Forbes Israel Logo

הקפיטליזם החדש: הקורונה הפכה לסוכן השינוי הגדול ביותר של כלכלת ארה"ב

מדי יום משנה המגפה את הכלכלה האמריקאית - ומה שמתגבש היא שיטה טובה יותר, צודקת יותר וחכמה יותר. עורך פורבס האמריקאי מנתח את התהליך המשמעותי

בשנה הסוריאליסטית 2020 השעון נע במהירות איטית פי ארבעה והסחות דעת שמכהות את תחושת הזמן, כמו גם מוצרים שהיו להיט לפני מאה שנה, מפאזלים ועד שמרים לאפייה ביתית, עפים מהמדפים הווירטואליים. אך במקביל, העולם משתנה בקצב מהיר כמו בתקופת מלחמת העולם השנייה. תוך מספר שבועות התרחשו תזוזות עמוקות באופן שבו אנו עובדים, לומדים ומבצעים מסחר. השינוי המשמעותי ביותר מתרחש במערכת הכלכלית שלנו.

הקפיטליזם, המנוע הגדול ביותר לשגשוג ולחדשנות שיוצר אי פעם, היה כבר תחת לחץ עוד לפני מגפת הקורונה. למרות עשור של צמיחה כלכלית מרשימה ויצירת מקומות עבודה, רוב האמריקאים עדיין מדווחים על תחושה שהמערכת לא הגונה, שעבודה קשה ומשחק לפי הכללים כבר לא מבטיחים הצלחה. "זה מפחיד כשהיה לך את אחוז האבטלה הנמוך ביותר, אחוז האבטלה הנמוך ביותר לאפרו־אמריקאים, אחוז האבטלה הנמוך ביותר להיספנים, האבטלה הנשית הנמוכה ביותר", אומר מייקל מילקן, "וככה אנשים הרגישו".

הכתבה מופיעה בגיליון יולי 2020 של פורבס ישראל. לרכישת הגיליון לחצו כאן

רגשות אלו רק התגברו באביב האחרון, במיוחד בקרב הצעירים. בסוף פברואר, בשבוע האחרון של התקופה שלפני הקורונה, סקר פורבס 1,000 מבוגרים אמריקאים מתחת לגיל 30 על נושאי קפיטליזם וסוציאליזם. חצי תמכו בשיטה הראשונה; 43% ראו את האחרונה כנכונה. אחרי עשרה שבועות, 80 אלף מקרי מוות ו־20 מיליון תביעות אבטלה, חזרנו על התרגיל, והתוצאות שכבר היו עגומות התהפכו: 47% תמכו כעת בסוציאליזם, 46% בקפיטליזם. אפשר לראות את הרגשות המשתנים מתבטאים בציבור, כאשר רעיונות כמו הכנסה בסיסית אוניברסלית, ויתור על תשלומי שכר דירה ואבטחת תעסוקה נעים במהירות מהשוליים אל המיינסטרים.

משמידים את המערכת הישנה

בין הכאוס ושינוי הפרדיגמה המבלבלים, מתרחש גם משהו עמוק: היד הנעלמה פועלת ביעילות באופן עצמאי. כפי שיכול היה לומר לנו ג'וזף שומפטר, אחד מגדולי המגנים של הקפיטליזם, יצירת מערכת חדשה מחייבת את השמדת הישנה.

אז קחו את מורשתו של מילטון פרידמן כעוד אבידה שגרם נגיף הקורונה. היא כבר היתה מחוברת למכונת הנשמה; אפילו חברי ארגון ה-"Business Roundtable" הצהירו בקיץ שעבר שהרעיון הפרידמני שמקדש את "בעל המניות תחילה" כבר לא משפיע עליהם (המנכ"לים של החברות הגדולות בארה"ב). כיום ניתן לראות את טקסי ההלוויה בכל חנות מכולת או על כל משאית של חברת השליחויות UPS, שם הגיבורים בעלי השכר הנמוך שנקראו בעבר "עובדים לא מיומנים", קרואים היום במילת הכבוד "חיוניים". רחמים על המנכ"ל שטוען כי שילם להם כמה שפחות בכדי להגן על הדיבידנד הרבעוני.

