כתב: דידי הררי
ב־21 בנובמבר 2018 קרו שני דברים משמעותיים. מירית חגגה יום הולדת 50 עגול, ופרופ׳ קלאוזנר הודיע לנו בפגישה אישית שיש למירית סרטן בלבלב עם גרורות בכבד.
שתקנו. נסענו למסעדה שם חיכו לנו הבנות כדי לחגוג למירית יום הולדת והודענו להן את הבשורה.
כחלק מההתמודדות של מירית היא החלה לכתוב פוסטים שמתארים בשפה פשוטה, בהירה וישירה עד כאב, את הטיפולים היומיומיים, התחושות שמתלוות אליהם ובעיקר את האופטימיות הנפלאה שהיתה טבועה בה.
די מהר מירית צברה מאות ואלפי עוקבים המלווים אותה ואת דרכה. חלקם מבקשים עצה – איך מתמודדים עם הבשורה המרה, חלקם היו משפחות שביקשו את החיזוק שלה לאהובם החולה וחלקם פשוט היו זקוקים לספוג את האופטימיות שבה. המחלה התקדמה והתפתחה ומירית נחלשה. אבל זה לא מנע ממנה לשבת ערה עד חמש בבוקר כדי לענות לכולם, לכל הודעה ששלחו לה.
גם כשהיינו מגיעים למחלקה האונקולוגית לטיפול, מירית נכנסה בחיוך ענק ובאנרגיות מדהימות, כאילו היא מגיעה לאתר נופש. ראיתי חולים שישבו כבויים במיטות מחוברים לכימו, ומירית נכנסה אליהם. אחרי שעה של שיחה הם התיישרו וחיוך היה על פניהם. היא לא אמרה “יהיה בסדר", היא לא הבטיחה שהם יעברו את זה – היא דיברה איתם על המוות שמחכה מעבר לפינה והצליחה למגר את הפחד מפניו ולחיות, יום ביומו, כאן ועכשיו.
“תסתכלו מסביב בלווייה שלי", היא אמרה. "כל אחד ואחד שיהיה שם – תדעו שנגעתי בו".
מיליוני אנשים היו וראו את הלוויה שלה בשידור ישיר. בכולם היא נגעה. בכולם היא נטעה את ההרגשה שאנחנו חיים כאן ועכשיו. כולנו נמות – השאלה איך נחיה עד אז תלויה רק בנו.
מיריתי נפטרה ב־20 בספטמבר 2020 ב־7:00, בבוקר ראש השנה. היא חיה כאילו אין סרטן ונפטרה כשהיא החליטה שמספיק ודי. הגוף אולי התעייף, אבל רוחה ונשמתה חיה בכל אחד מאיתנו.