האיש שמהווה בעת ובעונה אחת דוגמה מושלמת לפעילות באזורי הצמיחה החדשים הרותחים ביותר בענפי הטכנולוגיה ולתקווה המתפתחת לכך שתצמח יזמות במזרח אירופה, מסובב טוש בין אצבעותיו בזמן שהוא נאבק בדחף לנבוח על העובדים שלו.
המדענים שנאבקו כדי להילחם בזיהומים במהלך מלחמת העולם השנייה גילו הרבה יותר מאשר את הפניצילין. הם גם למדו שיעור חשוב על משמעותו של פרויקט אנושי דחוף – שיער שיכול להוביל אותנו גם היום בניסיון לעצור את וירוס הקורונה.
רבים מכירים את הסיפור של אלכסנדר פלמינג, הביולוג הסקוטי שנתקל במקרה באנטיביוטיקה הראשונה בתוך צלחת פטרי בשנת 1928. אבל כאן בדרך כלל מדלגים על 15 השנים שבאו לאחר מכן, מה שיוצר את הרושם שלתרופת הפלא היה אפקט מידי.
המציאות מורכבת יותר. הגילוי של פלמינג שינה את העולם, אבל לא לפני שאחרים למדו כיצד לבודד את המרכיב הפעיל מהעובש, לזקק אותו, לעשות איתו ניסויים ולייצר אותו בייצור המוני. כל שלב כזה דרש השקעה משמעותית של מחשבה אנושית, מאמץ והתמדה.
תחילה היו הבעיות המדעיות. אחר כך הגיעו האתגרים העסקיים, שהתמקדו קודם כל בהבטחת ייצור אפקטיבי. האדם הראשון שהתרופה נוסתה עליו מת ב-1940 – לא בגלל שהפניצילין לא עבד, אלא מכיוון שהרופאים שטיפלו בו לא הצליחו לגדל את התרופה מהר מספיק במעבדות שלהם. פשוט לא היה מספיק ממנה.
תחילתה של מלחמת העולם השנייה הוסיפה ממד של דחיפות. במהלך ההיסטוריה, יותר חיילים מתו מזיהומים מאשר בקרב, אבל מעולם הרופאים לא היו קרובים כל כך לפיתוח תרופה לזיהומים.
מה שנוצר מהסיטואציה הייחודית הזו הוא אתגר עצום ממוקד משימה, שנחקר על ידי סונאלי קיי. שה מאוניברסיטת אילינוי, יחד עם ריישרי ארוואט ומקה מויין מאוניברסיטת צפון קרולינה. המאמר שפרסמו השלוש מגיע בעקבות מחקר שערכו ב-2017 אודות "תקופת דגירה תעשייתית" – הזמן שחולף בין תחילתו של אירוע, כמו הגילוי של פלמינג, ובין ההופעה הראשונה של מוצר מסחרי.
התהליך יכול לקחת פחות מעשר שנים, מתחילתו ועד סופו, כמו שקרה במקרה של חצבת. הוא גם יכול להתפרש על פני כמעט מאה שנה, כמו במקרה של דלקת קרום המוח. המאמץ למציאת תרופות וחיסונים למחלות אחרות, כמו איידס ואבולה ממשיך גם היום.
למרבה המזל, המדענים שמנסים לפתח חיסון לקורונה לא מתחילים מאפס. כמו הצוותים שהביאו את הפניצילין לקו החזית במלחמת העולם, כך גם היום מי שמעורב במאמץ הנוכחי יכול להסתמך על הצלחות העבר. ארבעה עקרונות יכולים לעזור בצמצום לוח הזמנים:
בניית שותפויות
במלחמה, צדדים עם אינטרסים שונים פועלים האחד נגד השני. אבל כאשר מדובר באתגר ענק עם משימה ברורה – כל הצדדים מתמקדים במטרה המשותפת.
בעיות שנראות כבלתי ניתנות לפתרון, יכולות להפוך לפתירות כאשר שחקנים מרובים מביאים אל הזירה את היכולות והשאיפות שלהם. פעמים רבות המבנה הזה בא לידי ביטוי בשותפויות בין המגזר הפרטי והציבורי, כאשר מנהיגות ממשלתית, עסקית ואקדמית מותירה את המחלוקות בצד לטובת איחוד כוחות.
במקרה של הפניצילין, החיפוש אחר תרופה שתיוצר בקנה מידה גדול קיבל זריקת עידוד ב-1941, אז הממשל האמריקאי הקים את המשרד למחקר ופיתוח מדעי. במקום לאמץ גישה של פיקוד ושליטה, המרכז החדש, שהבין את מגבלותיו, פעל יותר כמנהיג מתאם במרכז המגרש מאשר כגנרל. הוא תאם את המאמצים בין המעבדות ברחבי המדינה, האוניברסיטאות וחברות הפארמה, כמו מרק סוויב ופיזר.
במקביל, "מועצת הייצור המלחמתית" מימנה מחקרים רלוונטיים של יותר מ-175 חברות וכמה מאות מדענים באוניברסיטאות. כל השותפויות האלה האיצו את התהליך.
