דמויות פיקטיביות מומצאות, שמסתירות את זהותן ולא ידוע מי באמת עומד מאחוריהן, לא מגיעות בדרך כלל לרשימות של פורבס. הסולידית, דמות המשקיעה שסוחפת המוני עוקבים ששותים בצמא את תורתה – לצד רבים שנהנים להתכתש עם תפיסת עולמה – היא חריגה במובן הזה. הדיון סביב זהותה ממשיך להתקיים בשולי פועלה האינטרנטי, אך הוא כבר פחות מעניין – כי בין אם מדובר בדורין הרטמן מהרצליה או ברווקה סגפנית אחרת מפתח תקווה – אי אפשר להתכחש להשפעתה המתמשכת של הסולידית על השיח
הכלכלי־חברתי בישראל.
דמותה האווטארית, החזקה והשנונה, הפכה לאחת הדומיננטיות ורבות ההשפעה הרוחשות כיום ברשת. לצד תובנות ופרשנות מקורית ונוקבת בנושאי אקטואליה רבים, מפיצה אושיית הרשת את עיקרי שיטתה הלא שגרתית ("אני דמות קצה") הדוגלת בצרכנות מינימליסטית, חיסכון אגרסיבי והשקעה דפנסיבית. היא עושה זאת בעיקר באמצעות הרשתות החברתיות (יש לה כ־50 אלף עוקבים), שם היא זוכה להכרה מקהל גדל של מאמינים, להם היא מטיפה באדיקות כיצד לקחת אחריות ושליטה על חייהם.
הסולידית אמנם לא נחשפת, אך היתה מוכנה לדבר איתנו ממקום מושבה המדווח, אי שם בפתח תקווה, ולהבהיר מעט את משנתה ומניעיה. חיסכון, כידוע מגיע עם הקרבה. האמנם? הסולידית גורסת בתוקף כי רק מי שמתעדף צריכה חומרית בתור ערך עליון, רואה את הדברים בתור סוג של קורבן. היא, לעומת זאת, מתעדפת זמן פנוי – משאב מתכלה בהגדרה. "בעיניי, מי שעובד שנים בעבודה שהוא סובל בה, כדי שיוכל לממן דירה שהוא בקושי נמצא בה או רכב שגורם לו לדמם מזומנים בכל חודש, הוא שמקריב קורבן", היא אומרת.
"זה פאתטי"
היא אינטליגנטית, שנונה, חדה, בוטה, ולא חוסכת ביקורת. "המעמד הבינוני נותן לעצמו להידרס", היא חוזרת ואומרת. "הוא צורך יותר ממה שהוא מכניס ומתקיים בעיקר על אדים של אשראי צרכני. הוא הופך עצמו לחלש ופריך מול כוחות פוליטיים ומסחריים שמשאירים אותו כזה".
היא עצמה, אגב מגדירה את השיוך המעמדי באופן מעומעם למדי. "דפוסי ההוצאות שלי הם של המעמד הנמוך, אורח החיים שלי הוא של המעמד הבינוני, והשווי הנכסי שלי הוא של המעמד הגבוה – כך שהפרספקטיבה שלי משולשת", היא אומרת. היא יודעת לאבחן בדיוק מהי הבעיה ומהו הפתרון הנחוץ, רק שלטענתה אנשים לא מעוניינים לשמוע, לא על פתרונות ובטח לא על הבעיות – במיוחד אם הבעיה היא הם עצמם. "הם מעדיפים לשמוע שהם קורבן מוחלש של 'שיטה' לא הוגנת, שהם לא אשמים, ושהאחריות איננה עליהם. זו הביקורת העיקרית שלי על המחאה החברתית, למשל, שהיתה מאוד מלטפת כלפי אחריות הפרט. אני עדיין זוכרת מחאות של אימהות עם עגלות תינוק בשווי 10,000 שקל צועקות על 'יוקר המחייה' – זה פאתטי".
