פרשנות // כך הפך נוחי דנקנר מטורף לנטרף

סיפורו של נוחי דנקנר, כוכב שוק ההון בשני העשורים האחרונים, ירתק בימים הקרובים את התקשורת. אבל אם אתם עדיין שואלים "איפה הכסף" ותוהים כיצד התאיידו בין הריסות אי.די.בי יותר משני מיליארד שקל מכספי הציבור, אז נוחי לא מעניין.

לדנקנר לא היתה זכות חתימה בקרנות והקופות של "פסגות", "הראל" ושאר ברוקרים שהופקדו על ניהול כספי הפנסיה הגמל הביטוח והפיצויים של מליוני עובדים. יצחק תשוה, נוחי דנקנר ומוטי זיסר משלהבים את הדמיון בעושרם האגדי, בחתונות האלף לילה ולילה והמשתאות שהם עורכים לעצמם ולצאצאיהם, ובחובות העתק שהם מגלגלים מצד לצד. אבל מאחורי האורחות הביזנטיות האלה עומדים פקידים אפורים למדי, של מנהלי כספים שהילוו להם את כספי הפנסיות שלנו, שנישבו בקיסמי ההבטחות ולא נקטו באמצעים הנדרשים כדי לפקח על השימוש שעשו הטייקונים בכסף ולגביית בטחונות שיקטינו את הנזק במקרה של קריסה. 

זוהי אינה חוכמה לאחר מעשה: אמנם גם הבנקים ניזוקו מקריסת דנקנר והטייקונים האחרים, אבל היקף הנזק קטן בעשרות אחוזים ורמת הבטחונות שבידי הבנקים גבוהה לאין שיעור לעומת הבטחונות האפסיים (אם בכלל) שבידי המוסדיים באיחור ניכר נזכרו אנשי משרד האוצר לבדוק את נהלי האשראי של הגופים המוסדיים.

נוחי דנקנר | צילום: סיון פרג'

הסיבה העיקרית לנפילתו של דנקנר היא פשוטה: זלזול בסיכונים. דנקנר השתלט על אי.די.בי במינוף גדול: למעלה מ-80% מההשקעה הושגה בהלוואות. במהלך השנים ביצר דנקנר את אחיזתו בקבוצה באמצעות רכישת מניות נוספות שנרכשו, כמקובל אצל משתלטים על חברות, באמצעות דיבידנדים של מליארדי שקלים שמשך מחברות הקבוצה. כדי לשלם את הדיבינדנדים ולהמשיך בפעילותן נאלצו חברות הקבוצה ללוות עוד ועוד הון, שגוייס ברובו בהנפקת איגרות חוב לקרנות פנסיה חברות ביטוח וקופות תגמולים.

כאשר פרץ המשבר, שוקי ההון התכווצו, התחרות בענף התקשורת שיתקה את יכולתה של סלקום לחלק דיבינדים והמחאה הצרכנים פגעה ברווח שופרסל וחברות אחרות – נתפסה קבוצת אי.די.בי עם המכנסיים למטה: חובות הענק עמדו לפרעון ולא נמצאה דרך למחזר אותם באמצעות הנפקות חדשות לשוק ההון, תזרים המזומנים של הקבוצה נחלש מכדי לשרת את החוב. למצוקה נוספו גם שגיאות עיסקיות ומטליות, שהגדולה בהן היתה כנראה רכישת העיתון מעריב.

כמו טייקונים אחרים מגזים דנקנר מאד בחשיבות התקשורת והדרך בה משתקפים דמותו ועסקיו בעיתונות הכלכלית. הוא באמת מאמין שמצבו בתקשורת משפיע על מצב עסקיו בעוד שהאמת היא בדרך כלל הפוכה. דנקנר סבר ששליטה באמצעי תקשורת עשויה להביא לשינוי בתדמיתו ובמסלול הקריסה על עסקיו. אבל ההשקעה בת 350 מיליון שקל במעריב רק החמירה את מצבו, ווהניסיון להשפיע על דעת הקהל באמצעות השליטה במעריב רק הגבירה את הביקורת על התנהלותו ופגעה קשות במוניטין האישי שלו.

בצד הביקורת על התבונה שבמהלכיו בשנים האחרונות, טוענים יריביו של דנקנר שלא היתה לו תרומה ממשית או השפעה על המשק. למרות יחסי הציבור הטובים מהם נהנה לפחות בתחילת דרכו כבעל השליטה באי.די.בי, דנקנר בסך הכל סחר במניות של חברות. תחת הנהגתו לא הקימה הקבוצה מפעל חדש, ולא הרחיבה את התעסוקה, למעט גיוס של אנשי פיננסים, עורכי דין ויועצים כלכליים. דווקא ביקורת זו אינה עושה צדק עם דנקנר. הוא אמנם אינו תעשיין או יזם, אבל לפיננסיירים שכמותו יש תפקיד חשוב במשק: במיטבם הם מסוגלים לזהות חברות כושלות,שנקלעו לבעיות ניהול או מימון, להשתלט עליהן, להחליף את הנהלתן ולשפר אותן, או, לחילופין, לפנות אותן מהמשק כדי לפנות מקום לחברות יעילות ומתאימות יותר.

זהו למעשה תפקידם החיובי של הטורפים בטבע, המסלקים את הכושלים והפחות מוצלחים מהשרשת האבולוציונית. להשתלטות של דנקנר על אי.די.בי הייתה למשל השפעה חיובית מאד על התנהלות סלקום, שסבלה מסכסוכים בין בעלי מניות שטירפדו האחד את מהלכיו של השני. אבל במלאת עשור לרכישת אי.די.בי הפך דנקנר מטורף לנטרף, שסילוקו מהשליטה עשויה להביא ברכה לקבוצת החברות שניהל.

קריסת אי.די בי צריכה להעביר את הקבוצה למבנה ניהולי נכון יותר. אם צריך לנחש, הרי שתהליך הפירוק של אי.די.בי יושלם במהלך השנים הקרובות והחברות יעברו לניהול מתאים יותר: אי.די.בי עצמה היא דינוזאור מהסוג שהולך ונעלם בשוקי ההון: הקבוצות המגוונות נכחדות, ומפנות מקומן לקבוצות מתמחות: כלל ביטוח יכולה להיות חלק מקבוצה המתמחה בשירותים דומים ובבעלות גורם המתמחה בתחומי הביטוח והפיננסים. אבל קשה להתלהב מהשקעה בחברה ציבורית השולטת בעיסקי תקשורת, נייר, שירותי ביטוח, פיננסים הייטק וכימיקלים.