אם לשפוט לפי ההתפתחויות בשבועות האחרונים, ניתן בהחלט לומר כי מלחמת הסחר בין ארה"ב לסין עלתה שלב נוסף וחידדה את השאלה האם אנו צועדים (שוב) אל עבר עולם חדש־ישן, דו־קוטבי שבו שתי מעצמות נאבקות על ההגמוניה.
74 שנים אחרי שהוטבע כמונח אלמותי, "מסך הברזל" של צ'רצ'יל שוב עושה דרכו מטה, לחצוץ בין מדינות ולהפריד בין אומות. כמו בעבר, מן הצד האחד ניצב לו הדוד סם המזוקן, לבוש בחליפת כוכבים ופסים, כשבצד השני מתרומם הענק האדום, הפועל החרוץ רחב הממדים – רק שהפעם, במקום פטיש ומגל, הוא אוחז בידו סמארטפון נוצץ ותיק יוקרתי של לואי ויטון תלוי על זרועו.
הכתבה מופיעה בגיליון מאי 2020 של פורבס ישראל. לרכישת הגיליון לחצו כאן
נראה כי אש המלחמה, שהיתה עד עכשיו כמו חיזיון רחוק ממנו הקפדנו לשמור מרחק ביטחון, הגיעה לפתחנו. תם עידן הגישושים שבו רק קיבלנו ״המלצות״ מידידינו האמריקאים. מאות אלפי המתים, מיליוני הנדבקים והשבתת הכלכלה העולמית שחוללה נזק כלכלי קולוסאלי, הציפו נהרות של דם רע בין וושינגטון ובייג'ינג' – ובבית הלבן החליטו שתמו ימי הרמיזות והבקשות העדינות.
לזנוח או לא לזנוח?
ביקורו של מייק פומפאו שר החוץ האמריקאי בישראל לפני מספר שבועות, בעיצומה של מגפה הקוצרת בארצו חללים רבים, מסמן אולי את קו פרשת המים ומהווה מסר ברור שאינו משתמע לשתי פנים. מעתה והלאה יגיעו דרישות לצעדים ומהלכים ברורים – מי איתנו ומי לצרינו. אם סדרת המהלומות בין ארה"ב וסין דמתה עד עתה לשני מתאגרפים במשקל כבד, עכשיו הזירה מתרחבת והצדדים מתחילים לחלק את העולם לקבוצות. במשחק השחמט האסטרטגי הזה מתנהלת המלחמה כיום ולא רחוקה השעה שיתר מדינות העולם, חיילי המשחק, יצטרכו לבחור צד – שחור או לבן.
בעוד רוב המדינות יכולות אולי ללהטט בין הכדורים ולשמור על "ניטרליות" מסויימת בעידן הפוסט דיפלומטי של ימינו – לישראל, זה ברור, אין את הלוקסוס הזה. אנחנו עמוק בכיס הענק של דוד סם בכל אספקט: אסטרטגי־צבאי, פוליטי־מדיני, תרבותי או כלכלי.
אבל בעוד שעל רוב האספקטים האלה קיים קונצנזוס רחב באשר ל"השתייכות" הישראלית, לגבי הגורם האחרון, הכלכלי, נשמעות לאחרונה קריאות המבקשות לפתוח דיון מחודש. האם היחסים הכלכליים עם ארה"ב עדיפים על אלו עם סין? וגם אם כן, עד כמה התשובה הזו מובהקת ונוטה בבירור דווקא לצד האמריקאי?
כוחה העולה של סין
השאלה הזו עולה כעת במדינות רבות בעולם ובסקירה כללית של מגוון הדעות, המאמרים והניתוחים שמציפים את אמצעי התקשורת השונים, ניתן להסיק בבירור שהדיון בנושא – ארה"ב או סין – סוער ביותר ואינו חד משמעי כלל וכלל, כפי שניתן היה לשער בתחילה, או כפי שהיה לפני עשור או שניים. מה שמשנה את התמונה הוא בעיקר כוחה העולה של האימפריה הסינית והתחזיות החוזרות מפי גופים וארגונים כלכליים רבים, על פיהן אין בכלל שאלה לגבי – האם כלכלתה "הזורחת" של סין תעקוף את הכלכלה "השוקעת" של היריבה ממערב – אלא מתי זה יקרה.