המחאה החברתית של 2011 היתה עבורה נקודת ציון מיוחדת, היא מודה, ("הבלוג שלי הוא במידה רבה קונטרה למחאה החברתית") ועוררה בה תחושות של כעס כלפי המפגינים שהתאוננו על יוקר המחייה והמחסור החמור במשאבים כספיים ("למה אין לך כסף? אולי זה כי אתה מוציא יותר ממה שאתה מכניס? אולי כי הלכת ללמוד מקצוע לא מכניס בעליל? אולי כי בחרת לגור בשכונה היקרה ביותר בעיר היקרה ביותר במזרח התיכון?"). במילים ברורות ומאוד בוטות היא מטיחה את האמת שלה בפנים של מעמד הביניים ואומרת – תפסיקו לבכות, תתחילו לחסוך.
אפשר ליהנות מאיכות חיים גבוהה ברמת חיים נמוכה, "לא צריך לפרק 110% מהמשכורת שלכם כדי לחיות היטב. אפשר בהחלט לחיות על 50% ממנה", פוסקת הסולידית. את החצי האחר היא ממליצה להשקיע בחסכונות לטווח ארוך בתיק מנייתי מפוזר. הנוסחה לשיטתה מאוד פשוטה – הוזילו הוצאות, הגדילו חסכון והתשואה על אותו חיסכון כבר תישא אתכם אל עבר המטרה המיוחלת של "עצמאות כלכלית" – או במילים אחרות אל החופש, החומרי והנפשי. "בנקודה זו אתה לא חייב לעבוד יותר, אלא אם תרצה", היא גורסת.
ירייה ברגל
השקפת עולמה הליברטריאנית משתלבת היטב עם דעותיה לגבי האחריות התאגידית למצב הכלכלי־חברתי בישראל. אם האשמה למצבו של הישראלי הממוצע נעוצה בהתנהלותו הצרכנית הבזבזנית, הרי שעל גב התאגידים "הנצלניים" לכאורה, רובץ כעת עול קטן יותר. מול טענה זו אומרת הסולידית כי היא לא דוגלת במאבק בתאגידים, אלא בחבירה אליהם. "את הכסף שאני חוסכת אני משקיעה במניות של אותם תאגידים, ובהכנסה השוטפת מתיק ההשקעות שלי אני מממנת את המחייה שלי. הדמוקרטיזציה של שוק ההון היתה ועודנה המסמר האחרון בארון הקבורה של המרקסיזם וכל פועל יכול היום לרכוש בעלות על אמצעי הייצור בכמה לחיצות עכבר", היא קובעת. אולי מסיבה זו דווקא ההחלטה על העלאת מס רווחי הון בעקבות המחאה הכעיסה אותה מאוד בשעתו. "זה היה מופת של ירייה ברגל. שוק ההון הוא אולי מנוע ההתעשרות המשמעותי ביותר שיכול לסייע למעמד הבינוני המובס והדרוס ליצור זהות אינטרסים בינו לבין המעמד התאגידי. ומה דורשים המפגינים מהממשלה? להעלות את המס על הבורסה, כי הבורסה היא של העשירים".
כמו תפיסתה בתחום הכלכלי, כך גם עמדתה בנוגע למשבר הקורונה על השלכותיו השונות. "הדגש מבחינתי הוא פחות על האופן שבו הממשלה מנהלת את המשבר, ויותר על האופן שבו אנשים מתנהלים במסגרתו. אני, למשל, כמעט לא הושפעתי ממשבר הקורונה. אין לי ילדים, ההכנסה שלי לא תלויה במקום עבודה זה או אחר או בקצבה ממשלתית זו או אחרת, וככלל, הכנתי את עצמי שנים לפני כן לתקופה ממושכת של זעזועים. אם משווים את זה לצרכן טיפוסי מהמעמד הבינוני, שמממן 100% מהוצאותיו ב־100% משכר העבודה שלו, מבלי שיש לו ולו רזרבה בסיסית לשעת חירום – מבינים למה יש מי שבאמת נפגע במשבר הזה", היא אומרת. השינוי הנדרש עובר מבחינתה בחינוך כלכלי, שבו היא לוקחת חלק פעיל. "חינוך פיננסי לומדים דרך דוגמה אישית, והאחריות כאן היא לא על הממשלה".