ב-4 בדצמבר בשעה 10:00 יצאו אלפי אנשים ממשרדיהם ובתיהם ועמדו בחוץ במשך 24 דקות, לזכר 24 נשים שנרצחו השנה, קורבנות לאלימות מגדרית. מקרית שמונה ועד אילת התקיימו הפגנות ספורדיות, שכללו מיצגים אמנותיים לצד חסימות כבישים והפגנות סוערות, ובערב הגיעו כ-20 אלף מוחים לעצרת הראשית בכיכר רבין. מאחורי המחאה עומדות שלוש נשים צעירות, שהחליטו ש"זהו, הגיע הזמן לעשות צדק" – סתיו ארנון (29), רותי קליין (28) ודרור שדות (24).
הרעיון לשביתה עלה במוחה של ארנון שבוע קודם לכן, ביום שבו נמצאו גופותיהן של יארה איוב, בת 16 מגוש חלב, וסילבאנה צאגאי, בת ה-13 מתל אביב. ארנון חלקה את הרעיון עם קליין ושדות, ועוד באותו ערב הקימו השלוש חמ"ל בדירתה של קליין בתל אביב. "הבנו שזה הזמן של הנשים להתעורר כדי להפסיק את האלימות", אומרת ארנון. "קראנו לזה 'אני אישה – אני שובתת', כי זה המאבק של כולנו – אם את אישה, את בפנים – אם אתה גבר, תצטרף".
במקביל אליהן, התאסף באותו היום בחיפה פורום, שאליו הגיעו עשרות ארגוני נשים שחיפשו גם הן איך לפתור את המצב. השלוש איחדו איתם כוחות, וכך נולד יום המחאה. "הרגשנו תחושת אחריות מיידית ותסכול גדול מחוסר הצדק", אומרת קליין. "מהיום הראשון בנינו תוכנית עבודה, תוכנית אסטרטגית והקמנו צוות שיעבוד על זה, הכל מהדירה שלי".
השלוש עבדו במרץ, כשברקע מתחילים להישמע קולות התומכים, כמו חברות פרטיות ועיריות שעודדו נשים העובדות אצלן להשתתף במחאה. מצד שני, המחאה קיבלה סטירת לחי ממסדית, כשנציב שירות המדינה קבע כי מי שתצא למחאה, תצטרך לקחת יום חופש על חשבונה. "לא חיכינו שמישהו ישחרר את הנשים מהעבודה", אומרת שדות. "אנחנו לא מחכות יותר לאף אחד, לא צריכות אישורים".
"ראינו השנה יותר ויותר מחאות חברתיות", אומרת ארנון. "ראינו את זה במאבקים של אסדת הגז, הפגנות הנכים ועוד. אני חושבת שזה חד משמעית דבר גדול שקורה במדינה שלנו, שאזרחים מבינים שהכוח נמצא אצלם. זה נראה לי כל כך אבסורדי שמתרחש אי צדק כל כך חריף ל-50.7% מהאוכלוסייה – אין לנו שום סיבה לשתוק".
אז הן לא שתקו, והצליחו להוציא לרחובות אלפי נשים וגברים – כולם מוחים נגד האלימות כלפי נשים. "במשך השבוע כמעט ולא יצאנו מהבית, היינו בתוך בועה, ורק ביום המחאה נוכחנו לגלות לראשונה שזאת לא רק בועה, אלא משהו הרבה יותר גדול", אומרת קליין. "זה היה מדהים לראות שדברים שדיברנו עליהם בשלוש לפנות בוקר בסלון באמת יוצאים אל הפועל".
"לאורך כל המחאה דיברנו ארוכות על כך שרצח הוא קצה הקרחון של אלימות שנשים חוות בדרגות שונות במרחב האישי והציבורי. כל אישה חווה אלימות ביומיום שלה, בדרכים אחרות. לכן אנחנו פועלות יחד עם כולן ולמען כולן. כשאני נכנסת כל לילה לחדר המדרגות ומוציאה אוזנייה אחת מהאוזן כדי לשמוע אם מישהו מגיע מאחוריי, זה עולם אלים ולא בטוח עבורי", אומרת קליין.
רק התחלנו
ארנון הכירה את קליין במהלך לימודי עבודה סוציאלית באוניברסיטת תל אביב, וקליין הכירה את שדות במסגרת עבודה משותפת על קמפיין נגד גירוש מבקשי מקלט. בצירוף מקרים, החליפה שדות את ארנון כשותפה בדירה בתל אביב. אצל שלושתן בוער חוש הצדק, וחשוב להן לפעול למען שינוי חברתי בישראל. "אני קמה בבוקר ועושה את מה שאני עושה כי אני מאמינה שאפשר לשנות", אומרת שדות, שביומיום עובדת כדוברת של חבר הכנסת איימן עודה.
ארנון הפכה את העשייה החברתית למקצוע, והיא עובדת במוקד סיוע עבור פליטים. קליין לוקחת בשנים האחרונות חלק בתפקידים שונים בקמפיינים חברתיים שונים, ממאבק על תנאי העובדים הסוציאליים, דרך מאבק נגד גירוש הפליטים, ועד צמצום הפערים בחברה.
מטרת העל של ארנון, קליין ושדות היתה להציף לסדר היום את נושא האלימות נגד נשים. "הערנו את השטח", אומרת שדות, "וברגע שהשטח ער, הוא עושה. לא הייתי צריכה להגיד לאנשים לעשות, הם עשו. היו לנו 150 מוקדים של מחאות. נפתחו קבוצות של 'אני אישה – אני שובתת' בערים רבות – לא היינו מעורבות בקבוצות האלה, אנחנו יצרנו את הגל".
לקליין, ארנון ושדות חשוב להדגיש, כי להבדיל ממחאות אחרות, כאן הן נוקבות במחיר שאותו הן דורשות. המחיר הוא 250 מיליון השקלים שהוקצו ב-2017 למען התוכנית למניעת אלימות נגד נשים, אולם עד היום הועברו רק באופן חלקי (30 מיליון שקל). השגת התקציב היא המטרה הבאה שלהן. "טוב היה לראות שהציבור כבר החליט שהוא רוצה ומוכן לשינוי", אומרת קליין. "בזכות המחאה, הודיע ראש הממשלה נתניהו שיעביר 50 מיליון שקל נוספים לתוכנית למניעת אלימות נגד נשים. עכשיו צריך לוודא שהממשלה מוציאה את ההנחיה הזאת לפועל, והיות שבינתיים נפלה הממשלה, צריך לדאוג שבבחירות הקרובות יניחו המפלגות את הנושא בראש סדר היום".
"לא ננוח עד שיועברו התקציבים שהובטחו", אומרת ארנון. "כמובן שיש עוד לאן לשאוף – מחאת הנשים רחוקה מלהסתיים – נשים הבינו שרק כאשר הן מאוחדות, צעירות, מבוגרות, מהחברה היהודית והערבית, מכל המעמדות הכלכליים – רק כך אנחנו יכולות לשפר דברים בשביל לשנות את המציאות שלנו".