסגרתו תעניק ארה"ב לישראל מעניקים בשווי מצטבר של 38 מיליארד דולר בעשר השנים הבאות. כבר כמעט שכחנו כיצד התלהט הוויכוח בין מצדדי ההסכם, אשר שיבחו את היקפו חסר התקדים, לבין מתנגדיו, שמתחו ביקורת חריפה בטענה שניתן היה להשיג יותר.

מבלי להיכנס לדיון אודות הסכם הסיוע עצמו, הרי שבמהלכו של הוויכוח הציבורי שבה והתבררה העובדה כי רבים בציבוריות הישראלית, כמו גם לא מעטים בארה"ב, פועלים לאורה של הנחת יסוד שגויה, לפיה הקשר בין שתי המדינות הוא נתיב חד־סיטרי, שבו ארה"ב היא זו המסייעת לישראל באופן סדיר ונחלצת לעזרתה בעיתות מצוקה. תקופת הביניים אליה אנו נכנסים כעת, בין הבחירות לבין כניסת הנשיא טראמפ לבית הלבן בינואר הקרוב, היא הזדמנות מצוינת להפריך הנחת יסוד שגויה זו, להבהיר ולהדגים את היותם של היחסים בין המדינות ערוץ דו־סיטרי לכל דבר, שבו מסייעות השותפות זו לזו בהתאם למצב ולצורך. שותפות זו נכונה לא רק במישור הביטחוני, אלא גם במישורים רבים אחרים – כלכלה, מסחר, מחקר ופיתוח, ועוד.

הבחירה במערב

אמנם ארה"ב היתה המדינה הראשונה בעולם שהכירה במדינת ישראל הצעירה, אך חלף עוד זמן רב עד שהכרה זו תורגמה לתמיכה צבאית. חשוב לזכור כי היו אלו הסובייטים (דרך צ'כוסלובקיה) שסיפקו למדינה הצעירה את הנשק שהיה כה חיוני עבורה במלחמת העצמאות. למרות זאת, ובניגוד גמור לצפיות ממנו, החליט דוד בן־גוריון לחבר את ישראל למערב ולא להפוך אותה לגרורה סובייטית. החלטה זו מיסדה את היחסים המיוחדים בין המדינות ויצרה כבר מן היום הראשון מערכת מורכבת של יחסי תן וקח – ארה"ב מסייעת לישראל, וזו תומכת בה במאבק הבין־גושי.

כבר בשנות ה־50 התפתחה מערכת של שיתוף פעולה מודיעיני, ששיאה בהעברת "ידיעת הזהב" על נאום חרושצ'וב משירותי המודיעין בישראל לשותפיהם בארה"ב. בשנות ה־60, עם העברת מרכז הכובד הביטחוני מצרפת לארה"ב, הפכה ישראל לעוגן מרכזי של נוכחות אמריקאית במזרח התיכון לאורך שנותיה הלוהטות ביותר של המלחמה הקרה. המזרח התיכון היה ל"זירת איגרוף באמצעות שליחים" בין ארה"ב לברה"מ. ישראל היתה אחת משורה של מוצבים קדמיים של ארה"ב באזורי החיכוך שלה עם ברה"מ ברחבי העולם, שבהם היה לה אינטרס אסטרטגי לקבע ולשמר את נוכחותה כמעצמת על.

בהקשר זה ראוי לבחון את ההשקעות האמריקאיות בכסף, בציוד ומעל לכל בחיי אדם בישראל לעומת חוליות אחרות באותה שרשרת – ובראשן דרום קוריאה ווייטנאם. גם בעין לא מקצועית ניתן להבחין מיד כי הפער לטובתה של ישראל מכריע: לא זו בלבד שישראל יצאה מכל עימות צבאי כשידה על העליונה, גם בתנאי פתיחה גרועים, הרי שההשקעה שלה נדרשה ארה"ב כדי לתחזק את ה"מוצב הקדמי" הזה, הייתה קטנה לאין ערוך מאלו שלהם נדרשה במקומות אחרים. והעיקר, אף לא חייל אמריקאי אחד קיפח את חייו בהגנה על ישראל. זאת, כמובן, בניגוד גמור לדם הרב שהקיזה ארה"ב באסיה, שגם הוא לא מנע לבסוף כרסום ואף קריסה של חלקים מהמערך שלה שם.