אז האם מבחינה כלכלית ארה"ב באמת חשובה לנו יותר? בשעה שהשאלה הזו יכולה להיות פתוחה לדיון במדינות רבות בעולם, לגבי ישראל אין פה ויכוח. התיק סגור. במשחק סכום האפס של הפוליטיקה הריאלית שאלת השאלות מבחינת האינטרס הלאומי היא עד כמה הרווחנו עד היום מקשרינו עם הסינים ועד כמה נטועים אלו עמוק בכלכלה הישראלית?
האם נוכח הצמיחה המטאורית של האימפריה ממזרח, הזינוק בהיקפי המסחר והתחממותם המואצת של הקשרים הכלכליים איתה בעשור האחרון, אנו לא מסכנים יותר מדי ממה שהשגנו בעמל רב, כאשר אנו זונחים את סין?
על הגב של אינטל
על הנייר, כלכלת סין אכן מהווה את אחד ממקורות הצמיחה העיקריים והחשובים בסחר החוץ של ישראל בשנים האחרונות. בעשור האחרון חל גידול חד הן בהיקפי היצוא אל סין והן בהיקפי היבוא ממנה.
על פי נתונים שמפרסמת הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, סין היא המדינה ממנה מייבאת ישראל סחורות בהיקף הגבוה ביותר ומדינת היצוא השנייה בגודלה. אז נכון, ארה"ב היא יעד היצוא העיקרי והחשוב ביותר של ישראל בפער די ניכר, אבל מבחינת שיעורי הצמיחה של הסקטור החשוב הזה, סין משאירה אבק לבת בריתנו ההיסטורית – כך לפחות הורגלנו לחשוב.
לכאורה, גם נתוני הסחר של האו"ם המסכמים מגמות ארוכות טווח בסחר העולמי, מספרים את אותו הסיפור. החל משנת 2011 ועד 2018 זינקו מכירות החברות הישראליות למשק הסיני בשיעור של לא פחות מ־77% ותפחו להיקף שיא של כ־4.8 מיליארד דולר.
אך בחינה מעמיקה של הגורמים העומדים מאחורי הנתונים החזקים מספרים את הסיפור האמיתי לגבי הסיבה לצמיחה המהירה ועד כמה היא גורפת ומקיפה באמת.
ישראל מייצאת לסין בעיקר רכיבים אלקטרונים, אשר על פי נתוני האו"ם הסתכמו בשנת 2018 בכ־2.6 מיליארד דולר. ללא ספק ענף חשוב ודומיננטי. עד כמה דומיננטי? יצוא הרכיבים האלקטרונים מהווה יותר ממחצית מסך הציוד והמוצרים שמכרה ישראל לסין באותה שנה והיקפו זינק בשיעור אסטרונומי של למעלה מ־500% משנת 2011 – מה שמסביר את הגידול המהיר שנרשם לכאורה ביצוא הכולל למדינה.
במגמת ירידה
למעשה, אם בוחנים את היצוא ללא הרכיבים האלקטרוניים מתקבלת בכלל מגמת ירידה בשיעור של 3%.
על ייצור וייצוא הרכיבים האלקטרונים מישראל אחראית בעיקר ענקית האלקטרוניקה האמריקאית אינטל, שהקימה בישראל את אחד ממפעליה החדשניים והמשוכללים ביותר. רכיבי האלקטרוניקה המתקדמים, חוד החנית בגזרה הטכנולוגית הזו, מיוצרים במפעלי החברה בקרית גת ונשלחים במטעני אוויר למפעלי בדיקה והרכבה מיוחדים של החברה הרב לאומית הפרוסים ברחבי העולם.
בהיבט זה, סין היא עוד מרכיב בשרשרת האספקה הגלובלית של חברת טכנולוגיה אמריקאית בינלאומית, המנהלת את הובלתה העולמית מתוך מטה החברה המרכזי היושב (איך לא) בעמק הסיליקון בקליפורניה.
כך שבשורה התחתונה, חלקו הארי בצמיחה של היצוא לסין אינו נובע כלל מביקושים סיניים לסחורה ישראלית, אלא מתפקידה הדומיננטי כבורג מרכזי בשרשרת הייצור העולמית.