צוותי מדענים גילו במהרה הליכים יעילים יותר ליצירת עובש הפניצילין ויצרו טכניקת פרמנטציה תעשייתית חדשה שאפשרה לייצר בסיטונאות.
ההישגים הללו אפשרו את הייצור של 400 מיליון יחידות פניצילין טהור במהלך תקופה של חמישה חודשים ב-1942. לאחר שלוש שנים נוספות של שיתוף פעולה, חברות הפארמה האמריקאיות הגיעו לייצור של 650 מיליון יחידות בחודש.
שיתוף פעולה דומה כבר החל בארה"ב במירוץ למציאת חיסון לקורונה. סגן הנשיא מייק פנס, קרא לזה גישת "אמריקה כולה". יריבים בימים כתיקונים מיצרים בריתות ומאחדים את הכוח של המגזר הפרטי והציבורי.
"בדרך כלל היית רואה אותנו כמתחרים", אומר מנכ"ל טארגט בריאן קורנל. "אבל היום אנחנו מאוחדים מול מתחרה משותף – ההתפשטות של וירוס הקורונה".
ללא גבולות
כאשר האתגר הוא גלובלי, שותפות ממשלתית-פרטית חייבת להתעלם מגבולות כדי שהמאמץ יהיה אפקטיבי. הבאת הפניצילין לחזיתות השונות במהלך המלחמה דרשה תרומה של מנהיגים משני צידי האוקיינוס.
פלמינג החל את התהליך בבריטניה, שם מדענים אחרים פיתחו את עבדותו. צוותים מארה"ב נכנסו למעורבות בשלב מאוחר יותר, והפכו את הפניצילין למאמץ בינלאומי.
הפתרון לקורונה יגיע בדרך דומה. ה"קואליציה לחדשנות במוכנות למגיפות", שמחזיקה משרדים באוסלו, בלונדון ובוושינגטון הבירה, העמיקה את המעורבות שלה עם חברות פרטיות. בינתיים, "הרשות למחקר ופיתוח ביו-רפואי", הממוקמת בארה"ב, יצרה שותפות עם יצרנית התרופות הצרפתית Sanofi וחברות בינלאומיות נוספות.
מגפות לא מסתכלות על גבולות בין מדינות. הפתרון הוא מאמץ אנושי משותף בקנה מידה גלובלי.
יצירת ערך
כאשר תעשייה מבשילה, לגופים המסחריים יש אינטרס להגן על הרכוש האינטלקטואלי שלהם, אבל במהלך תקופת ההבשלה – לפני שהדרך לעשיית רווח ברורה – כל המשתתפים בתהליך דווקא ירוויחו אם יחלקו ידע ולא יבנו חומות.
במילים אחרות, משקיעים חייבם ליצור רווח עוד לפני שהוא ממש שם. המקרה של הפניצילין מדגים את העקרון הזה יפה. הכרזות במלחמת העולם השנייה הצהירו "loose lips sink ships" (כלומר, היזהרו בלשונכם, יש מרגלים בכל מקום), אבל הכלל ההפוך בא לידי ביטוי במעבדות.
חברות שהיו מעורבות במלחמה מול הזיהומים שיתפו מידע אודות הממצאים המדעיים שלהן באופן חופשי. במקום לגלות מחדש דברים שכבר נמצאים ב"אסם המשותף", בעלי העניין בנו על ההישגים של אחרים.
התוצאה היתה תעשייה עם בסיס ידע רחב, שאפשר לאקוסיסטם כלכלי שלם להתפתח. לחברות המשתתפות היו שפע הזדמנויות להרוויח על המאמץ במהלך העשורים הבאים.
לשיתוף הפעולה הגלובלי לעצירת הקורונה יש פוטנציאל דומה. שיתוף ידע יסלול את הדרך למציאת חיסון. ברגע שפתרון מסחרי ימצא, רישיון הייצור שיגיע עבור חברות נוספות יזרז ייצור המוני אפקטיבי בקנה מידה גלובלי. תעשיות שלמות יצוצו ויצמחו.
מעבר לווירוס
פתרון של בעיה אחת יכול להוביל לעיתים לאפקט חיובי של התקדמות בתחומים אחרים. חברות כמו מרק ופיזר, למשל, היו מעורבות, כאמור, במאמץ לספק במהלך מלחמת העולם השנייה פניצילין. אבל המאמץ שלהן אפשר גם את עלייתה של תעשיית האנטיביוטיקה בזירה האזרחית, שממשיכה לייצר מצב של win-win כבר 75 שנה.
מיליוני בני אדם ניצלו בדרך, כשהתעשייה הזאת פיתחה עוד ועוד תרופות חדשות. זה הפוטנציאל שדוחף מעלה את הסיכוי למציאת חיסון לקורונה.
בעוד אנו נאבקים עם החיים היומיומיים בצל הנגיף, אפשר להתנחם שלמאמצי האנושות יש היסטוריה של הצלחות. כולנו נרוויח – וכאשר זה יקרה, נוכל להודות לאלפי האנשים חדורי המטרה – בעבר, בהווה ובעתיד.
מקה מויין היא אסיסטנט פרופסור לאסטרטגיה ויזמות בבית הספר למנהל עסקים באוניברסיטת צפון קרולינה.
