שובו של הקואופרטיב: על היוזמה החדשה של "קו-אופ ישראל"

צריכה מוגזמת של תקשורת יוצרת לעתים תחושה של נסיעה אחורה בזמן: חלק מהסיפורים חוזרים על עצמם, ומדי פעם מגיחים מהעבר בתחפושת חדשה. "מאיפה זה נשמע לי מוכר כל כך?", יתהה השומע על תחושת הדז'ה וו הלופתת אותו.

השבוע הודיעה חברת הסופרמרקטים קואופ ישראל כי קיבלה מרשות ניירות ערך אישור לצרף חברים חדשים לאגודה השיתופית שלה באמצעות הפצת מניות. כך, כמו זיכרון ילדות נושן, חוזר לחיינו הכלכליים הרעיון היפה של הקואופרטיב: התארגנות שוויונית של צרכנים המתפעלים עסק או משקיעים בו, ונהנים מרווחיו ואולי גם ממחירים נוחים.

אבל במקרה של קואופ מדובר בעיקר בכרטיס מועדון קניות בהשקעה לא מבוטלת של אלף שקל. ה"מניה" שיכול כל צרכן לרכוש אינה מקנה השתתפות ברווחים, שכן רווחי הקואופרטיב אינם מחולקים, וההנחה המובטחת היא "עד 10% ממחירי הרשת", ואין כל ודאות שהלקוח ייהנה ממחירים נמוכים מההצעות שאפשר לקבל ברשתות מתחרות.

עם זאת, יש גם בוננזה אפשרית, ואם יימכרו נכסי הרשת עשויה ההשקעה להיות משתלמת מאוד. באגודה חברים היום כ־ 14 אלף חברים. המספר האמיתי קטן יותר ככל הנראה, מפני שחלק מהחברים הרשומים הלכו לעולמם, ולא מן הנמנע שיש גם לא מעט חברים שכלל אינם מודעים לזכויותיהם בשל חלוף השנים. נניח שבעקבות המכירה המחודשת של המניות
יצטרפו 5,000 נוספים. מחיר המניה שתימכר טרם נקבע, אבל על פי ההסכמה עם רשות ני"ע יהיה המחיר עד אלף שקל. המשמעות היא ששווי המניות הוא 19 מיליון שקל בלבד. אין צורך בחישובים מסובכים כדי להבין שמדובר בשווי מגוחך לחברה רווחית בעלת מחזור מכירות של כ־ 900 מיליון שקל בשנה, ונכסי נדל"ן המוערכים ב־ 250 ־ 300 מיליון שקל.

טעם של פעם | צילום: shutterstock

רשת שופרסל, שהיקף פעילותה גדול בערך פי עשרה מזה של קואופ ישראל, שווה בבורסה 2.7 מיליארד שקל; כך שעל פי מדדים שמרניים ביותר, שווה מניית קואופ ישראל בערך פי 15 מהשווי המרבי שבו היא מבקשת למכור את עצמה לציבור.

"מכירת הנכסים אינה על הפרק ולא תידון בהנהלת האגודה כל עוד אני מנהל אותה", מבטיח היו"ר אלי גונן, "אין כל מניע נסתר מאחורי ההחלטה להגדיל את מספר החברים. אני מאמין ברעיון הקואופרטיב, והחלטנו שהגיע הזמן להכניס חברים נוספים ולרענן את רשימות החברים. למניה שהחברים קונים אין כל ערך נכסי, אי אפשר לסחור בה וגם רשות ני"ע
השתכנעה שלא מדובר במניה מהסוג הנסחר בבורסה".

השווי התיאורטי הגבוה של המניה הוא הסיבה הכלכלית היחידה להיענות להצעה של קואופ ישראל, שכן למחזיק במניה לא מזומנות הטבות משמעותיות אחרות. אבל גם השווי הנכסי הגבוה עשוי להתגלות תיאורטי לחלוטין. שלא כמניה הנסחרת בבורסה, אין לבעלי המניות בקואופרטיב דרך למכור את המניות במחיר שוק. הדרך היחידה למכור את המניה היא
להציע אותה לאגודה, המתחייבת לרכוש את המניה בערכה "הריאלי" – כלומר המחיר שבו נרכשה בתוספת הצמדה וריבית כחוק. ספק אם התחייבות כזו תהיה תקפה במקרה שהרשת תיקלע לקשיים כספיים.