המחשה קולעת להפכפכות של נתוני הצמיחה הללו קיבלנו מדיווח של ה"וול סטריט ג'ורנל" שפרסם לאחרונה, כי לאור התגברות מתיחויות הסחר בין ארה"ב לסין הגביר הממשל האמריקאי באופן משמעותי את הלחץ על אינטל להעביר את פעילות הייצור מאסיה (וסין) לאדמת ארה"ב.
איפה הכסף?
סקטור ההייטק הישראלי הניב בעשור האחרון עסקאות בהיקפי ענק וגלגל מיליארדים רבים בעסקאות רכישה רבות. על פי דו"ח האקזיטים של IVC־מיתר, עסקאות רכישה של חברות הייטק ישראליות הסתכמו בעשור החולף בסכום חסר תקדים של למעלה מ־111 מיליארד דולר ב־1,210 עסקאות שונות. ומה היה חלקם של משקיעים סינים בחגיגה הגדולה? קטן במיוחד מסתבר.
בשנת 2019 לדוגמה, אחת השנים החזקות בעשור האחרון, במהלכה נרשמו פה 121 עסקאות מיזוג ורכישה בהיקף כולל של 12.4 מיליארד דולר, רוכשים סינים היו חתומים על שלוש עסקאות בלבד ושווין המצרפי היווה 1% בלבד משווי העסקאות הכולל באותה שנה. בחמש השנים האחרונות (2015־2019) מימן כסף סיני 15 עסקאות בלבד מתוך סך כולל של 583, ולמעט רכישת פלייטיקה ב־2016 היווה 2% עד 4% בלבד משווי העסקאות הכולל.
לא בכדי תיארו כותבי הדו"ח את הרוכשים הסינים בעסקאות המיזוג והרכישה של סקטור ההייטק הישראלי כ"שחקן שולי". לשם השוואה ב־2019 חברות אמריקאיות היו רשומות על למעלה ממחצית מהעסקאות בהיקף מצטבר של למעלה מ־10 מיליארד דולר. בשנה ממוצעת רוכשים אמריקאים חתומים על כ־54 עסקאות בשנה.
ישראל זוכה בפירורים
זרם ההשקעות הדליל מסין (יחסית להשקעות הנרחבות בעולם) מתבטא גם בנתוני ההשקעות הזרות הישירות בישראל. אלה טיפסו ב־2017 לכ־18 מיליארד דולר, מתוכם כ־240 מיליון דולר בלבד מסין – פחות מ־1.5% מסך ההשקעות הישירות.
גם אם מנכים מהסכום הכולל את הנתונים שלא מסווגים על פי מדינה, מכללים את מקלטי המס השונים כמו סינגפור, אירלנד או שוויץ, ומייחסים אותם למדינות המוצא של החברות – עולה חלקה של סין בהיקף ההשקעות הישירות לכ־2% ובשנים האחרונות בין 2% ל־2.5% בלבד.
על פי נתונים שפרסמה שגרירות סין בישראל, היקף ההשקעות הישירות בישראל מהווה 0.4% בלבד מסך ההשקעות הגלובליות של סין והסחר בין המדינות מהווה בסך הכל 0.3% מהסחר הכולל של מדינת הסחר הגדולה בעולם. בשנים האחרונות מייבאת הענקית ממזרח ציוד, מוצרים וסחורות בהיקף ממוצע של 2 טריליון דולר בשנה – ובעוגה עצומת הממדים הזו זוכה ישראל בפירורים.
כ־0.2% מהסחורות שמייבאת סין מהעולם מגיעות מישראל – ואלו, כאמור, נוטים בבירור לטובת ענף ריכוזי אחד. מדובר בשיעור נמוך מחלקה של ישראל ביבוא העולמי הכולל ונמוך משמעותית מחלקנו בעוגת ביקושי היבוא של שותפות סחר מובילות אחרות כמו ארה"ב, בריטניה או הודו.
אך לא רק במכירת סחורות ליצוא או בהיקף ההשקעות מצטיירת הדומיננטיות הסינית בחסר. גם לגבי היקף השירותים אותם רוכשת סין מישראל, הנתונים פושרים למדי. יצוא השירותים העסקיים של ישראל לסין כולל בעיקר הכנסות ממכירת שירותי מחקר ופיתוח ושירותי מחשוב ותוכנה. הוא מושפע בעיקר מפעילות מרכזי המו"פ של חברות סיניות בישראל – אלו עומדים בשנים האחרונות על ממוצע של כ־625 מיליון דולר בשנה. היקף יפה שצומח יחסית בשנים האחרונות, אך מהווה כ־2% בלבד מהסך הכולל, עשירית בלבד מהכנסות יצוא השירותים של ישראל אל מדינות האיחוד האירופי ושיעור זעום יחסית ליצוא לארה"ב.
