כתבה: גלית עדות
נראה שלא נמצא אדם שישמע את סיפור חייה של מורן סמואל ולא יחשוב שהיא מעוררת השראה. סיפור של ספורטאית מצטיינת, חברה בנבחרת ישראל בכדורסל, שבגיל 24 סבלה מהתפרצות של מום מולד בכלי דם בעמוד השדרה ומצאה את עצמה משותקת מהמותניים ומטה. בעזרת כוח רצון, נחישות ועבודה קשה חזרה לספורט והפכה לאלופת עולם ובעלת מדליה פאראלימפית, אימא לשניים, פיזיותרפיסטית ומרצה. אבל אם תשאלו אותה, היא מעדיפה להיות מעוררת מחשבה ולא מעוררת השראה, ויש לה הסבר.
"כשאדם מתמודד עם אתגר או קושי בחיים שלו, לא משנה שיש אותי או עוד מיליון סיפורים מעוררי השראה – העניין הוא איך הוא מעורר השראה בעצמו, איך הוא מניע את עצמו לפעולה, להתגברות, איך הוא הופך את הקושי והאתגר להתמודדות מוצלחת, ואולי גם למנף אותם".
אפשר להפוך כל אדם לכזה או שמדובר בתכונת אופי מולדת?
"נכון, יש דברים מולדים. תכונות אופי כמו אופטימיות או פסימיות הן חלק ממבנה אישיות שהרבה פעמים קשה לשנות. אבל גם האדם הפסימי ביותר בסוף רוצה שיהיה לו טוב בחיים. אצל אנשים שהם אופטימיים, כמוני למשל, המחשבה הראשונה תהיה 'אוקיי, איך אני מתעלת את המצב החדש לטובתי'. אני רוצה לעזור לאנשים, שאצלם המחשבה האוטומטית היא שלילית, לעצור רגע, להבין מאיפה נובעת התגובה שלהם ולדעת שמכל מצב אפשר להוציא משהו טוב. זו אסטרטגיית התמודדות שאפשר ללמוד.
"המפגש שלי עם מוגבלות בגיל כל כך צעיר חייב אותי ללמוד את זה, אחרת לא הייתי יכולה לעשות כלום. כל המסוגלות שלי ותפיסת העצמי שלי לפני הנכות הגיעה מהגוף. היה ברור לי שהקריירה שלי תהיה ככדורסלנית מוצלחת וכפיזיותרפיסטית, וברגע אחד זה נגמר, ולא היה לי יותר הדבר שבניתי עליו וסמכתי עליו. ראיתי בגוף שלי כלי לעזור לאחרים וכשזה נגמר, היתה תקופה קשה מאוד ובתוכה הייתי צריכה להבין שאני יותר מרמ"ח איבריי, ושגם מהדברים הכי קשים ונוראים אפשר להוציא משהו טוב. זה היה תהליך לא קצר".
מתי היה יותר קשה?
"התקופות שבהן עשיתי סיבוב הלוך וחזור על שאלות שאין לי תשובה עליהן ואין לי שליטה עליהן, כמו למה זה קרה לי או למה זה מגיע לי. השאלות הללו הובילו אותי לאתגרים הנפשיים הקשים יותר. מן התמקחות עם הגורל שאין לה מענה אמיתי. התשובות האמיתיות הגיעו רק כתוצאה מפעילויות ממשיות שעשיתי. רק אז יכולתי להפסיק להגיד שנגמרו לי החיים ולהתחיל להגיד שנגמרו לי החיים כמו שהכרתי אותם. כי גם כשאין אור בקצה המנהרה, עדיין יש מנהרה ואת רוצה ללכת בה, וכל מי שמתמודד עם משהו קשה רוצה לחשוב שיש לו עתיד".
ואת חשבת שהעתיד שלך יהיה בספורט?
"ממש לא. בשלב הראשון הדברים שעניינו אותי היו להצליח לעשות דברים בזכות עצמי, ואני מדברת על הצעדים הכי קטנים ופשוטים. כשהשתחררתי מבית החולים, מה שרציתי לעשות היה דווקא לחזור ללימודים, והשלמתי תואר ראשון בפיזיותרפיה".
