"כשהלב מלא אמונה, הוא יכול לעמוד באתגרים קשים, הוא יכול ליצור יצירות גדולות, זו יצירתי. היא נטועה בלבבות. הפכתי את יגוני לניגון חדש", כך אמרה מרים פרץ בטקס הענקת פרסי ישראל לפני כחודשיים, בנאום שזכה להערכה ציבורית מקצה הארץ לקצה, עד ששר החינוך נפתלי בנט הנחה ללמדו בבתי הספר.
פרץ (64) נולדה בקזבלנקה, מרוקו, וב-1964 עלתה לישראל, למעברת חצרים בבאר שבע. בשנות ה-80 עברה עם משפחתה לגבעת זאב, שם שימשה כמנהלת של בית הספר הראשון של היישוב. ב-1998 נהרג בנה הבכור, סגן אוריאל פרץ, במארב בדרום לבנון. ב-2010 נהרג בנה רס"ן אלירז פרץ בהיתקלות ברצועת עזה. מאז מותם הקדישה פרץ את חייה לקירוב לבבות, והשנה זכתה בתואר כלת פרס ישראל למפעל חיים, על פעילותה לחיזוק הרוח היהודית-ישראלית.
טנגו של אמונה ומשבר
חוויה שעיצבה אותי: "אחרי ארוחת הצהריים בבית הספר הייתי מקבלת סיר, שהיה גדול ממני, ובסיר היו מים קרים אדומים. את הסיר הזה החזקתי בידיי, והייתי צריכה לרדת ואדי ולעלות למעברה. כשהגעתי, ההורים שלי, שהיו אנשים פשוטים שלא ידעו קרוא וכתוב, יצאו לקראתי ועמדו ליד הסיר ורק צעקו 'ישתבח שמו ארץ ישראל!'. בסיר היה מיץ פטל קר.
"במעברת חצרים של שנת 1967, כשאין מקרר וקונים קרח בבלוקים, למדתי איך אפשר להודות על הדברים הכי טריוויאליים. במיץ הפטל היתה ברכה, הם שתו, והיתה תחושה של הכרת תודה והכרת הטוב. זה השפיע על חיי – לחפש בכל מצב את הטוב, לדעת להודות על הדברים הכי פשוטים שיש לנו".
מה מחזק אותי: "קודם כל מהמשפחה שלי, הילדים והנכדים. הדבר השני הוא האמונה שלי באלוקים, אמונה שממשיכה לעבור משברים. אני בדיאלוג מתמיד איתו, זה ריקוד טנגו, פעם אני זורקת אותו או הוא אותי, פעם אני מחבקת אותו והוא אותי".
מה הייתי רוצה לשנות בעצמי, בארץ, בעולם: "הייתי רוצה ללמוד לכבד את הגוף שלי ולתת לו מקום, וגם לנפש שלי. אני מרגישה שאני רק במקום של נתינה, ואני רוצה גם קצת להתמלא, למצוא את הזמן לעצמי, ומזל שיש שישי-שבת.
"בארץ, הייתי רוצה שנוכל לראות את היופי. יש פה הרבה טוב, ואנחנו צריכים להציף אותו. הרצון לראות את הרע ולגלות את הרע הופך אובססיבי.
"בעולם, הייתי רוצה שיהיו מנהיגים רגישים, שחשים שותפות בבריאת העולם. מנהיגים שמובילים את הארצות לא כדי להרוס אחרים ולפגוע באחרים, אלא כדי לבנות עולם טוב יותר".
דמות מעוררת השראה: "אני מאוד מתחברת לרות מהתנ"ך. יש שם אהבה טוטלית לנעמי, והיא הולכת למקום לא נודע, היא עוזבת את המשפחה שלה ואת מואב, והיא עוצמתית, היא לא מפחדת לקחת אחריות. רות עברה משבר קשה, של רעב, של מות בעלה, ומול המשבר היא בוחרת להמשיך לחיות, ויש לה מטרה שחודרת אליה".