הדרך הנכונה לממש את ההשקעה ברווח גדול היא פשוט לפרק את האגודה, למכור את נכסיה ולחלק את התמורה. כך בדיוק עשו חברי אגודת הקו־אופ (אין קשר עם קואופ ישראל) שמכרו את מניותיהם בשנות ה־ 90 , לאחר שהעבירו את נכסי החברה לחברה ציבורית (קו־
אופ הריבוע הכחול, היום מגה, בשליטת חברת אלון). גם לפתחה של הנהלת קואופ ישראל הונחו הצעות מפתות למכור את עסקי הקואופרטיב, שממילא אינו מתפקד באמת כקואופרטיב ושותפות הצרכנים בו היא פיקציה.

אולם הנהלת הקואופרטיב דאז עמדה מולו כצוק איתן. הסיבה, טענו חברים בקואופ ישראל, הייתה פשוטה: מרבית מחזיקי המניות כלל לא היו מודעים לאפשרות שהמניה שהחזיקו בה יכולה להיות שווה כסף רב, ולא היו מעורבים בוויכוח. בעלי השליטה האמיתיים בארגון, כאז כן עתה, היו המנהלים, שהעדיפו לשמר את מקום עבודתם. הרווח ממכירת מניותיהם, אם היו
להם, לא היה שקול מול הנזק האפשרי מהמכירה.

זה לא אומר, אגב, שמנהלי הקואופרטיב האחר ויתרו על טובתם האישית כאשר החליטו להפריט את נכסיו. בראשות הקו־אופ שנמכר עמדו איש העסקים המנוח בני גאון, יוסי רוזן ויעקב גלברד יבדל"א, שדאגו לשמר את תפקידיהם הבכירים ואף לקבל בונוסים נאים על
מהלכי המכירה, שהושלמו, אגב, למרות התנגדות של חלק מחברי האגודה.

גם היום, הסיכוי למכירה אינו גבוה. ראשי קואופ ישראל מרוויחים משכורות הנעות בין 100 ל־ 150 אלף שקל והם לא יוותרו עליהן אם לא יובטח להם רווח אישי מהפרטת הקואופרטיב. אך מכירת מניות לאחר שנים רבות שבהן נאסר על הרחבת המעגל היא חידוש מרענן, המאפשר שינוי בהרכב הבעלים וברשימת הפעילים, ועשוי ליצור עתיד מעניין לקואופ, לטענתה קואופרטיב הצרכנים הגדול בישראל.

ואם כבר הקואופ מנסה לקום לתחייה, למה לא תנובה? בעברה הלא רחוק הייתה תנובה קואופרטיב של חקלאים, ששיווק בעצמו את התוצרת החקלאית, לפעמים מהיצרן ועד לצרכן. אלא שכמו במקרה הקו־ אופ, גם החקלאים שכחו במהלך השנים מדוע הקימו את תנובה ולשם מה היא נועדה. תנובה הפכה לחברה מסחרית לכל דבר עם אינטרסים משלה, מנותקים ואף מנוגדים לבעלים שייסדו אותה.

מכאן קצרה הדרך למלתעותיהם של כרישי שוק ההון. ביום אחד נמכרה החברה לקרן השקעות בריטית, שעשתה עליה סיבוב נאה וכדררה אותה הלאה לחברה ממשלתית סינית, רחוקה כמו סין עצמה מרעיונות הקואופרטיב החקלאי. 

בשבועות האחרונים החליטה קבוצת חקלאים מהערבה לחדש את רעיון המכירה הישירה מהחקלאי לצרכן. ברוח הימים האלה לא מדובר באידיאולוגיה כבירה, אלא בכסף גדול: פלפל שנמכר השבוע על ידי החקלאי לרשת ב־ 4־ 5 שקלים לק"ג שווק לצרכנים ברשתות במחיר של 9־ 12 שקלים לק"ג. לטענת החקלאים, הם נדרשים לא פעם להשמיד תוצרת חקלאית על מנת לשמור על המחירים הגבוהים שמשלמים הצרכנים, לרווחת רשתות השיווק.

קבוצה של חקלאים מהערבה התארגנה לשיווק ישיר של התוצרת במרכזי הערים: במחיר לצרכן של 7־ 8 שקלים לק"ג נהנים הקונים מהנחות של עשרות אחוזים על התוצרת, בעוד שהחקלאים מקבלים מחיר גבוה בהרבה מהמחיר שמשלמת הרשת. למעשה, מיישמים החקלאים מהערבה מה שעושים כבר מאות שנים חקלאים קטנים בכל העולם, ואפילו בישראל. 

