אלעד בלובשטיין
מי שלא מכיר את העשייה היומיומית של יעל הורביץ (54) ורואה אותה ברחוב – עלול להתבלבל. מצד אחד היא אישה חרדית ירושלמית, על ראשה מטפחת, אם לעשרה ילדים ו־11 נכדים, אך את רוב יומה היא מבלה בחברת צעירות חילוניות שלהן היא מקדישה את חייה.
היא עסוקה ללא הרף, ואת השיחה איתנו קוטעות כמה שיחות טלפון חשובות. "אני חייבת לענות", היא מתנצלת.
הצעירות שבאות לפתחה מגיעות בעיקר מריכוזים חרדיים, נשים בנות 26־18 שהמסגרת הדתית לא התאימה להן. הן נזרקו מבתיהן, ובמרבית המקרים המשפחות ניתקו איתן את הקשר. הורביץ משכנת אותן בדירות מיוחדות שהיא שוכרת עבורן. ארבע דירות כאלה קיימות בירושלים, אחת בבית שמש ואחת נוספת צפויה להיפתח בפתח תקווה. למעלה מ־20 בנות משתכנות בימים אלה בדירותיה.
בתוכנית שיקום של כשנתיים היא תסייע להן להשאיר את העבר מאחור, ותצייד את ארגז הכלים שלהן בכישורים חשובים לחיים עצמאיים: סיוע במציאת עבודה, התמודדות עם טראומות וגם הפגת הבדידות. "מהות העזרה היא להסתכל על כל בחורה כאדם עם צרכים", מסבירה הורביץ. "אולי היא עברה פגיעות מיניות, אולי יש נושאים שבגלל שהיתה חרדית אף אחד לא דיבר איתה עליהם בצורה גלויה: יחסים בין גברים לנשים, סמים. גם אני השתמשתי בסמים, ואני יכולה להבין את השפה שלה. אדבר איתה באופן הכי פתוח על הדברים האלה בתור אישה חרדית.
"אני מזהה שהאוזן הקשבת וההבנה הן החשובות ביותר בתהליך. ברגע שיש את האוזן הקשבת היא יכולה לדבר על הכל. לכל אדם יש דברים שהוא שומר לעצמו ומתבייש לדבר עליהם. מאוד חשוב שמי ששומע יהיה מכיל ולא שיפוטי".
בתוך תוכך, את לא מייחלת לחזרה שלהן לדת?
"אני לא מתערבת באמונה שלהן. אני בעצמי אוהבת את היהדות, את המצוות, אבל לעולם לא הכרחתי אדם לקיים מצוות. האינטרס שלי לראות אותן מאושרות. אין לי אינטרס מלבד לעזור להן".
כשהצעירות פונות אל הורביץ חלקן קוראות לה "הרבנית". "לא כי אני ביקשתי", היא מבהירה, "הן החליטו כך, ואותי זה די מבאס. אני לא אגיד להן כלום. אם נוח להן לקרוא לי כך – שיעשו את זה. הן מחללות שבת ויקראו לי 'הרבנית'. הן מאוד מעריכות אותי וזה נותן להן הרגשה טובה. מי שלא נוח לה יכולה לקרוא לי יעל ואתייחס אליה אותו הדבר".
יחידה בעולם
העמותה שהקימה לפני כארבע שנים, נקראת "שירת הלב", והורביץ מסבירה שמקור השם מגיע מהעובדה שלכל אחת יש את הייחודיות שלה, את השיר שלה ואת הדרך שלה. "אנחנו מתייחסים לכל אחת כיחידה בעולמה".
אבל הבנות שנכנסות אל התוכנית של הורוביץ צריכות לקבל על עצמן את כללי עולמה: אסור להכניס בחורים לדירה, אסור להשתמש בסמים, צריך להשתתף במפגש קבוצתי של הדירות פעם בשבוע, במשך שעתיים, שם מתקיימת תוכנית העצמה שונה בכל שבוע. כמו כן, כל אחת מהבנות מחויבת להשתתף בהוצאות כפי יכולתה בסכום שנקבע לה: 1,200 שקל לכל היותר.
"יש בנות שיכולות גם שלושה־ארבעה חודשים לא לשלם כלום, כמו בתקופת הקורונה נגיד, כשנפגע להן מקור ההכנסה. הן צריכות להשתתף בהוצאות כי זו דרך להחזיק את המקום, זה גם ערך מוסף חינוכי: 'שלמו על מה שקיבלתן', וזה גם נותן להן מוטיבציה לצאת לעבוד".
הורביץ מעריכה שההוצאות השוטפות, שכוללות את דמי השכירות על כלל הדירות, מתחילות ב־50 אלף שקל בחודש. "בנוסף, אני גם משלמת מלגות ללימודים אקדמיים, קורסים מקצועיים, תשלום עבור טיפולים, עזרה בקניית בגדים. על כל אחת אנחנו מסתכלים בעין אישית. כל אחת מקבלת את התמיכה הרלוונטית".
מרבית ההכנסות מגיעות, נכון להיום, מתרומות. הורביץ אומרת כי אולי תצליח בעתיד להשיג תקציבים גם מהמדינה, אבל היא לא מסתמכת על כך שזה יקרה. את משפחתה מפרנס בעיקר בעלה, שמחזיק בהוצאת ספרים.
