ג'וליה זהר היתה אשת עסקים מצליחה עוד לפני שכבשה את הרשתות החברתיות השנה כתומכת של נוער להט"ב במגזר הערבי. תפקיד חייה כמנהלת עסק הונחת עליה במפתיע, בנסיבות טרגיות, לאחר שבעלה הלך לעולמו בגיל 57 והשאיר לה את ניהול העסק המשפחתי – מפעל לייצור טחינה.
"כשבאתי והתחלתי לעבוד אף אחד לא האמין בי. כולם הרימו גבה. חשבו רק מתי העסק ייכשל והמפעל ייסגר", היא מספרת, "אנשים לא האמינו שאישה ערבייה יכולה לנהל עסק, וישב עליי נטל ההוכחה הכבד – להראות לכולם שגם אישה ערבייה, כמו הרבה נשים בעולם, יכולה להצליח. זו היתה המוטיבציה הגדולה שלי – אתם מזלזלים בי? אז בבקשה – תראו מה אישה ערבייה יכולה לעשות".
השנה החליטה זהר (65) לתרום נתח מהכנסות החברה, טחינת אל ארז, לאגודה למען הלהט"ב בישראל, עבור הקמת קו סיוע וקשב בערבית ללהט"בים במצוקה. הסערה האדירה בחברה הערבית השמרנית לא איחרה לבוא, והתגובות נגד צעד התמיכה הפומבי היו חריפות ונעו מפתיחה בחרם צרכני ועד איומים בוטים שהופנו כלפיה וכלפי משפחתה.
"זה לא היה מתוכנן להתפתח כפי שקרה", מסבירה זהר. "אני תמיד רוצה לתרום ולעזור לחברה הערבית, שהיא בפיגור של עשרות שנים בהרבה תחומים מהסקטור הכללי. כל נציג של אוכלוסייה מוחלשת שדופק אצלי בדלת ומבקש עזרה יקבל אותה. כך היה עם הקרן הפילנתרופית שייסדתי למען אנשים עם מוגבלויות, כך זה עם שלל העמותות שמבקשות ממני להעביר הרצאות להעצמה נשית ועידוד תעסוקה נשית במגזר – וכך היה גם עם התרומה לנוער ערבי במצוקה", היא אומרת.
המכירות במגזר הערבי אמנם הושפעו לרעה בעקבות החרם הצרכני, אך הסיפור יוצא הדופן שהתפרסם בהרחבה, דווקא עשה טוב למותג שנמכר בכל הארץ, וזהר ראתה עלייה בנתח השוק בתקופה שלאחר תחילת החרם, סביב חודש יולי.
"אני באמת לא ציפיתי שהחברה תגיב בעוצמות האלו", היא מודה. "אין ספק שזה השאיר בי צלקת. אמרו עליי דברים איומים. אבל מן הצד השני קיבלתי תמיכה אדירה של אנשים, גם מהמגזר הערבי וגם מהיהודי, והרגשתי שגל התמיכה הזה היה הרבה יותר חזק – זה נתן לי כוחות גדולים להמשך. אני לרגע לא מצטערת על כך והייתי עושה זאת שוב. אני מאמינה שאם אלוהים נתן לך הצלחה אתה חייב לעזור לאחרים, והחברה שלנו מאוד צריכה עזרה. אני יודעת שאני לא יכולה לשנות את העולם, אבל איפה שאני יכולה לשנות ואיפה שאני יכולה לעזור אני אהיה שם".