מצב זה נשאר על כנו גם בשנים האחרונות – מספיק שנשווה את הסיוע השנתי שזכינו לו בשנים האחרונות (כ־3 מיליארד דולר בשנה) להוצאות האדירות של נוכחות הצבא האמריקאי באפגניסטן (כ־־780 מיליארד דולר ב־15 השנים האחרונות), והתוצאות המאוד שנויות במחלוקת של נוכחותו שם (מעל 2,300 חיילים אמריקאים מתים), כדי להבין זאת. התועלות הביטחוניות שאותן מפיקה ארה"ב מיחסיה עם ישראל נמשכות עד ימינו וצפויות להימשך עוד שנים רבות, ובהחלט ניתן לומר – לא רק הסיוע שאותו אנחנו מקבלים איננו בגדר גמילות חסדים, אלא ההיפך – יש כאן רכישה של שירותים חיוניים במחיר זול יחסית.


היקף שיתוף הפעולה בין ישראל וארה"ב רחב הרבה יותר מסיוע צבאי בלבד | צילום: fotolia

מוחות ששווים הון

אולם, ההיבט הביטחוני והגיאופוליטי הוא רק חלק אחד של הסיפור. ככל שהקשר הלך והתהדק, ונפתחו ערוצים נוספים לשיתוף פעולה בין המדינות, הלך וגבר משקלם של חלקים אחרים במכלול הקשרים: כלכלה ומסחר, מחקר מדעי, ועוד. משקלם של החלקים הללו זכה לדחיפה רצינית דווקא בעשורים שלאחר קריסתה של ברה"מ, כאשר הצרכים הביטחוניים השתנו, ונדמה היה שאין מי שיקרא תיגר על ההגמוניה של ארה"ב באיזור.

מכאן ואילך אעסוק בעיקר בתחומים אלו ואנסה לענות על השאלה, מהן התועלות שמפיק כל אחד מן הצדדים מהקשר הזה בימינו אנו? האם יש כאן סימטריה? האם באמת אפשר לומר בפה מלא כי ישראל היא שותפה טבעית, אמיתית ורצינית של ארה"ב? כדי להציג את התועלת של הצד האמריקאי ממערכת הקשרים הזו, אציג מבחר דוגמאות שבהן בולטת טביעת רגלו של הטכניון. היות שמדובר בסך הכל באוניברסיטה אחת מתוך כלל האוניברסיטאות בישראל, יוכל הקורא להבין לבדו את ההשפעה המצטברת של כלל המערכת האקדמית בישראל על ידידתנו מעבר לים, ולהשוות אותה לתועלות שלהן אנו זוכים ובפרט התועלת מהסכם הסיוע האחרון.

אפתח במחקר ופיתוח המתבצע בישראל במרכזים שהקימו חברות אמריקאיות. כאן, במרכזי הפיתוח של מיקרוסופט, גוגל, אפל, אינטל ועשרות חברות אמריקאיות אחרות, נולדות הטכנולוגיות המקנות לחברות הללו יתרון תחרותי בשוק הגלובלי ובעקבותיו מכירות של מוצרים במאות מיליארדים כל שנה. לדוגמה, במרכז הפיתוח של אינטל בחיפה נולדו מעבדי הפנטיום, סנטרינו וקוואדרו – מוצרים שעמדו בלב הפעילות העולמית של אינטל בעשורים האחרונים. מרכזי המו"פ הללו נפתחו כאן בראש ובראשונה בשל כוח האדם המעולה הזמין להם בישראל (המרכז של אינטל הוקם לא הרחק מהטכניון, כך שמרבית כוח האדם המקצועי בו מורכב סטודנטים ובוגרי המוסד).