בגלל המסגרת, השגרה?
"לא, זה היה יותר גדול מזה. חשבתי שיש לי הזדמנות נדירה ללמוד את המקצוע מהצד השני. זו הזדמנות שאין להרבה מטפלים – לפגוש את המקום של הצד השני בצורה הכי מוחשית שאפשר. הלימודים וגם העבודה אחר כך גרמו לי להבין טוב יותר מה זה תפיסת עצמי ומסוגלות וסייעו להפריד בין 'יש' ל'אין'. בהקשר של מוגבלויות יש הרבה 'אין', הרבה דברים שאני לא יכולה לעשות ובחיים לא אעשה, אבל יש גם הרבה 'יש', והשאלה היא איך מפרידים בין השניים ואיך אומרים שמה שמגדיר אותי זו לא המוגבלות שלי, אלא מה שאני רוצה לעשות בחיים".
איפה היה ה"יש" שלך?
"היש הראשון היה היכולת לחזור ללימודים ולהגיד אני לוקחת משהו רע שקרה לי ולעשות ממנו דברים טובים – כמו לעזור למשפחות שמתמודדות עם לידה של ילד עם מוגבלות. החלום ושברו. השינוי המשמעותי יותר היה החזרה לספורט והמפגש עם המגרש".
להחלים על המגרש
סמואל (37) התחילה בכדורסל כילדה בכרמיאל, בקבוצת הבנים. היא המשיכה לליגת העל לנשים, היתה ספורטאית מצטיינת בצבא ובהמשך שיחקה כאמור בנבחרת ישראל לנשים. לאחר השיקום, ועם הקמתה מחדש של נבחרת נשים בכדורסל כיסאות גלגלים, היא חזרה למגרש. ב-2010 עברה להתאמן בענף החתירה בסירת יחיד. היא ייצגה את ישראל כחותרת באולימפיאדת הנכים בלונדון, שם סיימה במקום החמישי. באוגוסט 2015 זכתה במדליית הזהב באליפות העולם בחתירה וב-2016 זכתה במדליית ארד במשחקים הפאראלימפיים בריו בתחרות חתירה ל-1,000 מטר. בשנתיים האחרונות זכתה במדליות כסף באליפות העולם בחתירה.
"אם יש מקום שתמיד ייחסתי לו את האני שלי והזהות שלי זה הספורט", היא אומרת. "הדרך להחלים היתה לחזור למגרשים. לקח לי שלוש שנים ובסוף עשיתי את זה".
למה לא עשית את זה קודם?
"בעיקר כי הדחקתי את העובדה שאני בכיסא גלגלים. כשסיפרו לי שהקימו מחדש את נבחרת כדורסל הנשים בכיסאות גלגלים ושמחפשים שחקניות, חששתי. לא ידעתי איך משחקים עם כיסא גלגלים ולא רציתי להיות במקום שמזוהה עם נכות. להשתתף בספורט נכים הוא למעשה הכרה בנכות בצורה שלא משתמעת לשתי פנים, וזה תהליך ארוך להבין שזו אני ולעולם לא אשתנה. אז היו הרבה חששות, אבל לא הייתי מוכנה לוותר מראש. החלטתי לנסות".
העובדה שהיית ספורטאית קודם לנכות השפיעה על האופן שבו התמודדת עם המצב החדש?
"חד משמעית. ארגז הכלים שלי ושל כל ספורטאי מצויד היטב, והחוכמה היא לדעת להשתמש בו. החשיפה לספורט מגיל צעיר מאתגרת גם ברמה הפיזית וגם המנטלית, אם זה בהתמודדות עם אכזבות וכישלונות או ברצון להשתפר ובמשמעת ובעבודה בקבוצה. אלו המון כלים שברגע האמת הבנתי כמה הם משמעותיים. גם בתקופת השיקום הייתי 'הספורטאית שאני' ברמת המשמעת, ובזמן שמטופלים אחרים היו יושבים בחוץ ומעשנים סיגריות, לא היה אפשר לעצור אותי. לכל אדם יש היכולות המיוחדות לו, והאתגר הוא איך לקחת את הדברים שהופכים אותך למצוינת במה שלא תהיי אל ההתמודדויות הכי לא פשוטות".