אפשר לראות את הרגשות המשתנים מתבטאים בציבור, כאשר רעיונות כמו הכנסה בסיסית אוניברסלית, ויתור על תשלומי שכר דירה ואבטחת תעסוקה נעים במהירות מהשוליים אל המיינסטרים


גם שיטת "הגדול מכדי ליפול" מההתמוטטות האחרונה, הוכיחה עצמה כארכאית. ממימון המונים ועד למטבעות קריפטו, הפעולה הכלכלית הפכה יותר ויותר "מלמטה למעלה" במהלך העשור השני של המילניום החדש, ומגפה שפוגעת כעת במיוחד ביזמים המנהלים עסקים כמו מסעדות ומספרות, גרמה לרבים לחדד את הקלשונים.

קפיטליזם מורחב

מייסד Shake Shack, דני מאייר, מעולם לא קיבל את דעותיו של מילטון פרידמן – לקוחותיו, עובדיו, שכניו והמשקיעים בעיקר סוגדים לו. אך כאשר אימפריית ההמבורגר הגדולה והנסחרת שלו קיבלה את התעוזה לקחת הלוואה במסגרת תוכנית ההלוואות הפדרלית שהוקמה בעקבות משבר הקורונה, הזעקה הציבורית היתה כל כך רמה, שמאייר מיהר להחזיר את הצ'ק.

עידן השיפור הכלכלי האיטי וההדרגתי הסתיים. שיפורים כאלה כבר לא עומדים בסטנדרט של היום; "טוב כמו" זה כבר לא מספיק טוב. הזמנים דורשים פתרונות מערכתיים גדולים מאלה שהיו לנו קודם. קפיטליזם מורחב.

אם הפרידמניזם סגד לרווחים מעל לכל, הקפיטליזם המורחב מודד את ההחזר על ההשקעה בכל ההיבטים. כן, הוא משלב מנה גדולה של "כלכלת בעלי העניין" שהתקדמה לאט לאט במהלך השנים האחרונות. אך שורשיה אינם טמונים בחברות גדולות, אלא בעסקים קטנים ויזמים המבקשים מעט יותר מאשר סיכוי הוגן ומגרש משחקים מאוזן. בהתנהלות נכונה, הקפיטליזם המורחב יעודד את סוג הפעילות החכמה, הסינרגית והמתמשכת שיוצרים פתרונות קבועים.

חלק א'  – הזדמנות שווה, תוצאה שווה

הנגיף חשף סדקים גדולים יותר שמייסרים את אמריקה, כשקהילות אתניות מוחלשות מכמות לא פרופורציונלית של מקרי מוות, מחלה ואבדן עבודה. רוברט סמית', האפרו־אמריקאי העשיר ביותר שעשה את הונו בכוחות עצמו (בעל שווי של 5 מיליארד דולר), כבר עסק ביצירת הזדמנויות נוספות לשחורים צעירים. היוזמה המפורסמת ביותר שלו היא מחיקת חוב הסטודנטים של מחזור 2019 ב־Morehouse College. כשראה את ההפצה המרושלת של תוכנית ההלוואות הממשלתיות באפריל (הנתח הראשון בסך 350 מיליארד דולר נבלע בתוך ימים על ידי החברות הגדולות והמחוברות יותר שידעו לשחק את המשחק) – תסכולו גבר.

רוברט סמית'. להנגיש את התמיכה למי שצריך צילום: world economic forum
רוברט סמית'. להנגיש את התמיכה למי שצריך צילום: world economic forum

בשלושת השבועות שקדמו לחלוקה השנייה, סמית' חיפש פתרון. הבעיה העיקרית: כספי התוכנית הופנו באמצעות המערכת האלקטרונית של המנהל לעסקים קטנים (SBA) – מערכת שרק הבנקים הגדולים יכלו לגשת אליה. "ל־70% מהשכונות האפרו־אמריקאיות אין בנקים", אומר סמית'. גם אם כן, סמית' מעריך כי כ־90% מהעסקים האפרו־אמריקאים הם של בעלים יחידים שאין להם קשרים בנקאיים שיכולים לסייע לדחוף אותם לקדמת התור.

