"מכל המקצועות הרפואיים אונקולוגיה היא המקצוע הכי יפה בגלל הקשר המיוחד ויוצא הדופן בין רופא לחולה. הקשר הכי עמוק, ממושך ואמיתי. ונוסף על כך המחקר בו הוא ברמה מדהימה", אומרת פרופ' בלה קאופמן, מבכירות אונקולוגיות השד בארץ, נשיאת המערך האונקולוגי בשיבא ומקימת המכון לאונקולוגיה של השד, שהיה הראשון מסוגו בארץ.
המכון רואה היום בין 25%-20% מחולות סרטן השד בישראל. למכון שייכת גם מעבדה למחקר תרגומי של סרטן השד, כאשר הדגש הוא על הקשר וההיזון החוזר בין החוקרים לרופאים – מודל ייחודי לשיבא.
קאופמן היא שותפה פעילה בקבוצת מחקר גדולה לחקר סרטן השד, שמריצה את המחקרים הגדולים והמתקדמים ביותר בתחום, ומשמשת חוקרת ראשית בכמה מחקרים בינלאומיים גדולים. בינואר השנה אישר מינהל התרופות האמריקאי (ה-FDA) את התרופה הראשונה לחולות סרטן שהן נשאיות של גן ה-BRCA, גן שמעלה את הסיכוי לחלות בסרטן השד ל-80%. אישור התרופה הוא אחד מהישגיה הגדולים של קאופמן, שגם הובילה את המחקר, והתרופה אף נמצאה כמתאימה לטיפול בחולים עם רקע תורשתי בסרטן הלבלב ובסרטן השחלות.
תחום ההתעניינות המרכזי שלה הוא סרטן שד תורשתי והיא חברה בפורום בינלאומי של רופאים שעוסקים בנושא. מלבד היותה רופאה פעילה וחוקרת, קאופמן היא חברת הוועד המנהל בארגון ללא מטרות רווח "רופאים לזכויות אדם", ששם לו למטרה לקדם את הזכות לשוויון בבריאות ומספק טיפול רפואי, בדגש מיוחד על חולי סרטן, לאוכלוסיות מוחלשות. קאופמן מאמינה כי הזכות לבריאות נמצאת במסגרת זכויות האדם הבסיסיות, והיא מגיעה לכל אדם בלי קשר למעמדו או למוצאו. בזכות פועלה ההומניטארי, קיבלה ב-2013 את פרס החברה האמריקאית לאונקולוגיה קלינית (asco).
קאופמן בעצמה מתמודדת עם סרטן שד גרורתי מאז 2013 ומקפידה למצוא את הצדדים האופטימיים גם בחיים עם המחלה, כשהרופא המטפל בה הוא חברה הטוב פרופ' רפאל קטן, מנהל המערך האונקולוגי בשיבא. את תואר הדוקטור שלה היא קיבלה מהאוניברסיטה העברית והתמחתה באונקולוגיה בבית חולים הדסה. מ-2001 היא נמצאת בשיבא. קאופמן נשואה וסבתא לנכדה.
לצמוח מ-'אחת על אחת'
חוויה שעיצבה אותי: "לא מדובר בחוויה חד פעמית, אלא במשהו המתמשך על פני שנים – אם אני צריכה לזקק מכל מה שאני עושה – פעילות ציבורית, מחקרית, מדעית, אינטראקציה עם קולגות בעולם – הרי שבסופו של דבר, מה שאני הכי אוהבת, והכי חשוב לי, הוא המפגש של 'אחת על אחת'. הפגישה האינטימית עם המטופלת, השיחה ברמות הכי אישיות, היכולת להציע עזרה, טיפול, התייחסות, וזה מפגש דו צדדי. מהמפגשים האלו, שקורים עשרות שנים, באופן יומיומי, אני מקבלת הכי הרבה – וללא ספק, הם עיצבו את אישיותי כרופאה וכאדם".
מה הייתי רוצה לשנות בעולם: "אוהו! כמה הייתי רוצה לשנות! הייתי רוצה שלכולם תהיה רפואה טובה. שהזכות לבריאות תהיה מונגשת לכל אדם, ולא יצטרכו להילחם עליה. שלא ימותו ממחלות טריוויאליות באזורים מסוימים בעולם רק כי אין להם. אלו דברים מעט נאיביים, אבל את הזכות לחלום (ולהילחם קצת) עוד יש לנו".