נוסף לכך, מדי כמה שבועות אנחנו מתבשרים על רכישה של חברת הזנק ישראלית נוספת על ידי חברה אמריקאית. הטכנולוגיות שפותחו בישראל עוזרות לרוכשים להמשיך בתנופה של יצירת מקומות עבודה והגדלת העושר בארה"ב. שתי דוגמאות מהעת הנוכחית הן חברת SAIPS, שהוקמה על ידי בוגר הטכניון אודי דנינו ונמכרה לחברת פורד, וכן חברת OTTO, שהוקמה על ידי בוגר הטכניון ליאור רון ונמכרה לחברת אובר. בשני המקרים מדובר בזריקת עידוד לתעשיית הרכבים האוטונומיים החשובה המתפתחת בארה"ב.

דוגמה נוספת לתרומתה של ישראל היא סיפורם של אותם ישראלים שקיבלו הכשרה מעולה בארץ, יצאו אל השוק הענק והקורץ בארה"ב והקימו שם חברות הזנק, שתוך זמן קצר צמחו לחברות משמעותיות עם מאות או אלפי עובדים, ומחזורי מכירות של מיליארדים. כזה הוא למשל סיפורו של תומר לונדון, שזכה בפרס בתחרות היזמות לסטודנטים בטכניון BizTEC בשנת 2010, והיום עומד בראש חברת Gusto, שהקים לפני שנים ספורות בעמק הסיליקון, וששוויה מוערך היום ביותר ממיליארד דולר.

ארה"ב תעניק לישראל מענקים בשווי מצטבר של 38 מיליארד דולר בעשר השנים הקרובות צילום: US Air Force

קבוצה רלוונטית נוספת היא של אותם ישראלים שקיבלו הכשרה באוניברסיטאות בארץ, יצאו לארה"ב, התברגו בעמדות ניהול בכירות בחברות טכנולוגיה והצעידו אותן להישגים מדהימים. דוגמה בולטת לחבורה זו היא של משה ינאי (בוגר הפקולטה להנדסת חשמל בטכניון מאמצע שנות ה-70), שתוך עשור אחד העלה את המחזור השנתי של חברת EMC מכמה עשרות מיליונים לכ״9 מיליארד דולר. כך גם דדי פרלמוטר (בוגר הנדסת חשמל בטכניון), שהגיע למעמד של סמנכ"ל בכיר באינטל, וג'וני סרוגי (בוגר מדעי המחשב בטכניון), המשמש כיום כסגן נשיא עולמי בחברת אפל. היו גם כאלו שלא הגיעו לעמדות ניהול בכירות, אך תרמו תרומה אדירה להתפתחות טכנולוגיות חיוניות בארה"ב – לדוגמה, אברהם כרם, בוגר הנדסת אווירונאוטיקה וחלל, הנחשב לדעת רבים, לאבי תעשיית המל"טים בארה"ב.

מטפטפות ועד רובוטים

טכנולוגיות ישראליות בתחומים שונים (תקשורת, אנרגיה, מים, מכשירים רפואיים, תרופות וכיוצא בזה) עומדות בבסיסם של פיתוחים המשפרים ומאריכים את חייהם של אמריקאים רבים. נזכיר בהקשר זה את מערכות ההשקיה בטפטוף שפותחו בישראל על ידי רפי מהודר (בוגר הפקולטה להנדסת מכונות בטכניון), אשר קידמו מאוד את החקלאות בארה"ב (כמו גם במדינות רבות אחרות); את הרובוטים הרפואיים לניתוחי גב של חברת מזור, שבאו לעולם במעבדתו של פרופ' משה שוהם בטכניון, והפעלתם בבתי חולים בארה"ב שינתה את חייהם של אמריקאים רבים; את התרופה מצילת החיים Velcade, אשר פותחה בארה"ב על ידי חברת Feizer כנגד מחלת הסרטן – תרופה המתבססת על מחקרם של חתני פרס נובל בכימיה, הפרופסורים אברהם הרשקו ואהרן צ'חנובר; ואת האלגוריתם לדחיסת מידע שפיתחו הפרופסורים אברהם למפל ויעקב זיו, העומד בבסיסה של הטכנולוגיה המאפשרת העברת קבצי מידע במחשבים ובטלפונים חכמים. זו קידמה חברות טכנולוגיה אמריקאיות (ואחרות) בצורה משמעותית.

