|
ימים ספורים לפני שווילמה אלישה־הרננדז היתה אמורה להתחיל את העבודה החדשה שלה כנציגת מכירות קמעונאיות בחברת הרשי, התרחש אסון: הוריקן מריה הרס את עיר הולדתה בפורטו ריקו, כשהוא מותיר את הרננדז ובני משפחתה בלי מים, חשמל או קליטה סלולרית. במהומה שאחרי הסערה, הרננדז נאלצה לנסוע 40 דקות רק כדי למצוא קליטה שתאפשר לה לסמס לבוס החדש שלה. אני עדיין רוצה לעבוד עבור הרשי, כתבה, אבל אני לא יכולה לעזוב את האי כרגע.
הרננדז בת ה־22 התכוונה לזה באופן המילולי ביותר האפשרי: לא היו טיסות מסחריות לתוך ומחוץ לטריטוריה האמריקאית.
למזלה, עובדי הרשי פעלו ביוזמתם, בלי הנחיות ההנהלה הבכירה, ושלחו לסן חואן מטוס של החברה, מלא בציוד ומצרכים. ב־6 באוקטובר, שלושה ימים אחרי סופו הרשמי של הוריקן מריה – הרננדז היתה על המטוס בדרכה אל ארצות הברית. היא זכתה לקבלת פנים דה־לוקס לעובד חדש: הקולגות שלה שיכנו אותה ללילה במלון הרשי, חמישה כוכבים, לפני שקנו לה את כרטיס הרכבת לעבודתה החדשה בניו־יורק. כשהגיעה לניו־יורק, המתינה לה דירה מרוהטת (זמנית), מלאה בכל הדברים החיוניים, כדי שהיא ובני משפחתה יוכלו להתרגל בקלות לחייהם החדשים.
הכתבה מופיעה בגיליון ינואר של פורבס ישראל
לרכישת הגיליון או מנוי למגזין פורבס ישראל חייגו 077-4304645 או לחצו
לכל העדכונים, הכתבות והדירוגים: עשו לנו לייק בפייסבוק
העניין כולו יעלה להרשי כ־9,000 דולר – לא כולל הציוד שתרמו לסן חואן לפני שחילצו את הרננדז – אבל החברה לא מתייחסת למאמצים האלו כאל משהו מאוד יוצא דופן או מעבר למה שנדרש, בהתחשב במצב.
"החוויה של וילמה אלישה־הרננדז היתה באמת יוצאת דופן", אומרת המנכ"לית מישל באק, "אבל היא לא מפתיעה אותי. ההתנהלות של הקולגות שלנו, לרוחב כל שכבות הארגון, מייצגת את התרבות שקיימת ברשי".
הרשי. טעם מתוק גם לעובדים | צילום: shutterstock
זאת כמובן שורה מתבקשת מהמנהלת הראשית של הארגון, אבל לבאק וחבריה בהרשי יש סיבה טובה להשוויץ בתרבות הארגונית "הייחודית" של ענקית המתוקים: החברה פועלת לפי צו שהנחיל המייסד שלה, מילטון ס. הרשי, ב־1909. בצו שכתב, הותיר מילטון את השליטה בחברה בידיה של קרן צדקה לטובת בית יתומים לבנים. בית היתומים צמח מאז לבית ספר 12 שנתי לבנים ולבנות מעוטי יכולת, אבל שאר הדברים שיזם מילטון המשיכו כמו שקיווה. עד היום קרן הרשי, ששווה 13.8 מיליארד דולר, מחזיקה ב־80% מזכויות ההצבעה בחברה ומקבלת בערך שליש מהדיבידנדים של הרשי.
לקרן אין בדיוק שם טהור במדינת הבית של הרשי. בנובמבר האחרון העיתון פילדלפיה אינקוויירר האשים את הקרן בכך שהיא חוסכת על התלמידים שלה, על אף שהתקציב שלה גדול משל אוניברסיטת פנסילבניה. מוקדם יותר, ב־2016, היא התבקשה על ידי התובע הכללי של פנסילבניה – שיש לו זכויות פיקוח על הקרן – להפחית את התשלום לחברי ההנהלה שלה ולהחליף שלושה דירקטורים. אם נשים בצד את הדימוי הציבורי המכובד, קרן הרשי פועלת כגלולת רעל לא שגרתית עבור חברת הרשי ודוחה מחזרים פוטנציאליים (כמו מונדלז בשנה שעברה ואפילו ריגלי בניסיונות קודמים), ומכריחה את החברה לשמור את הפוקוס על התפעול שלה.