הרבה אנשים כנראה שואלים את עצמם עכשיו איך הם היו מתמודדים לו היו מוצאים את עצמם במקומך.
"המצב ההיפותטי הזה הוא לא אמיתי, ולכן רוב האנשים יגידו 'אני בחיים לא אצליח', אבל עובדה היא שאנשים עם בעיות הרבה יותר קשות משלי קמו ועשו מעשה. למדתי על כך מקרוב עכשיו, כשנבחרתי להדליק משואה בטקס ביום העצמאות. פגשתי שם את שלוש האימהות של הנערים שנחטפו ונרצחו ואת אשתו של אבי נשר שאיבדה את בנה בתאונת דרכים ואת מרים פרץ ששכלה את שני הבנים שלה בצבא. קרה להם הדבר הנורא מכל, והם הצליחו לאסוף את הכוחות שלהם והחליטו לעשות מעשה".
איך הרגשת כשהתבשרת שנבחרת להדליק משואה?
"באמצע החיים פתאום אומרים לך שעשית משהו טוב עד היום – תמשיכי. כיף לדעת את זה. הטקס עצמו היה ממלכתי ומרגש מאוד. בימים הלא פשוטים האלו – שלי באופן אישי קשה עם הרבה דברים שקורים פה בפוליטיקה ועם הכיוונים שאליהם המדינה הולכת בהרבה תחומים – היה מדהים לראות את שרשרת הפנינים האנושית על הפודיום".
כאישה עם מוגבלות, שמגדלת ילדים במשפחה חד מינית, עמדת והדלקת משואה למדינה שגם לא ששה לסייע לאנשים עם מוגבלויות וגם מקשה על חייהם של משפחות חד מיניות.
"תמיד אפשר להסתכל על מה אין. יש לי הרבה ביקורת על המדינה, אבל בזכות בתי המשפט, העמותות ובזכות עם ישראל – לאו דווקא בזכות המנהיגים – קורים פה גם דברים טובים. נכון, הייתי צריכה לעבור תהליך עם הרישום של הילד, ונכון שלימור זוגתי לא נרשמה אוטומטית כהורה של הבת שילדתי על אף שכבר יש לנו ילד, ונכון שהעניין של נגישות הוא לא מושלם, ונכון שלא נותנים מספיק סיוע לספורט הפאראלימפי והדרך עוד ארוכה, אבל דברים קורים.
"מגיל 15 אני מייצגת את המדינה בגאווה גדולה כשגרירה של ספורט, הרציתי לאחרונה בוועדה הכללית של איפא"ק, ובכל מקום שאליו אני מגיעה אני מדברת על הדברים הטובים במדינה, את הדברים הרעים כולנו יודעים. הכי קל להתלונן – אני מעדיפה לראות מה יש ולחשוב איך אני יכולה לשפר את הקיים".
יומיים בחדר לידה
ב-2012 נישאה סמואל בחתונה אזרחית לבת זוגה לימור גולדברג, מנהלת פרויקטים בהתאחדות לספורט נכים. כעבור ארבע שנים הגיע רגע שכאילו הגיח ממוחו הקודח של תסריטאי בעל דמיון פורה במיוחד. סמואל עמדה על הפודיום בריו דה ז'נרו, קיבלה את מדליית הארד בחתירה והצטלמה עם המדליה, כשהיא מחזיקה את בנן שנולד חמישה חודשים קודם לכן ונקרא ארד.
"ארבע שנים לימור התאמנה על להביא ילד לעולם בזמן שאני התאמנתי לאולימפיאדה", אומרת סמואל. "היא עברה טיפולי פוריות וידעה בעיקר אכזבות וכישלונות, ובסוף הכל קרה ביחד". התהליך שעברו מגולם בשמו של הילד, ארד, ראשי תיבות של אמונה, רצון ודרך.
