בינואר 2017, לאחר חודשים של ויכוחים סוערים סביב פרשת אלאור עזריה, פרסם זיו שילון פוסט בפייסבוק, שבו קרא לאזרחים לצאת ולהפגין למען אחדות ישראל. "בכיתי על הידיים שהשארתי בעזה ושאלתי את עצמי, אולי בפעם הראשונה בחיים, האם היה שווה להילחם על עם ששונא את עצמו?", כתב שילון. במוצאי שבת, קצת אחרי פרסום הפוסט, הגיעו אלפי אזרחים לכיכר רבין בעקבות קריאתו.
שמו של סרן שילון, 29, שאיבד את ידיו בהתפוצצות מטען במהלך מבצע "עופרת יצוקה" באוקטובר 2012, מוכר כמעט לכל איש בישראל. אופן ההתמודדות מעורר ההערצה שלו עם פציעתו הקשה הפך אותו לגיבור. מאז שיקומו הוא לא עצר לרגע – הוא השלים לימודי משפטים והחל בהתמחות, התחתן והוליד שני ילדים והפך למרצה מבוקש, בארץ ובעולם, בין היתר לצורך גיוס כספים למען רווחתם של חיילי צה"ל.
נראה כי מאז קיבל על עצמו לעודד ולתמוך בפצועי צה"ל בדרך אל השיקום ובכלל, לעשות טוב עבור אלה שלא שפר עליהם גורלם. בין היתר הקים את הפרויקט ״מישהו לרוץ איתו״, שבו השתתפו לוחמים פצועים ונערים שהוגדרו "נוער בסיכון״ בפעילות גופנית וספורט אתגרי. במקביל השתתף במרתון ברלין, תל אביב וטבריה; הוא ייסד עם אחרים במרכז הבינתחומי בהרצליה את תוכנית ״שורשים״, שמסייעת לחיילים פצועים ללמוד ולהשתלב בשוק העבודה; והקים פרויקט ״כושר קרבי״ בבית הסוהר לבני נוער ״כלא אופק״, שמטרתו לשלב את הנערים במכינות קדם צבאיות ובצה״ל לאחר השחרור מהכלא.
שילון עוסק גם בכלכלה שיתופית, ומשתף פעולה עם המיזם ״פודיס״, המחבר בין בשלנים ביתיים לצרכנים של אוכל ביתי.