"תמיד היתה להם השפעה", אומרת ארין לאש, אנליסטית של מורנינגסטאר, שעוקבת אחרי המניות של הרשי כבר כמעט עשור. "בסופו של דבר אנחנו מתייחסים לפיקוח של הקרן כגורם שמבטיח שהרשי פועלת באופן שלא יסכן את תזרים המזומנים היציב שלה".
המנהלים של הרשי משתמשים בשפה מתוקה בהרבה כדי להסביר את ההשפעה של הקרן (ובית הספר) על העסק.
"בזמן שכל כך הרבה חברות מחפשות מטרה, הרשי היא החברה המונעת־מטרה המקורית", אומרת באק ומציינת שהמטרה הזו נוטה למשוך עובדים מסוג מסוים, שמתחברים למשימה של הרשי. אחרי הכל, מילטון "הותיר את החברה לקרן, לנצח, כדי לממן בית יתומים לילדים מעוטי יכולת. כאילו, מי עושה דברים כאלה? איזה עוד סיפור כזה קיים, על אדם נדיב כל כך?"
לבנות חברה, להקים עיר
מילטון ס. הרשי הוא, כפי שמכנים היסטוריונים רבים של עולם העבודה, אחד מהקפיטליסטים הראשונים של מדינת הרווחה. הוא לא רק בנה חברה: הוא ייסד עיר. הוא בנה בתים לעובדים שלו, ואף מיוחסת לו ההצהרה: "לכל אדם יש זכות להיות הבעלים של ביתו, אם הוא יכול. אנחנו יכולים לבנות כמה בתים להשכרה, אבל בואו נשמור על השכירות נמוכה".
כמו ברוב המקרים של נדיבות תאגידית, לפטרנליזם הזה היה מניע נוסף: עובדים מרוצים הם עובדים פרודוקטיביים, ועובדים פרודוקטיביים מיטיבים עם השורה התחתונה. כפי שאמר לאחרונה המנכ"ל של חברת הנדל"ן זילו, ספנסר דסקון, "זה לא סתם קשקוש של משאבי אנוש. זה מרכיב מהותי במשימה".
זאת התבנית שבתוכה פועלת באק, המנכ"לית האישה הראשונה של הרשי. על אף שהפורטרטים שלו, ממוסגרים ותלויים, מופיעים בכל מקום בקמפוס הניהולי של הרשי (ובמוזיאון של החברה ובבית הספר ובמלון), באק והכפופים לה לא נותנים לרוחו של המייסד או לקרן שלו להכתיב את כל אחד ואחד מצעדיהם. התנאים שהרשי מציעה עכשיו היו בגדר חלום כשמילטון הניח את היסודות למפעל השוקולד שלו ב־1894 (התנאים האלה עזרו לחברה להגיע למקום ה־50 ברשימת 100 החברות הצודקות של פורבס לשנת 2018, ביניהם תנאים נדיבים בחיסכון הפנסיוני – לכל עובד).
זה נובע גם מכך שבאק היא מנהלת בזכות עצמה, עם רעיונות משלה לגבי העובדים שלה – לגבי כל אחת ואחד מהם, מפועלי הקו במפעל של קיטקט ועד המנהלים במשרדים המפוארים ביותר של הרשי, בחלל שהיה פעם אחד ממפעלי השוקולד של החברה. והנה ההוכחה: היא מקשיבה. מאז שהתמנתה לתפקיד המנכ"לית במרץ האחרון, באק מעריכה שיצאה ליותר מ־15 "מסעות האזנה" במפעלים של הרשי ובמרכזים התפעוליים של החברה ברחבי ארצות הברית.
