אחותי כלה

"כמעט אף פעם לא היו לנו בגדים חדשים", אומרת ג'ינה. "תמיד חיפשנו איך לעצב את הבגדים שהיו לנו כדי שיראו יותר יפים", משלימה ראניה, "גוזרות פה, קושרות שם. כשבאנו לכיתה הבנות היו מתלהבות. הן לא ידעו שאת הגזירות והקשירות עשינו כדי להסתיר את הקרעים"

מי שחולף בכיכר השעון ביפו ומציץ אל חנות הבוטיק הממוקמת מול מלון סטאי היוקרתי, יכול בטעות לחשוב שמדובר בעוד סלון שמלות כמו רבים הפרוסים ברחבי העיר. צבעוני, מלוטש ומבריקה כמו שער של מגזין אופנה.

כשעוברים דרך דלתות הזכוכית ונכנסים פנימה, מתחילים להבחין בפרטים הקטנים. מתחת לעטיפה הנוצצת מגלים את המפעל הקטן שהקימו צמד אחיות, ראניה וג'ינה חורי, בלבה של יפו – מתפרה שעובדת מסביב לשעון, מחסן המאכלס שורות של בגדי ערב ושמלות מעוצבות ומשרד צנוע שממנו מנהלות האחיות את כל העסק. "הטלפון כמעט לא מפסיק לצלצל", הן מספרות.

ואכן, מאחורי הבדים מסתתר סיפור עסקי מוצלח של שתי יזמויות צעירות שהחליטו יום אחד לקבוע לעצמן את גורלן. לתפוס את העולם בשתי ידיים ולהמר על כל הקופה. שתי נשות עסקים שמצליחות לפרוח בסביבה גברית ומאוד שמרנית – נשים חזקות, בטוחות וחדורות מטרה מצד אחד, אך מן הצד השני גם שתי ילדות רגישות ופגיעות, שרקמו חלום ילדות, לכדי מציאות של עסק משגשג.

רק כשמתיישבים בסלון הקטיפה המזמין והשיחה מתגלגלת ונפתחת, מבינים עד כמה הסיפור של ראניה (30) וג'ינה (29) מיוחד. כמה גבוה נסקו יחסית לתהומות מהן באו. סיפור חייהן כולל אבא נרקומן שיצא ונכנס מבתי כלא במשך שנים, אמא שניסתה להיות שם בשבילן עד שקרסה נפשית וחלתה באפילפסיה ובני משפחה שהפנו עורף.

הן נולדו לתוך עוני בדירה קטנה ומתפוררת סמוך לרחוב יפת ועברו ילדות מטלטלת, מעבר מבית לבית, ממשפחה מאמצת אחת לשנייה עד שנחתו בפנימייה נוצרית אדוקה. "בפנימייה האחיות גילחו לנו את הראש, לבשנו בגדים שאחרים זרקו לפח", הן מספרות. את שנות התבגרותן עברו בשכונת עוני בחיפה. "שם עשו עלינו חרם, סבלנו מהצקות של בריונים ומאלימות פיזית ומילולית", הן נזכרות. "היינו רצות מיד אחרי בית ספר עם התיקים על הגב מרחק של 3 ק"מ רק כדי להתחמק מהם".

לבסוף חזרו ליפו, שם אף אחד לא חיכה להן בזרועות פתוחות. "כל הזמן הזה היינו לבד. היה לנו רק אחת את השנייה", מתארת ג'ינה. "גדלנו בחוסר גדול והיינו מתחלקות במעט שהיה. לפעמים היינו מחליטות מי תאכל ארוחת צהרים וכשאני אומרת ארוחה אני מתכוונת לפיתה אחת מסכנה", היא מפרטת.

שבוע לבד

לא קשה להבחין עד כמה זוג האחיות קשורות זו לזו. מלבד העובדה שעברו יחדיו מסלול חיים זהה, הן גם ילדו את ילדיהן באותו הזמן ולמעשה הן לא רק אחיות, אלא גם גיסות – הן נשואות לשני אחים.  "המזל שלנו הוא שיש לנו אחת את השנייה. היא משלימה אותי ואני אותה", אומרת ג'ינה וראניה מהנהנת בהסכמה, "בלעדיה לא הייתי שורדת".

