לימין שור: איך ישפיעו המשברים באירופה על השלטון בגרמניה?

גרמניה, הגדולה והעשירה שבמדינות האיחוד האירופי, המציאה עצמה מחדש לאחר מלחמת העולם השנייה כמי שסולדת מגילויי קיצוניות במערכת הפוליטית. אולם משבר הפליטים חיזק במדינה את הגורם שהס היה מלהזכירו עד לאחרונה – הימין הרדיקלי, שמאיים כעת להפוך ללשון המאזניים בבונדסטאג, עמדה שמפלגות דומות מאיישות כבר במדינות אחרות באיחוד. הגרמנים מתקשים להקים קואליציה יציבה, ובחירות נוספות עשויות להוסיף לכוחו של הימין ובכך להעמיק אף יותר את המשבר הפוליטי.

גרמניה מוצאת עצמה מאז הבחירות בספטמבר האחרון במשבר הפוליטי החמור ביותר שחוותה זה 70 שנה. האיזון העדין במערכת הפוליטית שם נשמר עד היום באמצעות אחוז חסימה גבוה יחסית ושיטת בחירות שמקשה על תנועות קטנות לחדור לפרלמנט; וגם בעזרת חינוך לסובלנות, חקיקה נוקשה נגד קיצוניות פוליטית ומסורת של הצבעה למפלגות הגדולות.

מרקל ושולץ. הראשונה נחלשה, השני התרסק | צילום: shutterstock

שתי מערכות הבחירות הראשונות שנערכו במערב גרמניה לאחר מלחמת העולם השנייה, בשנים 1953־1949, התקיימו בסימן של ריבוי מפלגות, כשהגרמנים ההמומים עוד מנסים לשרטט את גבולות השדה הפוליטי בארצם. במשך שבע מערכות הבחירות, שהתקיימו בשנים 1980־1957, נכנסו לפרלמנט ארבע מפלגות בלבד; אותן המפלגות בדיוק בכל מערכת בחירות. כך פעלה המערכת הפוליטית עם שתי מפלגות גדולות – המפלגה הנוצרית־דמוקרטית השמרנית והמפלגה הסוציאל־דמוקרטית מהמרכז־שמאל – ועם שתי מפלגות מרכז־ימין קטנות.

הכתבה מופיעה בגיליון דצמבר 2017 של פורבס ישראל

לרכישת גיליון חייגו 077-4304645

לרכישת מנוי למגזין פורבס ישראל

לכל העדכונים, הכתבות והדירוגים: עשו לנו לייק בפייסבוק

ב־1983 נכנסה מפלגה חמישית לפרלמנט, מפלגת הירוקים, וב־1990, מערכת הבחירות הראשונה בגרמניה המאוחדת, הצטרפה מפלגת שמאל חדשה, שבגלגולה הנוכחי מכונה בפשטות "השמאל": די לינקה.

אלה היו החברות בבונדסטאג הגרמני מאז ועד לבחירות האחרונות ב־2017, עת נכנסה לראשונה חברה שביעית לבית הנבחרים הגרמני, מפלגת האלטרנטיבה לגרמניה. לראשונה בהיסטוריה הגרמנית הפוסט־מלחמתית, יש סיעה בעלת אידיאולוגיה ימנית יותר באופן משמעותי מהמפלגה השמרנית.

נטישת המפלגות הגדולות

לצד העלייה במספר המפלגות בבונדסטאג, ישנה תופעה של נטישת בוחרים את שתי המפלגות הגדולות. בשנים 1972־1949 עלתה התמיכה בשתי המפלגות הגדולות מ־54.4% ל־81%. מאז ועד 2009 ירדה התמיכה המצרפית ל־50.3%. ב־2013, לאור הפופולריות של אנגלה מרקל, חל שיפור ניכר, עם 59.8%, אך ב־2017, לראשונה זה 70 שנה, ירדה התמיכה אל מתחת ל־50% והגיעה ל־47.3% בלבד.