אז סמית' הלך לאזור שבו היזמים הקטנים האלה ניגשים למערכת הפיננסית – איגודי אשראי, מוסדות פיננסיים לפקדונות קטנים ויותר מאלף בנקים לפיתוח קהילתי – ואיחד אותם עם המוסדות הגדולים יותר שהיו להם גישה למסלקה של SBA. סמית', סוגר עסקאות התוכנה הגדול ביותר בדורו, השתמש באחת מחברות הפינטק שלו, Finastra, כדי לפתח פתרון, ואז שלח בקשה אישית ל־30 אלף סניפי "ועידת הכנסיות השחורות" כדי שיידעו אנשים שנחסמה להם הדרך בעבר, כי יש להם כעת גישה לקו ההצלה הזה. במהלך החלוקה השנייה של ההלוואות הפדרליות במאי, 90 אלף הלוואות חולקו בעקבות פעולותיו.

הכל מתחיל בחינוך

לא לכל מכשול יש מיליארדר אלטרואיסטי שמוכן לעבור דרכו, מה שעוזר להסביר מדוע כל כך הרבה אנשים, במיוחד מילניאלס ובני דור ה־Z, מחזיקים בדעה שלישית על גרסת הקפיטליזם של המאה ה־21. אם המערכת הנוכחית לא תציע להם הזדמנות שווה להצליח, הבטחות לתוצאות שוויוניות יותר יזכו לתמיכה. כדי שדורות צעירים יחוו את אמריקה כארץ ההזדמנויות, יש לעקור את אי השוויון מהשורש – היום.

זה מתחיל במערכת החינוך. פעם, אם התקבלת למכללה היה לך כרטיס יציאה, מסלול כמעט בטוח למעמד הבינוני הגבוה. השוו את בוגרי המכללות הציניים (בצדק) ועמוסי החובות של היום עם הגיבורים השבים של דור ה־GI (שנולדו בתחילת המאה ה־20 והשתתפו במלחמת העולם השנייה). אלה, האחרונים, חוו את העלייה הגדולה ביותר במעמדם באמריקה, בעיקר באדיבות "חוק ההסתגלות מחדש", לשבים מהמלחמה (G.I Bill) שהציע תוכניות "מהצבא־אל־הלימודים" וזוכה כעת לעדנה, במיוחד במישיגן, שם המושלת גרטשן ויטמר הציגה את היוזמה "עתיד לעומדים בחזית". היא אמורה לספק מסלול ללא שכר לימוד לתואר אקדמי או תעודה טכנית עבור אלה שעסקו בשירותים חיוניים במהלך המגפה.

אפילו ללא התערבות ממשלתית, היד הנעלמה עושה את העבודה בעצמה. במשך כל המאה הזו, למכללות, המשרתות בסיס לקוחות שיכול לקבל הלוואות מובטחות, היה תמריץ מועט להתחשב בעלויות. כאשר החינוך הווירטואלי עלה, הג'יני יוצא מהבקבוק. "ניתן לשנות כאן הרבה דברים", מעיד מילקן. "האם אתה באמת צריך 50 אלף דולר בשנה בכדי לקבל חוויה איכותית?".

כמו החינוך המקוון, גם שירותי הבריאות הדיגיטליים עברו מתיאוריה למציאות אוניברסלית בתוך שבועות. חוויות טובות יתורגמו לאימוץ מהיר והתוצאות כמעט ידועות מראש: יותר אנשים שיוכלו ליהנות מהשירותים האלה בעלויות נמוכות יותר


התשובה היא לא. לראשונה מזה יותר מדור, ההשכלה הגבוהה תהיה נתונה ללחץ השוק – הצורך לספק מוצר טוב יותר במחיר נמוך יותר. "המודל הכלכלי לחינוך נשבר", אומר נשיא מכללת Babson לשעבר, קרי הילי, המפקח כעת על "מרכז מכון מילקן לקידום החלום האמריקאי". הילי חוזה שרבע מהמכללות הקטנות יתמזגו או יפסיקו להתקיים בסופו של דבר. זה בריא לחלוטין, והיה צריך להתרחש מזמן. הניצולים יצטרכו לספק את הדרגה הראשונה בסולם החלום האמריקאי: תואר אקדמי עם פחות חוב, מסלול ברור יותר למשרות העתיד והזדמנויות הכשרה לכולם, לא רק לבני 18.

מפחיתים את נקודות המתח

אותה דינמיקה קיימת במוסדות הבריאות של אמריקה. כמו החינוך המקוון, גם שירותי הבריאות הדיגיטליים עברו מתיאוריה למציאות אוניברסלית בתוך שבועות. חוויות טובות יתורגמו לאימוץ מהיר והתוצאות כמעט ידועות מראש: יותר אנשים שיוכלו ליהנות מהשירותים האלה בעלויות נמוכות יותר. אם הפרדיגמה לא רק תשתנה, אלא תישבר, היא תפחית נקודת מתח נוספת ממעבד הביניים האמריקאי.

