כרם נאטור

"החיים הם עול, כל דבר הוא אתגר", נאנח כרם נאטור (28), אחד השמות המובילים בארץ בסצנת האומנות העכשווית. עבודות הווידיאו ארט של נאטור כבר הספיקו להיות מוצגות במוזיאון תל אביב ובגלריות בקרואטיה, גרמניה ושוויץ, הוא עובד עם גלריית רוזנפלד, ויכול לרשום לזכותו זכייה בפרס לאמן וידאו בראשית דרכו מטעם משרד התרבות לשנת 2019 ובפרס קיפר מטעם קרן וולף לשנת 2020. הוא גם מכהן כמרצה הצעיר בארץ באקדמיית בצלאל. אמנם הדרך שלו להכרה ציבורית היתה מהירה, אבל לא חסרת קושי.

נאטור נולד בנצרת וגדל בשפרעם למשפחה מוסלמית והתחנך כנוצרי. הוא מעיד על עצמו שהיה ילד מופנם, מבודד. "לפני שאבא שלי נפטר הוא קנה לי מצלמה. אהבתי להיות בבית ולחקור באמצעותה את עצמי", הוא מספר את המשיכה למדיום הוויזואלי. אהבה נוספת שלו באותם ימים ארוכים שבהם שהה לבד בבית היו סרטי הקולנוע. "הייתי רואה חמישה שישה סרטים ביום, כל יום. הם היו בשבילי החלון שדרכו יכולתי להרגיש תרבויות אחרות, מנטליות אחרת, זמן אחר".

לא הרגשת חלק מהסביבה שלך?

"היו רגעים שהתחברתי והיו רגעים שלא. הייתי תלמיד ממוצע והתחושה של להיות באמצע היתה לי קשה כילד, כי החברה הערבית מקדשת השוואות. בני הדודים שלי היו יותר חכמים ממני והציונים שהשיגו היו יותר גבוהים משלי וחוויתי תחושה קשה שליוותה אותי שאני לא טוב, לא חכם, שאני אפס. הקולנוע היה המקום שבו הרגשתי שאני יכול לחיות מעבר להשוואות".  

במובן הפשטני אפשר לומר שהסרטים סיפקו לך אפשרות של בריחה מהמציאות.

"באופן אידיאלי אני לא אוהב לברוח ומאמין בהתמודדות עם השדים שלך, אבל באותה נשימה אני מאמין שיש מקום וזמן לבריחה, כמו שיש מקום וזמן להדחקה. יש רגעים בחיים שצריך להדחיק, לברוח".

התקופה המבודדת של נאטור הסתיימה כשהחליט ללמוד וידיאו ארט בבצלאל. "וידיאו ארט מתעסק עם אומנות בפן האסתטי והמחשבתי", הוא מסביר. "בניגוד לקולנוע המיינסטרימי הוא מאפשר חקירה חווייתית וכמו ציור, הוא לא מצריך הסברים".

זוהי לא בחירה טריוויאלית עבור צעיר מהחברה הערבית. ובכלל, וידיאו ארט הוא ז'אנר פופולרי פחות בעולם האומנות.

"מחקרים מראים שאנשים שמגיעים למוזיאונים מקדישים מעט זמן בצפייה בעבודות וידיאו, כנראה משום שהם מרגישים שהם לא מבינים את העבודות. וחבל, המטרה והמהות של האומנות ושלי כאמן היא להתחבר למישהו אחר גם בלי להתכוון.

"מבחינתי הבחירה באומנות הזו גרמה לי להרגיש מיד שאני במקום הנכון. ההסבר קשור לכך שבאמצעות הכלי הזה אני יכול לשאול שאלות, להביע תחושות ורעיונות ולגלות את המסתורין הזה שנקרא החיים".

איך התקבלה הבחירה שלך בשדה האומנות בחיים האמיתיים?

"התמזל מזלי שיש לי אמא מלאך, שקיבלה את ההחלטה שלי בשתי ידיים ותמכה בי לאורך כל הדרך, אם בפן הכלכלי ואם בפן המנטלי והרוחני. הקושי היה עם המשפחה המורחבת, שהגיבה להחלטה בסוג של זלזול. מה שהיה הכי עצוב בכל הסיפור הזה שהם באו בטענות לאמא שלי. אמרו לה 'למה את נותנת לבן שלך ללמוד אומנות, אין בזה כסף, שילמד להיות רופא או עורך דין'. בעקבות זאת היה לי רצון להתרחק כמה שאפשר, גאוגרפית, רגשית ומנטלית מהחברה שבה אני חי ושלא מקבלת את הבחירה שלי".

ההתרחקות לא נמשכה זמן רב. "הבנתי שאני מתעסק באומנות שדוגלת בחופש ובכוח הטרנספורמטיבי של היצירה והחלטתי להשתמש בה, להתמודד באמצעותה עם השדים ועם המשפחה המורחבת", הוא מספר.