לפני כשנה ילדה סמואל את בתם השנייה, רום. "ההיריון עבר ממש בסדר עם האתגרים הרגילים שכל אישה בהיריון עוברת, מי יותר ומי פחות", היא מספרת. "החודשיים האחרונים היו קשים פיזית, אבל הלידה היתה אתגר – 55 שעות בחדר לידה. שלוש פעמים הציעו לי לעשות ניתוח קיסרי וסירבתי. לא מאיזו עקשנות או ראש בקיר, רציתי ללדת לידה רגילה גם בגלל ההשלכות של קיסרי על המצב שלי, גם מפני שרציתי לחזור לספורט וידעתי שניתוח ישבש את כל התוכניות וגם כי רציתי את החוויה של לידה רגילה. לכל מיילדת שנכנסה – והיו שבע במשמרות – אמרתי שמשהו טוב הולך לקרות בחדר הזה. הן לא יכלו להתווכח איתי. רום ואני היינו קשוחות ונחושות, ואם תכירי את רום, תראי שהיא קשוחה ונחושה כיום כפי שהיתה במשך 55 שעות בחדר הלידה".
בימים אלו מתאמנת סמואל לקראת תחרות אליפות העולם שתיערך בסוף אוגוסט באוסטריה, זו גם תחרות הקריטריון לקראת אולימפיאדת טוקיו 2020, שלדבריה, "תהיה האולימפיאדה האחרונה שלי".
את חוששת מהיום שאחרי?
"בכלל לא, אני דווקא מוכנה אליו ורוצה אותו ויש לי ציפייה אליו. אני חושבת שלכל דבר יש זמן, ואנחנו צריכים לדעת לתחום דברים, כי כשאת מושכת זמן היכולת להפיק את המירב נמוכה יותר, וגם תחושת הסיפוק והמשמעות הולכות ופוחתות".
יש לך כבר כיוונים לעתיד?
"בהתחלה פשוט לנוח, להתרווח על הספה ולראות איזו סדרה. בהמשך יש לי שני כיוונים: לקדם שיטת טיפול שפיתחתי כפיזיותרפיסטית ילדים ולעבוד בתפקיד ציבורי בספורט הפאראלימפי".
מה לגבי פוליטיקה, היו מחשבות בתחום?
"היו הצעות בפוליטיקה, לא מעט. ההצעה הראשונה היתה מאורלי לוי אבקסיס,כשהחליטה להקים את גשר. היו עוד. אבל זה לא מתאים, אני לא שם. זו משרה מלאה פלוס פלוס, וכרגע אני מעדיפה להיות ספורטאית ואימא. אני מאמינה שספורטאים פורשים יכולים למנף את המקום שממנו הם באו. כמו למשל יעל ארד ששינתה לטובה את הוועד האולימפי, לימור מזרחי שחקנית ליגת העל לנשים בכדורסל שעושה המון דברים לטובת הספורט, וגם ורד בוסקילה השייטת שהיום היא סמנכ"לית בוועד האולימפי. ככה צריך להיות: לחזור לבית, לעשות שינוים ולהוביל".
אבל עד הפרישה יש לה עוד זמן ובינתיים היא שמה את טוקיו כיעד, רוצה לשפר את ההישג מהאולימפיאדה הקודמת. אז היא מתאמנת מדי יום בשעות הבוקר המוקדמות, מספיקה לחזור לפני שלימור יוצאת לעבודה ונשארת בבית עם רום. "הילדה בת שנה, ובחרתי להיות איתה בבית כל השבוע ובחרתי להניק, כשרוב הספורטאיות ויתרו על זה בשלבים מוקדמים מאוד". אחר הצהריים יש לה אימון נוסף וגם אימוני כושר פונקציונליים במהלך השבוע.
"רציתי היריון ולידה, וזה היה במקום הראשון עבורי, ובסוף זכיתי במדליית כסף גם בחודש השני להריון וגם ארבעה וחצי חודשים אחרי הלידה – זה היה לחזור לדבר שאני הכי אוהבת ויודעת לעשות. נשים שחוזרות לקריירה אחרי לידה שואלות אותי איך עושים את זה, אני אומרת שכל אישה צריכה להבין מה הכי נכון וטוב לה. אני עושה זאת ולומדת להיות שלמה גם בחיים הספורטיביים וגם באימהות".