המפתח עם היציאה ממשבר הקורונה: לדחוף אל המערכת את האיזון המתמיד של מגרשי המשחק האלה. זה המוקד של סמית' כשהוא מאחד כוחות עם אנשים מוזרים כמו יושבת ראש בית הנבחרים ננסי פלוסי, שר האוצר האמריקאי סטיב מנוצ'ין, או איוונקה טראמפ – כולם מנסים להפוך את "תיקון התוכנה" של הפרדיגמה של סמית' לתשתית פשוטה.

סמית' מדמיין מערכת שבה בנקים גדולים ממשיכים לפעול כצינור עבור המוסדות הפיננסיים שמשרתים את אלה שאינם בעלי גישה לבנקים, בין אם עירוניים או כפריים. "חבילת תוכנה" אחידה תהפוך את התהליך לחלק יותר, ובאמצעות קשירת ההלוואות הקטנות האלו – אשר באופן מסורתי הן ברירת נמוכה מהממוצע – לשווקים משניים, הבנקים מקבלים קו עסקי חדש, והלווים הקטנים מקבלים גישה לכמות אדירה של הון חדש. "ההחזר על ההשקעה הוא עצום", אומר סמית'. "אתה יכול להתניע מחדש את כל המערכת האקולוגית לעסקים קטנים ובינוניים".

משם, השאיפה של סמית' גדולה יותר: חלום אמריקאי חדש המועצם באמצעות "חבילת תוכנה" שמאפשרת לעשות עסקים בקלות. כזאת שלמשל, עבור 50 דולר בחודש תבצע דמוקרטיזציה ליזמות באמצעות הנגשת שירותים פיננסיים פשוטים – שירותי תשלום. ולא פחות חשוב, מוצר כזה יספק באופן אוטומטי את הנראות שבנק זקוק לה בכדי להשתכנע שבטוח להעניק לעסק הלוואה.

כמה זמן יקח עד שהמודל הזה יוכל להפוך לחלק קבוע של המערכת הפיננסית? "תשעה חודשים מהיום", טוען סמית'. ומה היה ציר הזמן ללא משבר הקורונה? סמית משתתק ואז צוחק. "מי יודע".

חלק ב' – בעלי עניין, בעלי מניות

אחרי שהמגפה שלחה את עובדי ניו יורק הביתה בחודש מרץ, כינס מנכ"ל Verizon, הנס וסטברג, מועצת מלחמה וירטואלית בשעה 8:00 מדי יום. "קצב קבלת ההחלטות הוא לא יאומן", אומר וסטברג, שמעריך שלפחות פעמיים ביום הוא צריך לעשות החלטה שעליה יישפט בעוד חמש שנים מעכשיו. מההתחלה, הצוות שלו, שכלל עשרה אנשים, החליט להתבונן בכל נושא באמצעות פריזמה בת ארבעה חלקים, עם היררכיה ברורה: עובדים, אחר כך לקוחות, אחר כך החברה (Socienty), ואז, אחרון חביב, בעלי המניות. "הפעם, אתה צריך שהמצפן שלך יהיה ברור", הוא אומר.

אז איך נראה קפיטליזם של בעלי עניין אצל Verizon? מבין 145 אלף עובדיו, וסטברג לא פיטר אף אחד. אלו שבשטח ספגו פגיעה בשכר; כל מי שחולה בנגיף בחברה מקבל חופשת מחלה בת 26 שבועות. 120 אלף עובדים שעובדים מהבית (רבים מהם נשכרו למשימות שאינן רלוונטיות עכשיו) מועברים לעזור בפרויקטים כלליים של החברה או במאמצי ההתנדבות של Verizon. הרעיון היה לספק יותר ממשכורת – הוא נועד ליצור תחושת מטרה.

