איתי זהוראי
החוק הראשון בחוקי היסוד של ניוטון קובע כי כל גוף ישאר במצב מנוחה, כל עוד אין כוח חיצוני שפועל עליו.
אם רוצים לנסות ולמצוא הסבר הגיוני מדוע ד"ר לפיזיקה ממכון ויצמן, מדענית מוערכת המובילה פעילות מחקרית בינלאומית, שמעולם לא חלמה למלא את תפקיד האקטיביסטית או להשתכשך בארציות של הביצה הפוליטית המקומית, הופכת יום אחד למובילת תנועת מחאה המונית – אולי חוקי היסוד של הפיזיקה הם הדרך הטובה ביותר.
עד לפני פחות משנה ד"ר שקמה שוורצמן-ברסלר היתה שקועה בעבודתה המחקרית. משבר הקורונה, שנכרך במשבר כלכלי ופוליטי, עברו לידה. "לא גאה בזה, אבל זו המציאות", היא מודה, "הזדהינו מאוד עם כל האנשים שהיו בשטח עוד הרבה לפנינו וקיימו מחאה על כל המצב, ואיפה שהוא זה נשאר אצלנו בתודעה".
אבל כמו בהרבה מקרים באינספור אספקטים של החיים, גם כאן הקורונה היתה זו שהאיצה את התהליכים קדימה בהילוך מהיר. הכניסה לסגר הראשון לוותה בהכרזת התקנות לשעת חירום, ואלה שכפו מגבלות חמורות על חופש התנועה והעבודה והתירו באופן חסר תקדים שימוש באמצעים טכנולוגיים לצורך מעקב אחרי אזרחים – העצימו אצלה את התחושה של המחנק הפנימי וחידדו את ההכרה שהמדינה הולכת בכיוון מאוד מדאיג. "היו לנו במשפחה המון שיחות כאלה שאמרנו – הרגע נחצה פה קו אדום ומסוכן ואי אפשר להמשיך לשבת – מעכשיו חייבים לתרגם את התחושה הלא נוחה לעשייה", היא נזכרת, "אנשים יוצאים ידי חובה בעצם האמירה. אבל אם נחצה קו אדום זה חייב לגרור עשייה", היא פוסקת בנחרצות.
שיעור אזרחות אמיתי
ימים לפני פתיחת משפטו של ראש הממשלה בנימין נתניהו התנהלה בקרב משפחתה של שוורצמן שיחה. הנושא: מה יהיה הצעד הבא של ראש הממשלה. "זרקנו חצי בצחוק חצי ברצינות שעוד מעט הוא ישתמש בתקנות החירום כדי לסגור גם את בתי המשפט", היא משחזרת. "אבא שלי ואחי הגדול אמרו שאין סיכוי שזה יקרה. באותו הלילה סגרו את בתי המשפט". זה היה הקו האדום מבחינתה.
"מייד אחר כך יצאה הקריאה לצאת לכיכר רבין להפגין עם דגלים שחורים, וזו למעשה היתה הפעם הראשונה שקיבלנו את ההחלטה לצאת מהבית ולהתחיל להשתתף במחאה באופן אקטיבי", היא מספרת.
בימים הבאים התפתחו העניינים בקצב מהיר עוד יותר וקיבלו תאוצה עם המשבר החוקתי החריף, כשיושב הראש הכנסת דאז, יולי אדלשטיין, סירב למלא אחר פסיקת בג"ץ, שהורה לכנס את המליאה לצורך בחירת יו"ר חדש. "אתה ממש רואה את זה קורה מול העיניים", היא מספרת בלהט כאילו האירועים קרו אתמול, "דברים שלמדת כתלמיד תיכון בשיעורי אזרחות – חשיבות הפרדת רשויות, הפיקוח הפרלמנטרי – נדבכים כל כך בסייסים בדמוקרטיה, שהדריסה הגסה שלהם מתרחשת תמיד תוך ניצול מצבי חירום ומשבר.