חברים ותיקים
גם בענף התיירות צומחת בשנים האחרונות הנוכחות הסינית, אך חלקה זניח ביותר בהשוואה לתיירות הנכנסת לישראל מיתר המדינות – ובעיקר נוכח כוחה העצום והמתגבר של התיירות הסינית בעולם, האחראית על הוצאות של למעלה מ־275 מיליארד דולר בשנה. בשנת 2018, למשל, נרשם שיא בכניסות התיירים מסין לישראל, אשר הגיע ל־114 אלף, אך מדובר בפחות מ־3% מסך כניסות התיירים שעמד על למעלה מ־4 מיליון. באותה השנה כ־135 מיליוני תיירים סינים שטפו את מדינות העולם – רק פחות מעשירית האחוז (0.1%) הגיעו לארץ הקודש.
אין ספק בדבר כוחה העולה של המעצמה הסינית. סין מהווה בימינו כוח כלכלי מוביל בכל המגזרים ואת הקשרים הכלכליים עמה חשוב לטפח ולדחוף למימוש מלוא הפוטנציאל. אך נראה כי איפשהו בשנים האחרונות התאהבנו יתר על המידה בנרטיב של הענק הסיני שהסתחרר מגאונותו של הממציא היהודי, עד שלא עצרנו לשאול את השאלה הפשוטה – עד כמה התקדמו יחסינו הכלכליים והאם אנו לא מזניחים בדרך בעלות ברית ותיקות, שנמצאות ממש מתחת לאפינו?
קשרי המסחר של ישראל והאיחוד האירופי הם הגדולים והמפותחים ביותר (אפילו יותר מאלו שאנו מנהלים עם ארה"ב) והוא מהווה את שותף הסחר העיקרי של ישראל. הקשרים המסחריים עם שכנינו האירופים מגוונים, יציבים ומגובים בהסכמי סחר ונורמות תרבותיות ועסקיות משותפות.
לשפר ולייעל
גם הקרבה הגיאוגרפית משחקת תפקיד חשוב במערכת העסקית האיתנה, ממנה נהנה מנעד רחב של מגזרי המשק הישראלי, החל בהייטק, דרך כימיקלים ומתכות ועד טקסטיל, מזון וחקלאות. ההשקעות האירופיות בחברות ישראליות עולות על אלו של המשקיעים מאסיה, ובהיבט זה אירופה שנייה רק לאמריקאים. תיירים מאירופה מהווים למעלה ממחצית מסך התיירים הנכנסים לישראל ותרומתם לענף התיירות הישראלי, המעסיק מאות אלפי עובדים ומגלגל עשרות מיליארדי שקלים, היא הגדולה והמשמעותית ביותר.
לאור זאת, ראוי כי בפעם הבאה שבה מתעוררת מתיחות פוליטית כלשהיא מול החברים מאירופה, לא נמהר לבטל את דבריהם ונקשיב למסר ברצינות הראויה – לפחות באותה מידה שאנו עושים עם ידידינו הסינים.
את קשרינו עם המעצמה ממזרח חייבים להמשיך ולטפח, לשפר ולייעל – במיוחד נוכח אתגרי התקופה העומדים בפנינו ולאור העובדה כי התהדקות הקשרים הכלכליים עמה אינה חזקה ומובהקת כמו שמקובל לחשוב. בד בבד אל לנו להזניח או לקבל כמובן מאליו את הקשר העמוק וארוך השנים עם שכנינו האירופים, בעלי בריתנו הישנים. קשרים אלו מהווים את אחד הנדבכים החשובים והחזקים של הכלכלה הישראלית וככל הנראה גם יישארו כאלה, ללא קשר באיזה "צד" נמצא את עצמנו בסוף.
הכתבה מופיעה בגיליון מאי 2020 של פורבס ישראל. לרכישת הגיליון לחצו כאן
צילום התמונה הראשית: shutterstock