הנס וסטברג. קודם עובדים, בסוף בעלי מניות. צילום: shutterstock
הנס וסטברג. קודם עובדים, בסוף בעלי מניות. צילום: shutterstock

וסטברג מתייחס לעובדיו בדרך שנבחר ציבור מתייחס לבוחריו. הוא סקר אותם כל שבועיים כדי לאמוד את ביצועיו ולקבוע את הנושאים שהוא צריך להתמקד בהם. והוא היה שקוף. הוא ביצע את הגרסה הארגונית של תדרוך העיתונאים של מושל ניו יורק אנדרו קואומו בכל יום בצהריים. "אין לנו מה להסתיר, את מה שאנחנו עושים, את התהליכים שלנו", הוא אומר. הוא הרחיב במהירות את הקהל שלו מעבר לעובדיו, והעביר את "התדרוך" שלו בשידור חי בטוויטר, כך שכל אחד – לקוחות, ספקים, אנליסטים בוול סטריט – יוכל לקפוץ פנימה. יותר מ־50 אלף עשו זאת בדרך כלל.

"אם תנתק אותם, הם לעולם לא יחזרו"

באשר ללקוחותיה, Verizon, שמספקת שירותי תקשורת, התחייבה לא לסיים חוזים למי שאינו יכול לשלם. זה היה הדבר הנכון לעשות בזמנים שבהם היכולת לתקשר היתה חשובה בערך כמו חשמל. וזה הדבר החכם לעשות עבור חברה שמוערכת באופן מסורתי על ידי מספר רב של לקוחות. "אם תנתק אותם, הם לעולם לא יחזרו", אומר וסטברג.

ומה באשר לתרומה לחברה? Verizon סיפקה לכל תלמיד תיכון באמריקה מנוי לניו יורק טיימס, טיפלה במכשור תקשורת ב־350 בתי ספר ואירחה שידורי גיוס תרומות בחינם בכל שבוע, עם הופעות של בילי אייליש וצ'אנס הראפר.

בעלי המניות? נראה כי וול סטריט קיבלה את מקומה בסדר של Verizon. "עד כה איש לא דחף", אומר וסטברג.

אם זה נשמע מאוד ממוקד עובדים ברגע זה, שיהיה. זה מה שאמריקאים רוצים. כחלק מרשימת Forbes Just 100, שותף המחקר של פורבס, Just Capital, שאל יותר ממאה אלף אמריקאים כיצד הם מגדירים תאגיד טוב. התשובה המדהימה: לפי איך שהוא משלם ומתייחסים לעובדים שלו.

כבוד ראוי

בקפיטליזם המורחב החדש הזה, טיפול מסור לעובדים אינו אומר התנגשות עם הצרכים העסקיים. זה פשוט אומר לתת להם כבוד ראוי. בתחילת חודש מאי, מייסד Airbnb, בריאן צ'סקי, עשה היסטוריה: הוא פיטר כמעט 1,900 עובדים, או בערך 25% מכוח העבודה שלו – ורבים בזו לו על כך. כמו כן, חבילות הפיטורים היו נדיבות: תשלום של לפחות 14 שבועות, מחשב נייד של אפל ו־12 חודשי טיפול בתשלום עבור שירותי בריאות. אבל המפתח עבור צ'סקי: חמלה. הוא הסביר מדוע הוא הרגיש שהוא נאלץ לבצע קיצוצים כאלה ואז התייחס לעמיתיו לשעבר כמו לחברים ולא לשאריות של התאגיד.

בתחילת חודש מאי, מייסד Airbnb, בריאן צ'סקי פיטר כמעט 1,900 עובדים, אך הוא הורה למחלקת משאבי האנוש שלו למצוא תעסוקה לעובדים המפוטרים. "השתדלתי לקבל החלטות עקרוניות לעומת עסקיות"


במקום לגייס, צ'סקי הורה למחלקת משאבי האנוש שלו למצוא תעסוקה לעובדים מפוטרים ויצר ספרייה ציבורית של בוגרי החברה שתציג אותם. "השתדלתי לקבל החלטות עקרוניות לעומת עסקיות", אומר צ'סקי לפורבס. "החלטות עסקיות ממקסמות את התוצאות, ואילו החלטות עקרוניות מתקבלות ללא קשר לתוצאה".

אותו הלך הרוח מוסרי הניע את אלברט בורלה, כפי הנראה המנכ"ל החשוב ביותר באמריקה כרגע (שאת סיפורו הבאנו בגיליון הקודם). מנכ"ל חברת התרופות Pfizer התחייב לייצר חיסון קורונה מוכן להפצה רחבה לאוכלוסיות פגיעות עוד השנה.