כניסת אלטרנטיבה לגרמניה התאפשרה על רקע משבר הפליטים הגדול ביותר ביבשת האירופית מאז תום מלחמת העולם השנייה, בעקבות האביב הערבי ובעיקר על רקע מה שמתחולל בסוריה, בלוב ובעיראק. תמיכתה של הקנצלרית מרקל במתן מקלט ל־1.2 מיליון פליטים, כשהסוציאל־דמוקרטים תומכים בתוכניות דומות ואף מרחיקות לכת יותר, הבריחה בוחרי ימין רבים אל המפלגה היחידה שהציגה סדר יום שמתנגד להגירה ושלא נתפסה כניאו־נאצית, אם כי מבקריה של אלטרנטיבה לגרמניה טוענים שהיא אכן כזאת.
היחלשותן של שתי המפלגות הגדולות הביאה ב־2005 וב־2013 להקמת ממשלת אחדות בין שתיהן, לאור הכישלון לכונן קואליציית מרכז־ימין יציבה.

לקראת בחירות 2017 הודיעה המפלגה הסוציאל־דמוקרטית שלא תשב עם מרקל בקואליציה במידה שתפסיד. תוצאות הבחירות, ובהן ההצלחה המדהימה של אלטרנטיבה לגרמניה, הותירו בפני מרקל אפשרות אחת – הקמת קואליציה עם המפלגה הדמוקרטית החופשית, שהיא מפלגה ליברלית ותיקה ושותפה טבעית למרקל, ועם מפלגת הירוקים, שהיא מפלגת שמאל. במשך כחודשיים נערכו השיחות בין הנוצרים־דמוקרטים לבין שתי המפלגות הקטנות, אולם לבסוף הגיעו השיחות לפיצוץ. עמדת הירוקים ביחס למכסת המהגרים־פליטים שיורשו להיכנס לגרמניה וכן עמדתה בסוגיית המעבר לאנרגיה נקייה הובילו את המפלגה הליברלית, שהציגה עמדות נוקשות והפוכות לעמדת הירוקים, לפרוש מהשיחות. מרקל הודיעה מייד שלא תקים ממשלת מיעוט עם הירוקים, אלא תעדיף ללכת לבחירות. אולם מאוחר יותר כבר נשמעו קולות אחרים מכיוונה של הקנצלרית לגבי ממשלת מיעוט, שנתפסת כעדיפה על פני בחירות נוספות.

העמדה הזאת יצרה מערכת לחצים חדשה. במצב הנוכחי קשה לדעת מי ירוויח מבחירות חדשות. קרוב לוודאי שתהיה זו מכה נוספת למפלגות הגדולות והצלחה נוספת לאלטרנטיבה לגרמניה, מה שרק יחריף את המשבר הפוליטי. מרטין שולץ, מנהיג הסוציאל־דמוקרטים שהצהיר כי לא יישב עם מרקל, מצא עצמו תחת מכבש לחצים לא פשוט ואמר שיסכים לשיחות קואליציוניות לאור המצב החדש שנוצר, ביודעו שכישלון בשיחות יוביל לבחירות חדשות. הסיבה ששולץ התנגד לישיבה משותפת היא התוצאה הנמוכה בהיסטוריה המפלגתית בקלפי – 20.5% מהקולות עבור מפלגה שהגיעה בשיאה לכמעט 46% (ב־1972), תוצאה שלהערכתו, התקבלה בשל השותפות הקואליציונית עם מרקל ב־2013.