"בפיזיקה, בעבודה ביומיום, הרגע שאני הכי אוהבת הוא שלפעמים יש דברים שאתה 'חושב' שאתה מבין, עד שבאיזה שהוא שלב אתה 'יודע' שאתה מבין אותם. אותו רגע שבו כל האסימונים נופלים ופתאום כל חלקי הפאזל שאספת מתחברים לך ומרכיבים תמונה שלמה וברורה". זה בדיוק מה שקרה להשקפתה בקונטקסט של השחיתות השלטונית והפגיעה בדמוקרטיה. "כיום אנשים רואים וחווים ממש על בשרם למה לא טוב שיש שחיתות ואיך שחיתות היא דבר הרסני ומזיק. איך התיאוריה ש'ראש ממשלה ששקוע עד צוואר בחקירות אין לו מנדט לקבל החלטות', מתרגמת למציאות בשטח ומטלטלת חיים של מאות אלפי בני אדם. איך בגלל היעדר המנדט הציבורי והמוסרי לקבל החלטות, בעתות משבר הכל קורס – עסקים נסגרים ואנשים נזרקים לרחוב", היא ממחישה.
כשהצורך במחאה היה כבר ברור, האתגר היה כיצד עושים זאת בתוך הסגר ההרמטי. ואז הבריק הרעיון לעלות לירושלים בשיירות מחאה של מכוניות עם דגלים שחורים. "דיברנו בינינו עם עוד שני חברים, לא מזוהים פוליטית ולא אקטיביסטים, סתם חברים שמדברים על לעשות מעשה מול המצב המדאיג. התחלנו להפיץ בווטסאפ ובפייסבוק לחברים מהעבודה, מהצבא ומכל מיני מעגלים חברתיים נוספים. כשיצאנו למחרת בבוקר לירושלים אמרנו בינינו לבין עצמנו שאם יהיו איתנו 20 מכוניות זה יהיה ממש נחמד", משחזרת שוורצמן-ברסלר. התוצאה היתה הרבה יותר "נחמדה" – שיירה של לא פחות מ־1,200 רכבים עטורים בדגלים שחורים פילסה את דרכה אל הבירה באותו היום – ואירוע המחאה זכה לתהודה לאומית.
מהר מאוד החלה היוזמה המשפחתית לצבור מומנטום. את מחאת השיירות שיצאו בתדירות כמעט יומית לירושלים במהלך הסגר הראשון, החליפה המחאה במאות גשרים וצמתים ברחבי הארץ. בהמשך תתעצם המחאה האזרחית ותגיע גם לכיכרות המרכזיות בערים הגדולות. גם המסר יתחדד ויתמקד בשלוש דרישות ברורות: יו"ר חדש לכנסת, פיקוח פרלמנטרי על עבודת הממשלה ותיקון לחוק יסוד הממשלה, כך שאדם שחשוד בפלילים לא יוכל להיבחר לראשות הממשלה. "לא היתה לנו שום כוונה להישאר בשטח אחרי שהדרישות ימולאו", טוענת שוורצמן-ברסלר, "במחאה שלנו רצינו לתת דחיפה חזקה בכיוון הנגדי ולהחזיר את המצב למקום הנכון, לנקודת שיווי המשקל", היא מסבירה תוך שימוש במושגים מעולמות הפיזיקה – "אבל אז גנץ פירק את כחול לבן ונכנס לממשלה, ומאותו הרגע מצאנו את עצמנו במשחק אחר לגמרי".
זה יכול לקרות מחר
כפי שניתן לשער, הובלת מחאה אזרחית המונית גובה מחיר אישי לא קטן. עבודה, חיי משפחה, חברים, אובדן הפרטיות ומטרה שמסומנת לפתע על גבך. מבחינתה של ד"ר שוורצמן-ברסלר (40), אמא לחמש בנות ונשואה בשנית, אין זה דבר של מה בכך. עד לפני זמן קצר היא חיה חיים בורגניים רגילים למדי. מנהלת צוות מחקר במכון ויצמן למדע, חברת סגל במכון הנחשב, במסלול לפרופסורה – וכמו רבים אחרים ניהלה את חייה בתוך גבולות המשולש המוכר של עבודה־משפחה־חברים.