הפעם היחידה שנפרדו היתה לתקופה קצרה של שבוע בלבד, אותה הן זוכרות היטב עד היום. "אחרי שנתיים קשות בחיפה שבהן היינו לבד עם אמא במצב נפשי קשה מאוד, הגיע קרוב מהמשפחה לקחת אותי בחזרה ליפו", משחזרת ג'ינה. "אמא לא הסכימה לחזור וראניה החליטה שהיא נשארת לשמור עליה". הרגשתי ממש אשמה, היא נזכרת. "אבא רצה לפצות אותי אז הוא פינק אותי כמו שלא עשה מעולם, קנה לי דברים חדשים, נעליים חדשות, קורקינט חדש – ואני כמו כל ילדה קטנה שמתרגשת לקבל מתנות מאבא התקשרתי מיד לראניה בשמחה כדי להשוויץ. כששמעה אותי, היא פרצה מיד בבכי, היה לה מאוד קשה שם לבד עם אמא בחיפה".

"לא רציתי לעזוב את אמא במצב שלה ולא אמרתי לאף אחד על המצב בבית ועל המצב הנפשי של אמא", אומרת ראניה. "פשוט הסתגרתי איתה בבית. פחדתי שיבואו שוב משירותי הרווחה וייקחו אותי ממנה, אז העדפתי לשתוק ולא לצאת החוצה. שבוע שלם היינו סגורות בבית, בקושי היה מה לאכול. וככה חיינו בדירה קטנה וסגורה – ילדה קטנה יחד עם אמא שסובלת מבעיות נפשיות קשות".

אחרי אותו שבוע קשה ראניה החליטה לקחת את אימה וחזור ליפו. "אני זוכרת שממש נשאנו את אמא בידיים. היא היתה חצי מעולפת, רועדת ומטושטשת מרוב התרופות שלקחה וככה הגשנו אותה לאבא. אמרנו לו 'קח אותה. תטפל בה אתה עכשיו. אנחנו לא יכולות יותר'. אחר כך ירדנו למטה לשחק ברחוב. הרגשנו שחזרנו בבת אחת להיות שוב ילדות רגילות".

"נקנה את כל הכיכר"

האידיליה של תא משפחתי נורמלי עם אמא, אבא ושתי בנות נמשכה זמן קצר מאוד. "הבעיות לא עזבו אותנו ואבא חזר מהר לסמים, מספרת ג'ינה. "לא היה לנו בכלל כסף לספרי לימוד וגם לא לנעלים ולבגדים חדשים. כמעט אף פעם לא היו לנו בגדים חדשים. קיבלנו דברים שאחרים זרקו".

"בגלל זה יש לנו אובססיה לאופנה", משלימה אותה ראניה. "תמיד חיפשנו איך לעצב את הבגדים שהיו לנו כדי שיראו יותר יפים ויותר חדשים. היינו גוזרות פה, קושרות שם, מעצבות מחדש מה שהיה כדי שיראה חדש ואופנתי. היינו עושות סטייל מכלום. כשבאנו לכיתה הבנות היו מתלהבות ומעתיקות את הלבוש שלנו. הן לא ידעו בכלל שאת הגזירות והקשירות עשינו כדי להסתיר את הקרעים והכתמים שהיו לנו על הבגדים", היא צוחקת. 

הבחירה באופנה ועיצוב כמסלול קריירה, היתה ברורה ומאוד פשוטה עבורן. את לימודי האופנה והעיצוב במכללה מימנו כמובן בעצמן. "עבדנו בכמה עבודות עוד כשהיינו בתיכון. היינו מסיימות את בית הספר, מחליפות בגדים וממשיכות לעבודה עד שמונה, תשע בערב. משם חוזרות הביתה, עושות שיעורים ולומדות למבחנים עד מאוחר", הן מספרות.