סיכון כפול

בורלה מסתכן פעמיים. ראשית, הוא מסכן מיליארד דולר על מוצר שהוא ירייה באפלה. "למהירות היתה חשיבות עליונה – וזה לא היה קשור לתשואה על ההשקעה או כמה זה יעלה", אומר בורלה. "מה שחשוב זה פתרון שייצר חיסון".

שנית, הוא מסתכן מכיוון שסביר יותר שהוא מבטיח יותר ממה שיוכל לספק. "התרומות שלנו למאמץ למציאת פתרון למשבר הזה צריכות להניע את כל ההחלטות", הוא אומר במשיכת כתפיים. "חשוב מאוד שתהיה תקשורת פתוחה ברגע זה בזמן אמת לכולם… מישהו אחר שעובד על חיסון אולי ילמד מאיתנו משהו".

משברים יכולים ללכת בשני אופנים: הם יכולים לזרוע מחלוקת או לדרבן נדיבות. בורלה, יליד יוון, מכוון בבירור אל האפשרות השנייה. ניסיון החיסון של Pfizer הוא שיתוף פעולה עם BioNTech, המנוהלת על ידי אוגור שאהין, יליד טורקיה. בעוד שמדינות מולדתן בזות זו לזו, המנכ"לים הבטיחו שהם יחלקו משקה ראקי יחד ברגע שיתפתח החיסון. "יש רק אויב אחד", אומר בורלה. "הנגיף והזמן".

חלק ג'  – פתרונות היום, פתרונות מחר

כשהמגפה התפרצה, ריי דאליו, הבעלים של Bridgewater Associates, קרן הגידור הגדולה בארה"ב, הבחין במשהו: כשילדי קונטיקט, מדינת הבית שלו, נשלחו ללמוד מהבית, נפגעו מיעוטי היכולת הכלכלית הרבה יותר. רבים היו מקופחי מזון, שחיים בצפיפות ששללה מהם את המרחב הפרטי והגדילה את הסבירות לחלות. ו־22% מהם לא  היו בעלי גישה למחשב ביתי כלשהו, בטח שלא מחשב פרטי עם חיבור לרשת. "ראיתי טרגדיה אמתית", אומר דליו. "וראיתי חבורה של אנשים מתאספים ואומרים 'אסור שזה יקרה'".

כשהם מצוידים ביותר מ־100 מיליון דולר מדאליו, ו־100 מיליון נוספים ממדינת קונטיקט, "חבורת האנשים" הזו – שכללה את ביל גייטס ומיקרוסופט, מייקל דל ו־Dell Computer, ומובילי חקיקה וחינוך – השיגו 60 אלף מחשבים שנמסרו לתלמידים בעלי הכנסה נמוכה.

עבור דליו, ששווה לפי פורבס 18 מיליארד דולר, ההחלטה הזו היתה קלה מאוד: תוצאה מונעת רווח בלב הקפיטליזם המורחב. זה גם מבשר על הדרך אליה הולכת הפילנתרופיה ברגע זה.

מדיניות ציבורית גרועה

תת־קבוצה של אינטלקטואלים יצאה נגד הפילנתרופיה לאחרונה, בטענה כי שיעורי המס הגבוהים ימנעו מהעשירים ביותר לתרום. זו מדיניות כלכלית גרועה – בעוד שרוב המיליארדרים כבר הסכימו עם העלאת מס כלשהי, לא משנה מי ינצח בבחירות 2020, שיעורי מס קיצוניים יעכבו את הצמיחה יותר מאשר ייצרו הכנסות.

זו גם מדיניות ציבורית גרועה. דמוקרטיה היא שיטה לא מוצלחת מבחינה מבנית לטווח הארוך. עלות כליאתו של אדם – כלכלית, הרבה פחות חברתית – גבוהה בהרבה ממה שהיה עולה לחנך ולטפח אותו כראוי. אבל בהצלחה עם הניסיון לשכנע את הפוליטיקאים להשקיע בתוצאות של עוד 20 שנה כשהם מתפתים מההצלחה של הפעולה המיידית. הפילנתרופיה יכולה לשמש כהון סיכון לבעיות, להוכחת תפיסות וביצוע של הטעויות שממשלות לא מעזות לעשות.

