Forbes Israel Logo

לידיעת הנוסעים: על מצבה העגום של התחבורה הציבורית בישראל

1. הדבר המטריד ביותר בהתנהלות של ישראל כץ במהלך הסכסוך הפייסבוקי שלו עם דורשי התחבורה הציבורית בשבת, הוא לא היהירות והאטימות – שעליהן יצא עיקר הקצף – אלא מה שנראה כמו ניתוק מהמציאות היומיומית של התחבורה הציבורית בישראל, זו שכץ מופקד עליה.

כל הסקרים מלמדים שיש קשר הפוך בין המעמד הכלכלי לבין השימוש בשירותי האוטובוסים בישראל: העשירונים המבוססים מעדיפים להסתמך על הרכב הפרטי, העשירונים המוחלשים נדחסים באוטובוסים. האמת היא שלא צריך להיות מינה צמח כדי לדעת את זה. כל מי שנוסע מדי פעם באוטובוס רואה את הסטטיסטיקה בעיניים.

כפי שהוכיחו הבחירות האחרונות, בעוד האוכלוסייה ביישובים המרופדים כלכלית נוטה להצביע למרכז ושמאלה, האלקטורט של הימין והליכוד נמצא ביישובים שבהם יש פחות תושבים מבוססים, ולכן גם יותר תלות בתחבורה הציבורית. במעוזי הליכוד – דימונה וחצור הגלילית למשל – יש הרבה יותר אנשים שסוף שבוע ארוך או חגים נטולי תחבורה ציבורית מינימלית הופכים אותם לאסירים בביתם, מאשר ברמת השרון וברעננה. אז כששר התחבורה מנסה לתייג את המחאה על היעדר תחבורה ציבורית בשבת כמהלך של "סמולנים" שבעים, הוא לא סתם מתעלם מהמציאות – הוא מעורר את החשד שהוא כלל לא מכיר אותה.


2.
ומילה על חלק אחר בסטטוס המפורסם של כץ, שכינה את דבריו של הגולש עמרי חזות "מפגן הצביעות שלך ושל חבריך לשמאל, מושכי המשכורות בעמותות למען התחבורה הציבורית". הניסוח הזה נועד לעשות דה־לגיטימציה לאזרח שמטריד את מנוחת החג של השר. אבל ממתי מי שעובד בשכר בעמותה ציבורית פסול מלהשתתף בדיון הציבורי? תפיסה כה מעוותת של השיח הדמוקרטי ותפקידו של המגזר השלישי מאוד מדאיגה כשהיא מגיעה משר בכיר בממשלה.

יש כיום שלוש עמותות עיקריות שפועלות לקידום התחבורה הציבורית: אחת – "תחבורה בדרך שלנו – ארגון נוסעי התחבורה הציבורית" – מבוססת על מתנדבים בלבד, שלמעשה מממנים מכיסם את הפעילות. בראשה עומדים שני חברים גאים בליכוד – היו"ר סטלה אבידן והמנכ"ל איתי חיים. גם לא שמאלנים, וגם לא מושכים משכורות.

בשתי העמותות האחרות – "15 דקות" ו"תחבורה בדרך שלנו" – יש מספר מצומצם של מקבלי משכורות. ב־"15 דקות" יש שלוש וחצי משרות, כל השאר מתנדבים. משכורות בעמותות כאלה, שנשענות על קרנות פילנתרופיות (למשל קרן רוטשילד וקרן ברכה), מגיעות לרוב לסכומי עתק של 7,000 עד 10,000 שקל. כרבע עד חמישית משכרו של שר בממשלה. אולי כץ יסביר בהזדמנות מדוע בעיניו זה לגיטימי למשוך משכורת של עשרות אלפי שקלים מכספי ציבור, ולגייס תרומות של מאות אלפים מבעלי הון בארץ ובחו"ל לצורך פריימריז, כפי שעושים חלק מהפוליטיקאים, ולא לגיטימי למשוך משכורת צנועה מכספי תרומות שמיועדות לפעילות חברתית וציבורית.

