Forbes Israel Logo

מה מביא מדינות רבות לבחור לעצמן מנהיג צעיר במיוחד?

כשסבסטיאן קורץ האוסטרי חגג יומולדת שש, האיחוד האירופי רק הוקם. כשהיה בן 13, הפכה אוסטריה למדינה הראשונה ביבשת מאז מלחמת העולם השנייה שבחרה מנהיג מהימין הקיצוני. בגיל 23 הוא נכנס לפוליטיקה ובתוך ארבע שנים הפך לשר החוץ הצעיר ביותר באיחוד. ארבע שנים אחר כך הוא התמנה לקאנצלר הצעיר ביותר, בן 31 בלבד.

קורץ הוא דוגמה קיצונית, אך לא יחידה מהשנים האחרונות – ג'סינדה ארדרן נכנסה לפרלמנט בניו־זילנד בגיל 28 והפכה לראשת הממשלה הצעירה ביותר במדינה תשע שנים לאחר מכן; ליאו ורדקר הפך לראש ממשלת אירלנד בגיל 38, ולודימיר גרויסמן הפך באותו גיל לראש ממשלת אוקראינה, ויורי ראטאס מונה לראש הממשלה באסטוניה בגיל 39.

סבסטיאן קורץ, בן 31, קנצלר אוסטריה | צילום: shutterstock

אליהם יש להוסיף כמובן את עמנואל מקרון, שנבחר גם הוא לנשיאות צרפת בגיל 39 (המנהיג הצעיר ביותר שידעה צרפת מאז נפוליאון), ואת מתאו רנצי, שהפך לראש ממשלת איטליה ב־2014 בגיל 39.

מנהיגים צעירים עולים לגדולה לא פעם אחרי משברים גדולים, כשהם מתחברים לרצון הגדול לשינוי ולמשהו אחר – ביל קלינטון וטוני בלייר היו למנהיגי המערב הצעירים אחרי המלחמה הקרה, כשנבחרו בגילים 46 ו־43 בהתאמה, וברק אובמה נבחר בגיל 47 לאחר פרוץ המשבר הכלכלי והמלחמה העולמית בטרור. אנגלה מרקל בגיל 50 היתה לצעירה ביותר מבין מנהיגי גרמניה מאז מלחמת העולם השנייה.

ראש ממשלת בריטניה הקודם דיוויד קמרון נבחר בגיל 43, וג'סטין טרודו הפך לראש ממשלת קנדה בגיל 44, כשהוא מחליף את סטפן הרפר שתפס את התפקיד בגיל 47. גם אצלנו רבין החליף את גולדה והפך לראשונה לראש ממשלה בגיל 52, ונתניהו נבחר בפעם הראשונה בגיל 47.

חילופי דורות בשלטון, אם כן, הם תופעה נפוצה יחסית. מה שמייחד את המנהיגים שנבחרו בשנים האחרונות הוא גילם הצעיר – אחרי שנים רבות גיל 40 כבר לא נתפס כמינימום האולימפי לבחירת מנהיג, וגם אנשים בשנות ה־30 לחייהם נתפסים במדינות רבות כמנהיגים ראויים.

האם ניתן לזהות מכנה משותף בין המנהיגים הצעירים? מבחינה אידיאולוגית, נראה כי התשובה שלילית. ניתן למצוא מנהיגים צעירים מכל הקשת הפוליטית: קורץ הוביל את מפלגת העם האוסטרית השמרנית למחוזות הימין הקיצוני ביחסו למהגרים ולאיסלאם; רנצי באיטליה הוא סוציאליסט, בעוד עמנואל מקרון פרש מהמפלגה הסוציאליסטית בצרפת ומיתג עצמו כמנהיג מחנה המרכז; ארדרן היא מנהיגת הלייבור מהשמאל בניו־זילנד וורדקר באירלנד הוא הומוסקסואל מוצהר ובן למהגרים מהודו, שהפך למנהיג מפלגת פינה גייל מהמרכז־ימין.

אז אם לא אידיאולוגיה היא שעומדת מאחורי התופעה הזו, מה כן?

למי יש סבלנות

ההסבר להצלחת המנהיגים הצעירים הוא, כמה אירוני, אותו הסבר שעומד מאחורי הצלחתו של אחד המנהיגים המבוגרים שנבחרו בעת האחרונה – דולנד טראמפ בן ה־71.

אותם צעירים שגדלו לתוך מציאות של כפר גלובלי ללא מלחמות גדולות, רואים פוליטיקאים שמקפידים יותר על טקסיות ופחות על מהות. הכמיהה למשהו חדש היא תוצאה של תסכול מהממסד הפוליטי הוותיק, שנראה עסוק בעצמו ולכוד בלולאה אינסופית של הבטחות ריקות, עניין מוגבל באזרח הקטן וביצוע תוכניות כלכליות מסובכות, שבמקרה הרע לא מובילות לשום מקום ובמקרה הטוב מניבות פירות רק כעבור מספר שנים. זה הרבה מעבר לסף הסבלנות של הדור הנוכחי.