נאטור חזר לשפרעם בחודש הרמדאן, התגורר בבית הוריו וצילם את משפחתו. את התוצאה העלה ב-2018 בגלריית אום אל פחם. העבודה "חזרו אחרי", שיש בה פן ציני, הומוריסטי וביקורתי ועולה ממנה רצון עז להתחבר, זכתה לשבחים רבים. "זה לא היה קל", הוא מודה. "התעסקתי בשורש". אבל מתוך הקושי צמחה הקלה. "התחלתי לחזור לצפון, אני בא לארוחות משפחתיות, הבנתי שצריך לחתור לשקיפות וכנות. זה לא שהיום הם לא מעירים הערות, אני בוחר להסתכל על זה אחרת, להבין את המקום שלהם ולזכור שהתפקיד שלי הוא לא לשנות את האופן שבו הם חושבים. אני שמח עם הדרך שלי ומקווה שהם שמחים עם הדרך שלהם".

חודש וואו, שנה כלום

ארבע שנות הלימודים בבצלאל היו עבור נאטור חוויה פוקחת עיניים. "ביקרתי לראשונה בגלריות ובמוזיאונים, הייתי הולך לספרייה כל יום לפני הלימודים ואחריהם, קורא ספרים, רואה עבודות, העשרתי את עצמי בידע שהיה חסר לי. הייתי חנון".

אחרי התואר הראשון באומנויות המסך המשיך לתואר שני באומנויות, גם כן בבצלאל ואחרי הלימודים לא עזב את מוסד הלימוד, אלא נשאר בו הפעם בתפקיד המרצה. "הכל קרה מהר, ואני יודע שיש אנשים בגילי שרק מתחילים את הדרך, אבל מבחינתי זה היה הרמוני והדרגתי". 

עד כמה המוצא שלך אחראי להתקדמות המטאורית הזו?

"זו שאלה רלוונטית, אבל לא עבורי. אני לא קם בבוקר ושואל את עצמי כמה מזה שאני ערבי סייע לי בדרך. הזהות שלי יכולה לעזור לי אבל גם להיפך. למשל העובדה שיש לי דרכון כחול מונעת ממני להציג בלבנון, במצרים ובמדינות ערביות אחרות שיש בהן סצנת אומנות חזקה. אבל אני לא נתקע שם. אם אתה עושה אומנות אותנטית שמתחברת למקום הנקי והטהור, היא תגיע לאן שהיא אמורה להגיע".  

עבודותיו של נאטור מרבות לעסוק באופן אינטגרלי בנושאים של זהות לאומית, שפה, משפחה, זרות וריבוי זהויות. גם הרישומים שלו עוסקים בשיח חברתי, פוליטי ומגדרי. "מי שאני מבחינת הזהות הלאומית, הדתית והגאוגרפית חשוב לי כסוג של תפאורה ולא כמהות. יש פן אוטוביוגרפי בכל יצירה של כל אמן, והוא משתלב באופן טבעי ואורגני. עבורי הזהות לא אמורה לתפקד כשחקן הראשי בעבודות שלי. השחקן הראשי, המוטיב המרכזי הוא הרצון, הניסיון והבדיקה של מצבים שונים והניסיון שלי הוא להתחבר".

עכשיו אתה יותר מחובר?

"יותר ויותר ככל שעובר הזמן".

בוא נדבר על כסף. אפשר להתפרנס מוידיאו ארט?

"אפשר, התחלתי להתקיים כלכלית רק מהאומנות שלי, אבל הפרנסה היא לא קבועה. יכול להיות חודש אחד של וואו ואז שנה של כלום. הקורונה מאוד משפיעה גם על התחום הזה. במקביל לווידיאו ארט אני מצייר במחשב רישומים דיגיטליים, אני חתום בגלריה רוזנפלד ומתחלק איתם בהכנסות ובהוצאות ומתפרנס מהוראה, כמובן. אני מאוד נהנה ללמד, אבל אם הייתה לי בחירה הייתי בוחר ללמד באופן קצת אחר. אם להיות נדיב בחלוקה של הידע והניסיון שלי, אז בסטודיו שמשלב פורמט אחר של למידה, שקשור גם לחיים ולא רק לפורמט אקדמי". 

הקורונה עצרה לו מספר תערוכות בחו"ל, וכרגע הוא עובד על שתי תערוכות שיוצגו בשני מוזיאונים בארץ ב-2022 או שנה אחר כך, תלוי בקורונה, וזה כל מה שהוא יכול לספר בשלב זה. "התכנון הוא לעבור להתגורר באיטליה ולהתחיל לנהל משם קרירה בינלאומית, לחתום עם גלריה בחו"ל ולראות אם זה משהו שאני רוצה. אם אתה עוסק באומנות חשוב לגוון, לראות עולם ולהבין תוך כדי תנועה מה נכון לך יותר".  

.