לדברי יוליה קלוקנר, בכירה במפלגת השלטון, השיחות עם הסוציאל־דמוקרטים יתחילו רק בתחילת השנה הבאה, ויש להניח שיחלפו שבועות רבים בטרם ימצו את עצמן. עד אז לא תהיה בגרמניה ממשלה חדשה, וייתכן שאז יוכרזו בחירות חדשות. גם ממשלת אחדות גרמנית לא מצטיירת כדבר שיעבור חלק. לאור העובדה שאלטרנטיבה לגרמניה היא המפלגה השלישית בגודלה, היא תהפוך במצב שכזה למפלגת האופוזיציה הגדולה ביותר. על אף שאין מעמד חוקתי מיוחד למפלגת האופוזיציה הגדולה ביותר, המסורת הגרמנית מעניקה את תפקיד יושב ראש ועדת התקציב לראש המפלגה הגדולה ביותר באופוזיציה. הוועדה משפיעה רבות על עיצוב התקציב הפדרלי, ומכיסא היושב ראש ניתן לעשות צרות רבות לקואליציה. מאחר שמבחינה אידיאולוגית, אלטרנטיבה לגרמניה היא אכן האופוזיציונית ביותר לדרך החיים הפוליטית הנוכחית בגרמניה, יש להניח שחבריה יבקרו בקולניות רבה את הממשלה ויוכלו להשיג נקודות רבות על חשבון שאר המפלגות.
רעיון נוסף שעלה מכיוון הסוציאל־דמוקרטים הוא לתמוך מבחוץ בממשלת מרקל־ירוקים בהצבעות החשובות, בתמורה לכל מיני הטבות תקציביות. בכך תידחה לפי שעה סוגיית הבחירות החדשות, המפלגות הוותיקות ילקקו את פצעיהן, וגרמניה תשמור על עמדת המנהיגה היציבה של האיחוד האירופי, בעיצומו של המשבר הקשה שהוא עובר על רקע הברקזיט.

ביחד או לחוד

לצד המשבר הפוליטי בגרמניה, שתודלק על ידי המחאה נגד גל ההגירה מהמזרח התיכון, משבר נוסף מדיר לא פחות שינה מעיני האירופאים – יציאתה המתוכננת של בריטניה מן האיחוד, מהלך שכבר עתה גורר חיכוכים רבים בין הבריטים לאיחוד האירופי על רקע המתווה המתגבש. העובדה שגרמניה מתמקדת כעת בפתרון בעיותיה הפנימיות צפויה להשפיע על העמדה האירופית ועל התפקוד האירופי בסוגיית הברקזיט, ולא באופן חיובי מבחינת האיחוד. לאור העובדה שגרמניה ובריטניה הן שתי הכלכלות הגדולות של האיחוד האירופי, ניתן להבין עד כמה המשבר הפוליטי הגרמני הפך זה מכבר לסוגיה אירופית. דוגמה לכך חשף שולץ, כשאמר שראש ממשלת יוון ציפראס הוא אחד האנשים שלוחצים עליו להצטרף לקואליציה עם מרקל.

המשבר הפוליטי באירופה סביב סוגיית הפליטים אינו עניין ייחודי לגרמניה. במרץ 2017 נערכו בחירות בהולנד שבהן הגיעה מפלגת החירות של חירט וילדרס, מפלגת אנטי־הגירה מובהקת, למקום השני. הפעם הצהירו פחות או יותר כל המפלגות בהולנד שלא יישבו עם וילדרס. ראש הממשלה ההולנדי מארק רוטה שבר את השיא ההולנדי למשא ומתן קואליציוני: 225 ימי דיונים עד ליצירת קואליציה שנשענת על 76 מתוך 150 מושבים בפרלמנט ההולנדי. אמנם כשהאופוזיציה מפולגת, הממשלה אמורה להיות יציבה, אך מפלגת השלטון השמרנית קטנה יחסית והיא צריכה לרצות מספר רב של שותפות קואליציוניות.

מרקל ותרזה מיי | צילום: shutterstock

הפרלמנט האוסטרי הפך, מאז הבחירות באוקטובר האחרון, לתלת־ראשי. שלוש המפלגות הגדולות אוחזות ביותר מ־90% מהמושבים בפרלמנט, לעומת 76% בבחירות שלפניהן. השלוש הן: המפלגה השמרנית, שזכתה בבחירות הללו, המפלגה הסוציאל־דמוקרטית ומפלגת החירות הימנית־רדיקלית, שזהה כמעט בגודלה למפלגה הסוציאל דמוקרטית. במצב שכזה ייתכנו רק שתי קואליציות באוסטריה – ממשלת אחדות או ממשלת ימין.

