שלבים המחמירים בדרך לבחינה ולאישור תרופות, גורמים לכך שרק 10% מהן שורדות את התהליך הארוך – מפריצת הדרך המדעית ועד היישום בשטח. באונקולוגיה המצב חמור אף יותר, כשרק 5.3% מהתרופות האונקולוגיות עוברות את כל תהליך האישור – מהרגע שנכנסו לפאזה ראשונה בניסויים קליניים, ועד לקבלת אישורים רגולטוריים.
"זה נתון עלוב", אומרת פרופ' רונית סצ'י־פאינרו, שבין תפקידיה הרבים משמשת גם כראש המרכז לחקר הביולוגיה של הסרטן, וראש המעבדה לחקר סרטן וננו־רפואה באוניברסיטת תל אביב. "ניסיתי להבין למה יש כזה פער בין המדע הבסיסי שאנו חווים אותו, לבין מה שמתורגם לקליניקה. אם התיאוריה כל כך מוצלחת ברמת המעבדה, למה 90% מהתרופות נכשלות משלב פריצת הדרך ועד התרגום לשטח?", היא שואלת.
השאלות האלה הובילו אותה למסקנה שאולי לא נכון לחקור גידולים סרטניים על צלחות פטרי בדו־ממד, או לנסות תרופות על עכברים שלא מחקים נכון את גוף האדם. ב־2015 היא החלה להוביל מחקר המבוסס על מודל שכולל הדפסת תלת ממד של הסביבה הטבעית שסביב הגידול הסרטני. "בניתוח אנחנו לוקחים חתיכה מהגידול האמיתי, ובאמצעות דיו ביולוגי מדפיסים סביבה את כל המיקרו סביבה ואת כלי דם. אנחנו ממש מזרימים במודל את הדם של החולה, מה שמכניס למודל גם את המערכת החיסונית האמיתית שלו", היא מסבירה. "מהמודל הזה אפשר ללמוד המון על הגידולים שממשיכים לגדול בתוכו, על החומרים שיכולים לתקוף איתם, ואיזו תרופה משפיעה ספציפית על כל חולה".
מחקר שבוצע בראשות פרופ' סצ'י־פאינרו ופורסם בחודש אוגוסט האחרון בכתב העת המדעי Science Advances, מתבסס על המודל ומתמקד בגליובלסטומה, גידול מאוד אגרסיבי ונפוץ מבין גידולי המוח. מאז הצליחו במעבדה שלה לחקות את התהליך גם בכמה מחלות סרטן נוספות שמייצרות גרורות במוח, כמו מלנומה, סרטן שד, סרטן ריאות וסרטני מערכת העיכול. "בעיקר רצינו להבין איך זה יכול להיות שזה מגיע למוח. אז גם הבנו את התהליך, וגם מצאנו חלבונים שאם נאתר אותם הם יעכבו אותו", היא מספרת בהתרגשות.
אך ההתרגשות האמיתית שלה היא מהניסוי הקליני הקרב שצפוי להתחיל במרכז הרפואי שיבא. "מרגע שיתחיל הניסוי נדע בתוך שבועיים איזה טיפול תרופתי מצליח בקרב כל חולה. במסגרת הניסוי אומנם עוד לא נתערב בטיפול, אך נראה אם יש הלימה בין מה שקרה לחולה ובין מה שקיבלנו במודל, וכך נוכל לתקף את המודל שלנו. הזמן שחלף מפרסום המאמר ועד לניסוי קליני – היה מאוד מהיר. אני 15 שנה בראש המעבדה הזאת, ועוד לא נתקלתי בלוחות זמנים כל כך מהירים.