בכל עיר שדה באירופה אפשר לראות את ימי השוק שבהם מגיעים החקלאים לעיר, מקימים דוכן ומציעים בו את יבוליהם ותוצרתם, טרי, בזול וללא פערי תיווך. אבל דמותו של החקלאי המשווק באופן אישי את תוצרתו נעלמה מזמן מהנוף הישראלי. החקלאי המודרני מגדל כמויות גדולות מכדי למכור אותה בדוכן השוק של יום חמישי. החקלאים יכולים, כמובן, להקים תנובה חדשה, חברה בבעלותם שתקנה מהם במחירים הוגנים ותקיים מערכת יחסים הוגנת גם עם הצרכנים. השאלה היא רק כמה חודשים או שנים יעברו עד שהתנובה החדשה תהפוך לתנובה הישנה – שליטת הבעלים תתחלף בשלטון מנהלים מנוכר, שיגלגלו אותה למקום שאליו הולכים כל חלומות השיתוף והאחווה.

להחזיר שידור

הודעות שר הביטחון והרמטכ"ל על הפסקת אימונים בחיל האוויר היו, במקרה הטוב, מוגזמות מאוד. מדגם לא מייצג של אנשי החיל אמרו שלא קיבלו כל הודעה על ביטול טיסות הכשירות. טייסי המילואים בחיל האוויר אינם "כוח משלים": הם עיקר החיל ורוב הכוח הלוחם שלו בחירום ובשגרה. אנשי צוות אוויר מחויבים בטיסה שבועית לצורך שמירת כשירות. הם
יכולים לדלג על טיסה או שתיים, אבל הפסקה ארוכה של מספר שבועות מוציאה אותם מכשירות, ולמעשה את חיל האוויר כולו, שהוא כוחו העיקרי של צה"ל.

שר הביטחון משה יעלון והרמטכ"ל בני גנץ יודעים זאת כמובן, כמו כל שרי הממשלה ובהם שר האוצר, ולכן בחרו, כאילו היו ראשי ועד נמל אשדוד או חברת חשמל, באיום הסרק של השבתת חיל האוויר. אילו היו גנץ ויעלון רוצים באמת לקצץ בפעילות צה"ל נוכח הקשיים התקציביים, עומדת לרשותם רשימה ארוכה של פעילויות צבאיות שאינן תורמות דבר לביטחון וליכולתו המבצעית של הצבא.

הגזמה? מטוס חיל האוויר במהלך טיסת אימון | צילום: רויטרס

מדובר במאות מיליוני שקלים שהצבא מפזר בכל שנה ללא כל סיבה נראית לעין, החל מ"מענק הרמטכ"ל" שמקבלים קצינים פורשים ללא שום עיגון בתנאי השכר הרגילים, נופשונים ונקודות ספורט לאנשי קבע, צמצום התמיכה של יחידת השיקום לנכים שנפגעו
ישירות כתוצאה משירותם הצבאי, צמצום גיוס החובה לחיילים הנדרשים לצבא, והפסקת העסקה של אלפי חיילים בעבודות יזומות שלא נועדו אלא לשרת את עקרון הגיוס לכל.

וכל זה לפני שדנים בכלל בקיצוצים באמצעים ובפעילויות מבצעיות, שייתכן שאין בהן צורך או
שהצורך בהן קטן מכפי שנראה. אחת ההוצאות הרבות שאין להן כל ערך ביטחוני היא תחנת הרדיו גלי צה"ל, שעלותה נאמדת ב־ 50 מיליון שקל בשנה. חלק מעלויות אלה הן "הכנסות עצמיות" של התחנה משירותי פרסום וחסויות, אבל קשה לאמוד את המשקל המדויק של ההכנסות העצמיות, שכן חלק גדול מהחסויות הן כספי ציבור שספק אם היו מוציאים
אלמלא הייתה גלי צה"ל קיימת.

גם אם מדובר ב־ 20 או ב־ 30 מיליון שקל "בלבד" מתקציב הביטחון, אין לתחנה כל ערך ביטחוני, למעט פמפום האגו של שר הביטחון וחונטת קציני צבא בכירים. במשך שנים ארוכות עשתה התחנה הצבאית גם שירות יפה ליחסי הציבור של הצבא, כאשר העדיפה למלא בשורותיה בנים של פוליטיקאים ושאר בכירים בעלי ממון ושררה, ובכך גם הפכה לאחד
מבורות השחיתות הרבים בשירות הציבורי. מאידך זכתה התחנה הצבאית לשיעורי האזנה
גבוהים באוכלוסייה האזרחית, והיא יוצרת תחרות בריאה לרדיו הממלכתי. גלי צה"ל היא גם בית אולפנה חשוב שממנו צמחו עיתונאים איכותיים וחשובים הפועלים בעיקר בתקשורת האלקטרונית.

ולכן חשוב וכדאי לשמר את התחנה כחלק מהשידור הציבורי, מחוץ לצבא ומערכת הביטחון. המקום ההגיוני היחיד שבו יכולה תחנת רדיו כזו להיות הוא במחלקה ללימודי תקשורת, מהסוג הקיים בחלק מהאוניברסיטאות והמכללות.