"השבועות הראשונים היו מאוד קיצונים בהיבט הזה. אתה נשאב", היא מודה. "גם כשאתה נמצא בבית אתה לא באמת שם ואתה אפילו לא מבין את זה. לא מפנים את זה לעומק. עם הזמן כשתופסים את זה לומדים לאזן, אבל זה מצריך לבנות סביבה חדשה לעומת זו שהיתה קודם. וזה ללא ספק בא עם מחיר". ואת המחיר, כפי שמעידה שוורצמן-ברסלר, משלמים כולם במשפחה. "לא תיכננו להיות איפה שאנחנו היום", היא מספרת. "ואין ספק שזה יוצר קושי וכולם אצלנו משלמים מחירים".
כיום סביב המיזם המשפחתי יש כבר מערך אופרטיבי משוכלל שכולל לא מעט אנשים, האחראים במידה רבה לכל ההתארגנות שנקראת "מחאת הדגלים השחורים". מנגנון הארגון דופק כמו שעון ומנצח על כמעט 1,300 מוקדי מחאה הפרוסים לכל אורך הארץ ועשרות אלפי ישראלים שרשומים בתנועה ונמצאים עם ההנהגה בקשר יומיומי. "יש כאן הירתמות מדהימה של אנשים שהם חלק בלתי נפרד מהיוזמה הזו. קבוצה קרובה שעובדת יום יום על הדבר הזה, דחפה, יצרה והביאה אותו למה שהוא היום. אני כלום בלי כל הדבר הזה", היא מצטנעת. לצידה נמצאות נשים נוספות, כמו מיכל דולב־יאירי, חמוטל שדות, כרמית בלבן, עידית אופיר ונטלי אדר, שמובילות איתה את המחאה ונמצאות עמוק במעגל ההובלה המרכזי של הדגלים השחורים.
וכגודל המחאה, גודל הביקורת. "מלחמתם של אנשי הפריבילגיות בישראל על המשך השליטה במוקדי הכוח" או "מאחורי הדגלים השחורים מסתתרות למעשה פנים לבנות" – הן רק שתיים מהטענות הבולטות כנגד ההתארגנות.
"יש לנו נקודות לכל אורכה ורוחבה של הארץ, בפריפריה ובמרכז, בקריית שמונה, בשדרות, בדימונה, בירוחם, באילת, ברמלה, בלוד", הודפת שוורצמן-ברסלר את הטענות ועולה למתקפת נגד, "האמירות האלה זה בדיוק הנרטיב המסכסך, המפלג והמכוער שבעתות משבר אנחנו מבינים למה הוא כל כך מזיק. לא רק שזה מכוער ולא נעים, זה באמת גורם לחורבן כלכלי וחברתי".
כפי שזה נראה, לקבוצה האדוקה וחדורת המרץ הזו אין שום כוונה להפסיק בקרוב. כל עוד ירגישו שהדמוקרטיה בסכנה ושדרישותיהם לא נענות, הם לא יזוזו לשום מקום. גם הם אולי מבינים כי יעבור עוד זמן מה עד שיוכלו לקפל את הדגלים השחורים מהגשרים, הצמתים והכיכרות.
עד שיגיעו לשם צפויה להם כברת דרך ארוכה ועבור מנהיגי התנועה המטרה הראשונה סומנה באופן מאוד חד וברור: סילוקו של ראש הממשלה נתניהו מכסאו. שוורצמן-ברסלר בהחלט מודעת לאתגר, אך מאמינה שזו לא משימה בלתי אפשרית. "זה יכול לקחת הרבה זמן, אבל באותה מידה זה יכול להיות מחר בבוקר", היא מאמינה. אבל גם אחרי "שנתגבר על המכשול הזה", כפי שהיא מנסחת זאת, תישאר פה עוד המון עבודה – "צריך לבנות פה מהשברים חברה חדשה. צריכה להיוולד פה אומה מחדש", היא משרטטת במדויק את היעד הסופי. "אנחנו עם הרגלים נטועות עמוק בקרקע. יודעים טוב מאוד מול מה נאבקים ונחושים לנצח", היא מדגישה. "לא תשמע אותי מתרפקת על העבר. נולדתי בשלטון ימין בארץ ואין לי איזו ערגה נוסטלגית לשנת תש"ח. בגלל זה אני מאמינה שאנחנו צריכים לבנות פה משהו אחר, חדש. משהו שייבנה מתוך סולידריות אמיתית. הלוואי והמחאה הזו תחזיר את הסולידריות לחברה השסועה והמפולגת שלנו"