ריי דאליו. דברים ישתנו, בכל מקרה. צילום: Bret Hartman dalio TED
ריי דאליו. דברים ישתנו, בכל מקרה. צילום: Bret Hartman dalio TED

אולם הפילנתרופיה, כפי שנהוגה כיום, הזמינה ביקורת כזו. למרות סבסוד גדול בצורה של הקלות מס, כ־4 טריליון דולר יושבים ברובם ומחכים לבעיות המחר, במקום לתקוף באופן שיטתי את הבעיות של היום. על פי החוק בארה"ב, קרנות צדקה חייבות לעשות שימוש בלפחות 5% מהנכסים שלהן מדי שנה – ועבור רובן, רצפת ה־5% היא גם תקרה. בינתיים, 730 אלף חשבונות של קרנות תרומה (donor־advised funds) הצליחו לקבל את אותן הקלות מס, ללא כל הוצאה מינימלית שנתית.

המגפה הדגישה את הבעיה הזו. בשום שלב בתקופת חיינו הצורך הציבורי לא היה גדול יותר – ובכל זאת, מכיוון שההקצאות צנחו במקביל לשוק, ככל הנראה מידת הפעילות הפילנתרופית בארה"ב דווקא ירדה.

סערה כלכלית מעירה את השוליים

וכך, שחקני מפתח ניצלו את הרגע הזה כדי לשנות את צורתה של הפילנתרופיה עם דגש על שקיפות ופילוסופיית "תן בזמן שאתה חי". מוצג א': מייסד טוויטר ו-Square בן ה־43, ג'ק דורסי, שעלה לאחרונה לכותרות לאחר שתרם מיליארד דולר להתמודדות עם השלכות הנגיף – ופרט את תרומותיו במסמך גוגל דוקס.

בחודש מאי, קבוצה של למעלה מ־275 פילנתרופים ואנשי מקצוע, בהובלת קרן Wallace Global ששווה 100 מיליון דולר, קראו רשמית לקונגרס להכפיל את ההוצאה המינימלית הנדרשת עבור קרנות צדקה ותרומה לשלוש השנים הבאות, ל־10% – מהלך שיגייס 200 מיליארד דולר נוספים לשטח. "לא מדובר באנדרטה פיננסית שמסמנת לנצח את הקבר שלך", אומרת אביגיל דיסני, אחת מהחותמות. "זה אמור להיות על מה שהעולם צריך, ולא על איך אנשים יזכרו אותך".

במהלך השפל הגדול פרחו הקומוניזם, הבדלנות והנייטיביזם – וזה היה לפני עדין המדיה החברתית. עשור לאחר השפל, עובדים אמריקאים השיגו איכות חיים שהוריהם וסביהם לא יכלו להתקרב אליה. אמריקה נמצאת באותה פרשת דרכים כרגע


בתוך כך, לפי מקורות, חלק מהחותמים על "הבטחת הנתינה" (The Giving Pledge) של ביל גייטס מקיימים דיונים האם ללכת כברת דרך נוספת מעבר לציווי המפורסם של הקבוצה לגבי איפה ומתי לתרום (לפחות חצי מההון לפני או בעת המוות). הרעיונות כוללים קרן תגובה משותפת להתמודדות עם סוגיות הקשורות לנגיף הקורונה ומאמצים לעודד את האתוס של נתינה־בזמן־שאתה־בחיים.

ההימור כרגע לא יכול להיות גבוה יותר. סערה כלכלית מעירה את השוליים. במהלך השפל הגדול פרחו הקומוניזם, הבדלנות והנייטיביזם – וזה היה לפני עדין המדיה החברתית. עשור לאחר השפל, עסקים אמריקאים היו קנאת העולם, ועובדים אמריקאים השיגו איכות חיים שהוריהם וסביהם לא יכלו להתקרב אליה.

אמריקה נמצאת באותה פרשת דרכים כרגע: אל עבר קפיטליזם מורחב, או המשך שחיקה חברתית. "תהיה לנו מהפכה מסוג זה או אחר", אומר דליו. "או שזה יהיה רע. או שאנחנו יכולים לעשות זאת בצורה מחושבת, ביחד".

צילום התמונה הראשית: shutterstock

הכתבה מופיעה בגיליון יולי 2020 של פורבס ישראל. לרכישת הגיליון לחצו כאן

שער גיליון יולי 2020 של פורבס ישראל

הרשמה לניוזלטר

באותו נושא

הרשמה לניוזלטר

מעוניינים להישאר מעודכנים? הרשמו לרשימת הדיוור שלנו.

דילוג לתוכן