אלונה בר און, ענת אגמון ונעמה סיקולר עומדות בראש העיתון הכלכלי גלובס, המו"ליות והעורכות היחידות של עיתון יומי בארץ. המהפכה התחילה לפני שנה בדיוק: בעקבות קריסת עסקיו של הטייקון ששלט בגלובס, אליעזר פישמן, העמידו כונסי הנכסים את העיתון למכירה. בר און, בתו של מי שהיה מו"ל העיתון ואחד מבעליו, חיים בר און, מיהרה להתייצב ברשימת המתעניינים הקצרה. זאת היתה החלטה שנבעה מתחושת שליחות, סגירת מעגל וקשת של רגשות שנעו בין מילוי צוואה בלתי כתובה לרצון להחזיר הביתה את מה שנגזל – לתחושתה שלא בצדק: אחרי מות בר און האב, שהחזיק בשליש ממניות החברה, רכש פישמן, שהיה שותף מממן עם פרופיל נמוך, את השליטה בעיתון. משפחת בר און טענה שפישמן השתלט על החברה שלא כדין. פישמן דחה את הטענות ואף טען שהיטיב עם האלמנה עדנה בר און וילדיה אלונה ואמיר.
אלונה, שהיתה בת 20 במות אביה, המשיכה למלא תפקידים שונים בגלובס, אולם בשנים שלפני הקריסה פנתה לקריירה נפרדת בייעוץ עסקי ובנדל"ן. כשצצה ההזדמנות לרכוש את השליטה בעיתון, החזיקו בר און ובני משפחתה מניות מיעוט. תג המחיר על מניותיו של פישמן היה גבוה מדי: בתחילת ההליך הוערך העיתון בעשרות מיליוני שקלים, והמחיר האמיר בעקבות הצעות שקיבלו כונסי הנכסים. בר און ניהלה מגעים עם מספר בעלי הון, בינהם חן למדן מבעלי חברת השילוח הימי אוריין, בניסיון להשיג את המימון לעסקה, ולבסוף הגישה המשפחה הצעה על סך 107 מיליון שקל בלי שותף מממן. זמן קצר לאחר שהוגשה ההצעה התחלף המשקיע המיועד, חן למדן, באגמון, גרושתו של מריוס נכט, ממייסדי צ'ק פוינט.
גלובס הוא ההשקעה השנייה של אגמון, שתמכה גם בחברת דיאדה לתמיכה בהורות ובלידה. החיבור בין השתיים, סיפרה בר און, התבצע על בסיס שותפות בערכים: הרצון לספק לציבור תקשורת אחראית יותר, המעניקה ביטוי הוגן למגוון דעות ולחלקי החברה, בין היתר, לנשים.
החברות בין אגמון לבר און הולידה עסקה שפרטיה לא פורסמו. אגמון התחייבה להשלים לבר און את הסכום הדרוש, במזומן ובערבויות, ולהעניק לגלובס גב כלכלי לתקופה שבה תופעל תוכנית הבראה לעיתון. בשנים שקדמו לעסקה הידרדר מצבו של העיתון: פישמן שוב לא היה יכול לתרום לאיזון הכספי, תוכנית צמצומים והתייעלות צמצמה את ההפסד השוטף, אך לא השיגה רווחיות. בכירים ועובדים מרכזיים, בהם העורך חגי גולן, פרשו או עסקו בניקוי השולחן, והעובדים התארגנו למאבק מקצועי להגנת זכויותיהם.
משימתן הראשונה של אגמון ובר און היתה ייצוב המערכת הניהולית. הדירקטוריון החדש, בראשות בר און, כולל את איש העסקים הוותיק אברהם ביגר, מנכ"ל משרד התקשורת לשעבר עדן בר טל ואשת השיווק מיכל המאירי. למנכ"ל גלובס נבחר יובל סיגלר, מו"ל המגזינים טיים אאוט ואת ושותף בחברת המידע הפיננסי קו מנחה, שאף השקיע מהונו ברכישה והיה גם האדם שיזם את הקשר בין בר און לאגמון. אחרי מספר חודשים וחילוקי דעות ניהוליים, פרש סיגלר מתפקידו.
בר און נטלה לידיה את הניהול השוטף תחת התואר "מנכ"לית בפועל", אך בגלובס מעריכים שהיא לא מעוניינת בתפקיד, ומנכ"ל קבוע ימונה במהלך השנה הקרובה, אחרי שתושלם התנעת השינוי הארגוני, ייחתם הסכם עבודה עם ועד העובדים, והחברה תגיע לאיזון כספי.
המאמץ לייצב את יחסי העבודה מול הוועד הפעלתני רצוף מהמורות ואיומי השבתה. בר און, המתארת את אביה כסוציאליסט, אינה נמנית עם חסידי העבודה המאורגנת. אך השגת הסכם עבודה נוח הוא, בעיניה, אחד התנאים להבטחת קיומו של העיתון בעתיד.
לאחרונה נשכרה חברת ייעוץ בינלאומית שתסייע לתוכניות הפיתוח של גלובס כמערכת לייצור והפצת תכנים בפלטפורמות שונות. אחד היעדים הוא הגדלת ההכנסות באמצעות גביית תשלום על תכנים המופצים היום חינם באמצעות האתר והאפליקציה.
נקודת מפנה
הצלחה משמעותית נרשמה באיוש תפקיד העורכת. אחרי עזיבתו של גולן, החליטו בר און ואגמון למנות לתפקיד את נעמה סיקולר, ראשת מערכת החדשות של העיתון כלכליסט. תחת הצוות החדש נקבע תיחום בין עבודת המערכת העיתונאית להנהלת העיתון, וחודדו היבטים מקצועיים של עבודת המערכת. אחת מנקודות המפנה היה מאמר שהופיע בעמודו הראשון של גלובס בחתימת סיקולר, ובו עמדה נחרצת בפרשת חלוקת הדיבידנדים באיי.די.בי. הנושא לא עמד במרכז העניין הציבורי של הקהילה העסקית, אולם המאמר סימן את דרכו החדשה של העיתון: גלובס ממשיך לראות עצמו כ"עיתון של המגזר העסקי", אבל לא יתייצב אוטומטית לצדם של בעלי ההון מול הביקורת הציבורית והרגולציה.