שלוש עובדות קבועות מועסקות אצלה. כולן בהתנדבות. בנוסף, היא אומרת, יש לה אנשים שעוזרים בעניינים טכניים, ויש בעלי מקצוע בתשלום.
כשזה המצב, לומדים להשתמש בכל המשאבים בצורה אופטימלית. עם השנים פיתחה הורביץ מומחיות במיצוי זכויות: "יש סעיף סיוע לשכר דירה לאנשים ללא עורף משפחתי – 1,000 שקל לחודש. יש סעיף סיוע בשכר דירה לדיירי רחוב – 1,700 שקל לחודש.
"בכל עירייה יש אנשים שאמורים לעזור. אבל הביורוקרטיה מאוד קשה, ואני שואלת למה אתם עושים חוקים שאי אפשר לממש אותם, למה צריך להיות כל כך קשה למצות זכויות בסיסיות כאלה? יש היום חברות שמסייעות במיצוי זכויות. גיליתי שאני יכולה לעשות את אותו הדבר מבלי לקחת בתמורה אחוזים מהסכום, וכך אני חוסכת כסף לבנות".
עיוורים לרע
הורביץ מבינה דבר או שניים במעבר בין עולמות שונים. היא נולדה כחילונית בקיבוץ משגב עם, ואחרי טיול השחרור מהצבא החלה בתהליך חיפוש פנימי. אחרי שפגשה את בעלה, שהיה גם הוא בתהליך חזרה בתשובה, הלכה בעקבותיו והפכה לחרדית.
"אני מוצאת נקודות השקה בין תהליך החזרה בתשובה שלי לבין תהליך היציאה בשאלה של הבנות. בשני המקרים אתה לבד בלי תמיכה. חשוב לא להיות תלותיים, ולפעמים יש בחירות שהן לא מתאימות לסביבה, וצריך ללכת עם הבחירות שמתאימות לך", היא מסבירה.
את השינוי הנוסף בחייה עשתה בסמוך לפתיחת העמותה, לפני כחמש שנים, אז עזבה את קהילת "שובו בנים" בראשות אליעזר ברלנד שהורשע מאוחר יותר בעבירות מעשים מגונים. "לא תמיד שמים לב לדברים פחות נעימים", מסבירה הורביץ. "עד שהחלטנו שאנחנו לא נשארים שם. זה היה מאוד מטעה. היה נראה שברלנד מייצג ערכים שמתאימים לנו, הוא מקבל כל אדם, מסתדר עם האומות, ידע להלהיב את מי שצריך. הוא היה מצליח לנצח את הממסד".
את כועסת עליו?
"אין בי כעס. אתה יכול לכעוס על מישהו שהוא אדם, שאתה אוהב. בשבילי הוא לא קיים בעולם. אני כועסת על הרמאות. אני מקפידה לא לקרוא לו הרב, למרות שמתוך הרגל אני קוראת לו ככה".
"כשהייתי בקהילה של ברלנד", מוסיפה הורביץ, "הקמתי ארגון לבנות שזרקו אותן מהקהילה, והרגשתי שמתייחסים אליהן לא טוב. זה היה סוג של תנועת נוער, בשעות הפנאי. לא ברמה שזה היום. זה היה מאוד מוצלח, והחלטתי להמשיך עם זה".
את העמותה פתחה בגיל 49, כשיצאה מהקהילה הסגורה. היא תמיד חלמה על זה שכשהילדים שלה יגדלו, וכשתגיע לגיל 50, תעשה שינוי בחייה. "לא חשבתי בהכרח שאעזוב את הקהילה, ואני רוצה לנצל את שארית חיי לדברים משמעותיים. קראתי מאמר שבו ראיינו פראמדיקים שמטפלים באנשים לפני שהם נפטרים, והם תיארו מה אנשים מרגישים שהחמיצו לאורך השנים. זה גרם לי לחשוב מה אני החמצתי – והרגשתי שאני רוצה לעשות משהו שאני מאמינה בו – לעזור לאנשים צעירים שיוצאים מבתים חרדיים ולטפל במהות הבעיה".
את נמצאת בקשר עם ההורים של הבנות?
"הרבה פעמים אימהות של בנות שנמצאות אצלי מתקשרות אליי ומבקשות שאדאג שיקיימו מצוות. אני לא עושה את זה."בעבר ניסיתי לגשר בינן לבין ההורים. אבל אני מוצאת שזה בעצם מאוד מזיק לתהליך ההתפתחותי של הילדה, כי כאשר יש הורה שרוצה בטובת הבת שלו, אני לא אמנע את זה. אבל יש הורים שכל מה שחשוב להם זו ההתפתחות הדתית של הבת שלהן".
איזה מסר חשוב לך להעביר למשפחות?
"הילדים שחזרו בשאלה אלו אותם ילדים שהולדתם אותם, ששמחתם בהם, אלו אותן נשמות. חשוב להיות להם אוזן קשבת. חשובה התמיכה, ופחות להחליט עבורם. יותר לסמוך עליהם, לתת להם לקבל החלטות.
"ויש מסר שאני רוצה להעביר בכלל לאנשים – סובלנות. עזרו לאחרים לא מהמקום של להרגיש שהם חייבים לכם משהו בחזרה".