האקדמיה בארה"ב זוכה לזריקת מרץ ועידוד קבועה בדמותם של ישראלים שקיבלו הכשרה באוניברסיטאות בארץ, עברו לארה"ב ונקלטו כחברי סגל באוניברסיטאות שם. על פי סקר שערכה הוועדה לתכנון ולתקצוב במועצה להשכלה גבוהה, ב־2012 היו מעל 1,600 פרופסורים ישראלים באוניברסיטאות בצפון אמריקה, מספר השקול לכשתי אוניברסיטאות מלאות בישראל. חברי סגל אלו מסייעים לארה"ב לשמור על מעמדה המוביל בצמרת האקדמיה העולמית ומכשירים את דורות העתיד של הסטודנטים שם. לדוגמה, גד אלון, בוגר הטכניון וכיום פרופ' בוורטון, אחד מבתי הספר המובילים למינהל עסקים בארה"ב, נמנה עם הרשימה היוקרתית של ה־"40 Under" של מגזין Times ב־2015. דוגמאות נוספות הם דוד שמחי־לוי ושוקי ברוק, שניהם בוגרי הנדסת חשמל בטכניון, המשמשים כיום כפרופסורים בכירים באוניברסיטאות מובילות – הראשון ב־MIT והשני ב־CALTECH.

ונסיים בדובדבן שבקצפת. הטכניון עצמו, אשר נהנה מאז 1941 מתרומות בהיקף כולל של למעלה מ־2 מיליארד דולר מאגודת הידידים שלו בארה"ב, נבחר בשנת 2011 על ידי עיריית ניו יורק להקים יחד עם אוניברסיטת קורנל אוניברסיטה חדשה של מדע וטכנולוגיה בניו יורק. מטרת העירייה היא לחזק את מגזר הטכנולוגיה ברחבי המטרופולין ולהפוך אותו למתחרה משמעותי של עמק הסיליקון בקליפורניה. מדובר במיזם שאפתני, שעלות הקמתו נאמדת בכמה מיליארדי דולרים והשפעתו הכלכלית על ניו יורק וסביבותיה מוערכת בעשרות רבות של מילארדים. כאשר נשאל בשעתו ראש עיריית ניו-יורק, מייקל בלומברג, מדוע בחרו דווקא בטכניון, הוא השיב בדרך המשל: "כי אתם הצלחתם להפוך תפוזים למוליכים למחצה" – רמז למהפכה הכלכלית שהתרחשה בישראל של שנות ה־70 ואילך עם הקמת תעשיית טכנולוגיית עילית מהטובות בעולם.

ואכן, נראה כי נבואתו של בלומברג הולכת ומתגשמת – כאשר יצא המיזם לדרכו ב־2012, היו רשומות בעיר ניו-יורק כ־500 חברות תוכנה וכעת, תוך פחות מארבע שנים, הגיע מספרן ליותר מאלף. לפחות 200 מהן מובלות על ידי ישראלים. בהחלט ייתכן שפירותיו של המיזם הזה בלבד על פני העשור הבא יהיו שקולים בחישוב כספי שמרני למענק הסיוע הביטחוני אשר נחתם לאחרונה בין שתי המדינות. 

הדוגמאות הללו שבות ומוכיחות אפוא כי החיבור בין ישראל לארה"ב הוא חיבור דו־סיטרי, חזק ומתפתח לתועלת שתי המדינות השותפות בו.

 

פרופ' בועז גולני הוא סגן הנשיא לקשרי חוץ ופיתוח משאבים בטכניון

הרשמה לניוזלטר

באותו נושא

הרשמה לניוזלטר

מעוניינים להישאר מעודכנים? הרשמו לרשימת הדיוור שלנו.

דילוג לתוכן