הקנצלר החדש סבסטיאן קורץ בחר בממשלת ימין אוסטרית, ונראה שמפלגת החירות תזכה למחצית מהתיקים. מפלגת החירות, בעבר תחת הנהגת יורג היידר, היתה ידועה כאנטישמית, אך מנהיגה הנוכחי שטראכה פועל רבות לשינוי הדימוי הזה ואף ביקר בארץ ורכש חברים בקרב הימין הפוליטי בישראל. אמנם בניגוד לגרמניה והולנד, אוסטריה לא מוצאת את עצמה במשבר פוליטי פנימי, אך היא בהחלט תמצא עצמה במשבר מול שותפותיה באיחוד האירופי לאור השותפות עם שטראכה, שנחשב לסדין אדום במקומות רבים ביבשת. בכל אופן, ממשלת קורץ־שטראכה, שעשויה להיות הידידותית ביותר עבור ישראל מקרב ממשלות אוסטריה עד היום, אינה בבחינת חדשות טובות עבור האיחוד האירופי. אוסטריה היא אחת המדינות שנושאות בנטל הכלכלי של האיחוד האירופי, והכיוון של הממשלה החדשה הוא לרופף את היחסים עם האיחוד. קורץ עשוי למצוא עצמו תחת מכבש לחצים אדיר לפירוק הקואליציה שלו, דבר שיוביל כמובן למשבר פוליטי גדול גם באוסטריה.

בדנמרק פועלת ממשלת מרכז־ימין כממשלת מיעוט. היא תלויה בקולות של מפלגת העם הימנית כדי להשיג רוב בפרלמנט, כך שלמעשה, היציבות הפוליטית ־ או ערעורה ־ מונחים בכיס המפלגה, שאף היא מתנגדת חריפה להגירה ותומכת בהחלשת הקשר לאיחוד האירופי ככל שניתן. זו גם המפלגה השנייה בגודלה בפרלמנט הדני היום.
גם בשוודיה הימין הרדיקלי הוא לשון המאזניים בפוליטיקה המקומית. מפלגת הדמוקרטים השוודים, שזכתה ל־14% מהמושבים בפרלמנט ב־2014, אינה משויכת לאף אחד מהמחנות הפוליטיים במדינה ואף מוחרמת על ידי המפלגות האחרות. כך נוצרו בשוודיה שלושה גושים – גוש המרכז־שמאל ששווה בסקרים כ־40%, גוש המרכז־ימין ששווה כ־40%, ומפלגת הדמוקרטים השבדים, שזוכה ל־17.5% בסקרים האחרונים ומונעת למעשה מכל אחד מהגושים להרכיב קואליציה. בשוודיה אכן מונהגת ממשלת מיעוט של המרכז־שמאל, שמתקשה לשלוט ועוברת ממשבר למשבר.

גם רעיונות מהגרים

מדינות האיחוד האירופי מוצאות עצמן, ככל שמשבר ההגירה והזהות באירופה מחריף, מול מפה פוליטית חדשה, שבה הימין הרדיקלי הוא לשון המאזניים. לנוכח המציאות הזו, ישנן שלוש אפשרויות – ממשלת אחדות בין הימין לשמאל, עניין שעד לפני עשר שנים היה נדיר ביותר באירופה; ממשלת מיעוט ימנית או שמאלית; ממשלת ימין רחבה, שבה הימין הרדיקלי הוא גורם משפיע ביותר.

גם הרעיונות האידיאולוגיים של הימין הרדיקלי נודדים לכיוון הימין השמרני ובכך מבשרים על שלושה תהליכים בעלי משמעות פוליטית ארוכת טווח. התהליך האחד הוא התרופפות הקשרים בין המדינות השונות ובין מנגנון האיחוד האירופי, עם דגש על המדינות התורמות; התהליך השני הוא השפעה גוברת והולכת של הימין הרדיקלי על המרחב הפוליטי־חברתי בכל מדינה באירופה, עם דגש על מדיניות הגירה נוקשה, מלחמה חריפה בפשיעה (בעיקר של מהגרים) וחיזוק הזהות הלאומית; והתהליך השלישי הוא שורה ארוכה של משברים פוליטיים פנימיים, שנובעים מחוסר היכולת להקים ממשלת רוב יציבה ברבות ממדינות מערב אירופה.

הכתבה מופיעה בגיליון דצמבר 2017 של פורבס ישראל

לרכישת גיליון חייגו 077-4304645

לרכישת מנוי למגזין פורבס ישראל

לכל העדכונים, הכתבות והדירוגים: עשו לנו לייק בפייסבוק