המייסד, מילטון ס. הרשי
אבל לפי אלכס אדמנס, כלכלן לונדוני שמחקרו מסייע להוכיח שהשוק מעניק הטבות לטווח ארוך לחברות שמתייחסות היטב לעובדים שלהן, באק עושה יותר מלאסוף משובים שאותם תוכל להביא לישיבות הנהלה. היא מעודדת רצון טוב בקרב העובדים, ובשקט בשקט יוצרת כוח עבודה נאמן, על ידי כך שהיא מעניקה להם תגמול הוליסטי ורב ערך.
"אלה דברים אותנטיים. את יכולה לכתוב צ'ק ולשלם למישהו קצת יותר בלי לנהל מערכת יחסים, בלי לקיים שיחה, אפילו בלי לדעת את שמו של העובד", מסביר אדמנס. "אבל מנכ"לית שיורדת למטה ומקשיבה לאנשים, ולא רק כדי לסמן וי באיזה טופס, אלא באמת להקשיב לדאגות שלהם, אלה הדברים החשובים באמת".
המחקר של אדמנס מצא שחברות שמתייחסות היטב לעובדים שלהן מגיעות לביצועים טובים יותר מחברות אחרות, אבל שיחס טוב לעובדים לא בהכרח מבטיח תשואה גבוהה או רווחים גבוהים, במיוחד בסביבה צרכנית עוינת לסוכר, ליבת המוצרים של הרשי. בפברואר הודיעה החברה על קיצוץ עולמי של 15 אחוז במצבת העובדים שלה, תוך התייחסות לצורך לשפר את הרווחיות שלה. אבל אחרי דוח הרווחים של יצרנית המתוקים ברבעון השלישי של השנה, בוול סטריט הרימו גבה לגבי ההתייחסות של הרשי לשוליים שלהם ("היו משקיעים שהיו קצת מתוסכלים מכך שההנהלה הפרה את התחזית של עצמה לגבי שנה עם רווח שולי גדול ב־2018, ודאגו שאולי ההחזרות מקמעונאים הן עוד סימן לכך שחברות המזון איבדו את כוח המשא ומתן שלהן עם הצרכנים", כתב בזמנו רוברט מוסקאו מג'יי.פי מורגן).
קצת יותר מרצון טוב
על הרקע הזה, הקרן שייסד מילטון ושווה 13.8 מיליארד דולר, החליטה לגוון את השקעותיה. באוגוסט היא מכרה 4.5 מיליון מניות בשווי של כמעט חצי מיליארד דולר. הדירקטורים של הקרן התעקשו שהמכירה היא סוג של איזון מחדש של החזקותיה, משום שערכה של הרשי "בפורטפוליו שלנו עלה לאורך השנים בגלל הביצועים המרהיבים של חברת הרשי והעלייה העקבית בשווי המניות". הקרן ממשיכה לשמור על אחוז הצבעה עצום שמעניק לה 80 אחוז מהשליטה בהחלטות ההנהלה, ומשקיפים חיצוניים כמו לאש מהמורנינגסטאר מציינים שעל אף "שהם מעדכנים ומתאימים מחדש את מבנה הקרן, אין פה דבר שרומז על כך שההשפעה שלהם על החברה נחלשת באופן כלשהו".
היא לא טועה. באק מאמינה בכל תוקף במשימה של בית הספר ובמשימה שהנחיל לה המייסד של הרשי – שני גופים שעליהם שומרת הקרן. אבל גם אם הקרן תיעלם לחלוטין, באק אומרת שהדרישות של צרכני המאה ה־21 יבטיחו שהיא תמשיך להציב את היחס לעובדים במרכז העשייה של הרשי.
"אנשים מצפים לזה עכשיו, בייחוד דור המילניאלז. הם רוצים לדעת, 'ממי אני קונה את המוצרים שלי?'", אומרת באק. "הם לא קונים רק מוצר, הם רוצים לדעת איזו השפעה יש לכל פעולה שלהם על החברה שבה הם חיים. 'אני רוצה לדעת אם אני קונה את המוצר הזה ממישהו שאכפת לו מאיפה המוצר מגיע, ומהאנשים שהיו מעורבים בכל שלב של שרשרת הייצור'".
הכתבה מופיעה בגיליון ינואר של פורבס ישראל
לרכישת הגיליון או מנוי למגזין פורבס ישראל חייגו 077-4304645 או לחצו
לכל העדכונים, הכתבות והדירוגים: עשו לנו לייק בפייסבוק
|