במדינות מערביות רבות מצטרף לתסכול הקיים גם זרם פליטים בלתי נגמר, שמערער את תחושת הביטחון העצמי ומעלה שאלות מהותיות לגבי תפקיד המדינה בשמירה על אזרחיה. האזרח הממוצע נואש מהסטטוס־קוו במדינתו והוא מחפש משהו אחר ורענן במקומו. ואם ניסיון פוליטי הוביל למצב הנוכחי, הרי שלא תהיה זו אבידה גדולה להסתדר בלעדיו. זוהי הצבעה שהיא בחלקה הצבעת מחאה ובחלקה הצבעה בתקווה לשינוי.
בארה"ב, בבחירה בין שני מתמודדים סביב גיל 70, נטו הבוחרים בסופו של דבר למועמד שהביא בשורה שונה. רוב המדינות הדמוקרטיות שנבחר בהן מנהיג צעיר מתמודדות בעיקר עם משברים פנימיים בתחומי כלכלה וחברה. אף אחת מהן, להוציא אולי את אוקראינה, לא נדרשת למלחמה או למאבק גיאו־פוליטי משמעותי בקרוב, מה שמקל על הבוחרים להציב בראש המדינה אדם חסר ניסיון ביטחוני ומדיני.

מעניין לציין, כי תופעה זו שונה מהמתרחש במדינות שאינן דמוקרטיות, שם מנהיגים צעירים שעולים לשלטון זקוקים לא פעם להפגין מדיניות חוץ וביטחון תקיפה כדי לבצר את מעמדם. כך במקרה של קים ג'ונג און, שירש ארסנל גרעיני בגיל 27, ושל תמים בן חמד אל־ת'אני, שהפך לאמיר קטאר בגיל 33.

חרב פיפיות

המסנגרים יטענו כי מוקדם מדי לדעת האם הגל הצעיר אכן מביא איתו גם שינוי אמיתי, שכן המנהיגים הדמוקרטיים שיוצרים אותו נמצאים ברובם בתחילת כהונתם, וקשה להבחין עדיין בשינויים דרמטיים. עם זאת, גם הם יודו כי המאמץ לשינוי קשה ממה שהבטיחו, קשה דרמטית ממה שהיה בדור הקודם.

מנהיגי הדור הנוכחי מוצאים עצמם מוגבלים ביכולתם לשנות את העולם בעקבות מעשיהם של מנהיגי הדור הקודם – אלו שקמו אחרי המלחמה הקרה וביקשו לייצר פתיחות ושיתופי פעולה ברמה עולמית.

ג'סינדה ארדרן. ראשת ממשלה בהריון ראשון | צילום: Ulysse Bellier

הסדר הכלכלי הגלובלי וההסכמים הכלכליים המורכבים והמסונפים בין הכלכלות המערביות מחייבים אותן לפתיחות. זו מייצרת תחרות שמקשה על גורמים מקומיים, בענפים מסורתיים בעיקר, להתחרות בגורמים זרים, לכאורה בעידוד ממשלתי. הקושי הזה מעורר זעם ציבורי שהולך ומצטבר ומביא לקריאות לשינוי. אלא שמבטיחי השינוי מוצאים עצמם מסונדלים במידה רבה בעקבות ההתחייבויות של קודמיהם בתפקיד.

הדברים נכונים בוודאי כשמדובר במדינות האיחוד האירופי, המחויבות להסכמי האינטגרציה היבשתית, אך אפילו טראמפ, שהוא אולי המנהיג הדומיננטי ביותר שהציע את השינויים המשמעותיים ביותר, לא נסוג מהבריתות הכלכליות של ארה"ב דוגמת נאפט"א ומחפש לשנות אותן מבפנים. שינוי כזה שיגיע במשא ומתן, סביר להניח, יהיה מינורי בהשוואה למה שהבטיח במהלך מערכת הבחירות.

הליברליזציה הכלכלית והגלובליזציה הפכו, אם כך, לחרב פיפיות – הן מייצרות פתיחות, תחרות וצמיחה כלכלית, אך לצד זה גם תסכול ורצון לשינוי. הבעיה היא שהיכולת לשנות סדר קיים בלי לשבור את הכלים מוגבלת מאוד. המחיר שייגבה ממי שישבור אותם יהיה גבוה (עיין ערך בריטניה והברקזיט).

כך שבינתיים הגל הצעיר ששוטף את הפוליטיקה העולמית נשבר על הצוקים של דרכי העולם הישנות – אם יהיה חזק מספיק כדי לשמור על מומנטום, יוכל אולי, עם הזמן, לפורר את חומות הסלע. אם לא, במוקדם או במאוחר יהפכו המנהיגים הצעירים דומים יותר ויותר לדור הבוגר שאותו ירשו.

הרשמה לניוזלטר

באותו נושא

הרשמה לניוזלטר

מעוניינים להישאר מעודכנים? הרשמו לרשימת הדיוור שלנו.

דילוג לתוכן