רוב מקבלי ההחלטות לא ראו אוטובוס מבפנים כבר שנים | צילום ויקפדיה: ניל וורד

3.
כץ הוא לא היחיד שנמצא בתוך בועה בכל הנוגע לתחבורה. מי שלא נוסע באוטובוסים, לעולם לא יבין איך נראים החיים מגובה העיניים של מי שתלוי באוטובוס כדי לנוע ממקום למקום. רוב מקבלי ההחלטות לא ראו אוטובוס מבפנים כבר שנים. אנשים בעשירונים 8 ומעלה משוכנעים שלכל אחד בארץ, או לפחות לכל משק בית, יש מכונית. המציאות הסטטיסטית של ישראל – שלפיה לכשליש ממשקי הבית אין רכב פרטי – נראית להם כמו שמועה רחוקה.

אבל השמועה הזו היא המציאות של מיליוני ישראלים. מדי יום נרשמים כ־1.8 מיליון תיקופים בכרטיסי "רב־קו" באוטובוסים בישראל. מדי יום מבצעת אגד כ־23 אלף נסיעות, ואגד מחזיקה רק בכ־40% מענף האוטובוסים. גם חלקים מהתקשורת, למרבה הצער, מסתופפים בתוך אותה בועה. בדור הצעיר והמשתכר־בדוחק של העיתונאים, רבים משתמשים בתחבורה הציבורית ומגלים בה עניין בהתאם. אבל רוב מקבלי ההחלטות, הכתבים והפרשנים הבכירים מצוידים בכלי רכב פרטיים, והצרות של נוסעי האוטובוסים נראות להם כמו סיפור אפור שלא פותח מהדורות. בחלק ממערכות החדשות מי שמסקר את התחבורה מחזיק במקביל בעוד כמה תחומי סיקור, משהו שאף פעם לא יקרה לכתב הצבאי או לכתב לענייני רכילות מפלגתית. שלא לדבר על כך שלעתים תחת המונח "תחבורה" מסתתרות כתבות המהללות את נפלאות הדגמים החדשים של פרייבט מהודרת כזו או אחרת.

לכן, זה לא כל כך מקרי שהמהומה הוצתה בפייסבוק, שם נוסעי התחבורה הציבורית יכולים לפרוק את זעמם ומצוקותיהם (ולא רק בשבת). בתקשורת הממוסדת הבמה שלהם מוגבלת, אם כי גם זה הולך ומשתנה.


4.
כחילוני גמור, אני מאמין גדול בשימוש זהיר ומכבד במרחב הציבורי. אלא שההיאחזות בסטטוס קוו הקדוש כבר מזמן לא באמת משמרת את הצביון הדתי של השבת הישראלית. להיפך: היעדר התחבורה הציבורית דוחף מיליוני חילונים אל המכוניות הפרטיות שעומדות בפקקים בדרך למרכזי הקניות והחופים.

במקום לשמור על השבת, היעדר התחבורה הציבורית מנציח את הפערים בין אלה שיש להם יכולת להחזיק רכב פרטי לבין אלה שאין להם. ההשלכות לא מסתיימות בשבת. ישראלים רבים רוכשים מכונית בלית ברירה רק בגלל סופי השבוע, וכמו במחזה של צ'כוב – מכונית שממילא עומדת בחניה, סופה שייעשה בה שימוש בכל ימות השבוע.

וזהו ההמשך של מעגל הקסמים: הממשלה משקיעה בתשתיות רכבים פרטיים, והראשונה שמשלמת את המחיר זו האוכלוסייה החרדית, שיחד עם המגזר הערבי היא הענייה במשק והתלויה ביותר באוטובוסים.

אז אולי הפוליטיקאים החרדים לא יאמרו את זה בקול, אבל רבים מהמצביעים שלהם כבר יודעים: מריסוק של הסטטוס קוו ההיסטורי – במינון נבון, במקומות הנכונים, בדרך הראויה – הם יהיו המרוויחים הגדולים ביותר.

הרשמה לניוזלטר

באותו נושא

הרשמה לניוזלטר

מעוניינים להישאר מעודכנים? הרשמו לרשימת הדיוור שלנו.

דילוג לתוכן