"אם זה יצליח, זה יהיה גיים צ'יינג'ר. שיטת הטיפול במרבית חולי הסרטן בעולם עומדת להשתנות. במקום ניסוי וטעייה, נוכל לדעת איזה תרופה מתאימה לחולה. יש הרבה חברות שמנסות לשפר את ההחלטה באילו תרופות לטפל. הרבה חברות מריצות אלגוריתם שבודק את זה. פה אנחנו לוקחים את זה שלב אחד קדימה – לבדוק דה־פקטו אם המנבא שחשבנו שיעבוד – באמת עובד. היום, לפתח תרופה לסרטן, לוקח 15 שנה ו־2.6 מיליארד דולר. אולי נוכל לעשות את זה יותר מהיר ויותר יעיל".
רוקדת על שתי חתונות
בתור ילדה, סצ'י־פאינרו בכלל לא חשבה להיות מדענית, והקדישה שעות בריקוד בלט. לשאלתנו, אם היא מוצאת קשר בין הריקוד לבין העבודה במעבדה, היא משיבה בחיוב: "אני חושבת שריקוד, ובעיקר בלט קלאסי, זה תחום מאוד לא סלחני ולא מתפשר. אין עיגול פינות באומנות הזאת, וצריך מאוד להתמסר אליה. בטח אני האדם היחיד שחושב את זה, אבל יש בזה משהו מאוד מדויק. בגלל שצריך להתרכז רק בזה, אתה ממש בתוך העניין. וככה גם אני וגם כל 30 האנשים במעבדה שלי – אם הם מאבדים לשנייה את הקשב – אתה כבר מאבד את זה לגמרי".
השילוב הזה שבין העולמות הוא מוטיב חוזר בחייה. "הרקע שלי הוא מולטי-דיסציפלינרי, וזה מאוד חריג בעולמות האלה. עשיתי דוקטורט בכימיה של פולימרים וננו-טכנולוגיה, ואז שינוי של 180 מעלות ללימודים בהרווארד של ביולוגיה של סרטן וכלי דם. ב־2006 הגעתי ארצה וחיברתי בין הדיסציפלינות. הכל התחבר פה לממשק אחד שהביא בעשור האחרון לאחד החידושים המשמעותיים – וזה מודל התלת ממד שלנו".
לצד הישגיה האקדמיים, היא גם זכתה לסיקור תקשורתי נרחב. ב־2012 היא נבחרה על ידי פורבס לאשת השנה ברפואה, ובשנת 2014 היא כיכבה בפרויקט הנשים החזקות שערכנו. שעתוק של סביבה נגועה בסרטן והדפסה תלת־ממדית נראו אולי לפני 01 שנים כמדע בדיוני.
האם לאורך השנים הרגשת כלפייך יחס שונה, כאישה?
"באופן אישי אף פעם לא התייחסו אליי באופן שונה. אבל באוניברסיטאות יש רק 18% פרופסוריות מן המניין, ומדובר בשיעור נמוך. זה לא אומר שאין כישרון, אלא שיש אתגרים אחרים כמו נורמות חברתיות או אתגרים באיזון בין משפחה לעבודה.
"אני אמא לשלושה בנים, ואני אומרת שהאחריות שלנו היא לחנך את הדור הבא לשוויוניות בהזדמנויות שניתנות לשני המינים".
האקדמיה אולי מתגמלת, אבל התעשייה בחוץ מתגמלת יותר. רצית לעשות שינוי?
"כל יום זה עובר לי בראש", היא צוחקת. "סביר להניח שגם ביום שאפרוש מהאקדמיה לא ארוויח את המשכורות שהציעו לי בסוף הפוסט דוקטורט. אבל יש משהו בחופש האקדמי, שבזכותו אני מגיעה לכל הרעיונות האלה. אני יכולה לזרום כל רגע עם כל רעיון משוגע – אני יכולה לעצור רגע ולהריח את הפרחים, ממש כמו ילדים, ולא רק לרוץ עם הרצונות של המשקיעים.
"אני דוגמה לזה שאפשר לשלב בין העולמות כל עוד אתה מביא את הרעיונות שלך למשהו שניתן לתרגום בשטח. וכן, כנראה שדעתי חשובה מספיק בכדי לכהן גם בדירקטוריונים של טבע ושל בתי חולים".