"תוך כדי הלימודים התחלנו לעבוד בתור סטז'ריות בסלונים לעיצוב. היה חשוב לנו לקבל ניסיון מעשי ולא רק תיאורטי", אומרת ראניה. "ירדנו לשטח והיינו ממש מעצבות למעצבים. הם היו לוקחים את הסקיצות שלנו ומריצים קולקציות שלמות, כשאנחנו מאחורי הקלעים. אבל שם למדנו הרבה ורכשנו המון ידע מקצועי. הכרנו לקוחות, למדנו איך לדבר, איך לסגור עסקאות, ממש למדנו מעשית את כל השוק הזה".

את היום בו החליטו לצאת לדרך עצמאית ולפתוח עסק משלהן הן זוכרות לפרטי פרטים: "מיד אחרי שסיימנו את הלימודים וקיבלנו את התעודה, ישבנו בבית קפה וחשבנו מה נעשה עכשיו? איך מתקדמים מפה? ממש ישבנו שם באמצע בית הקפה ובכינו מהתרגשות", מתארת ג'ינה. "ידענו שיש לנו ביד דיפלומה בינלאומית ואנחנו יכולות ללכת לעצב בחו"ל, בכל מדינה שאנחנו רוצות, אבל רצינו משהו פה שיהיה שלנו", ממשיכה ראניה, "משהו שיהיה חתום על שמנו". ג'ינה עוד זוכרת בפירוט איך ראניה תפסה לה אז את היד, הסתכלה לה בעיניים ואמרה שאת העסק החדש שלהן הן פותחות בדירה הישנה של ההורים ביפו, "חשבתי שהיא השתגעה", היא נזכרת.

באותו היום קיבלו יחד את ההחלטה ואת העסק הקטן והמשפחתי שלהן התחילו מאותה דירה קטנה ומרופטת שבה נולדו. "ההתחלה היתה מאוד קשה. עבדנו מתוך הדירה וקיבלנו לקוחות כשההורים ממש בחדר ליד. לפעמים אפילו באותו החדר", הן נזכרות. "אחרי שנתיים של עבודה אינטנסיבית צברנו כבר די הרבה לקוחות, אנשים שראו את השמלות שלנו באירועים ושמועות שעברו מפה לאוזן".

השמועה החלה להתגלגל וזרם ההזמנות הלך וגבר עד שהאחיות הבינו שהמקום פשוט ״קטן עליהן״. ההחלטה לקחת הלוואה מהבנק ולקחת סיכון פיננסי היתה לא פשוטה, אבל מתבקשת. עם הכסף שלוו שכרו מקום והפכו נגרייה לסלון אופנתי. הבחירה לפתוח את העסק בכיכר המפורסמת של יפו לא היתה מקרית. בצדה השני של הכיכר ניצבה לפני שנים רבות תחנת מוניות שהיתה בבעלות סבא של ראניה וגי'נה. מבחינתה של ג׳ינה גם כשהעסק יגדל הן לא יזוזו לשום מקום. ״נקנה את כל הכיכר אם צריך״, היא פוסקת בחצי חיוך.

הקורונה קלקלה מעט את החגיגה, אך לדברי השתיים, הפגיעה לא היתה קשה. "הקורונה פרצה בדיוק בשיא של העסק וברור שחווינו ירידה מסוימת", אומרת ג'ינה, "אבל דווקא הדבר היפה הוא שלחלק גדול מהלקוחות שלנו אין בעיה להתחתן בחתונות מצומצמות וקטנות, לפי ההנחיות, בחצר של בית או במקומות אינטימיים וקטנים יותר. אנחנו גם דואגות להזכיר לכלות לשמור על זהירות ולהימנע מחתונות המוניות".

הכל אפשרי

ראניה וג'ינה הן דמויות מוכרות היום ביפו. רבים מזהים אותן ברחוב, הרבה בזכות הפעילות האינטנסיבית שלהן ברשתות החברתיות. ולא רק ביפו. לפני כמה שבועות, הן מספרות, עצר מול החנות אוטובוס שהגיע מבאר שבע ועשרות של נערות שעוקבות אחרי כל פוסט או סטורי שהן מעלות דפקו על הדלתות וביקשו להצטלם. "אנחנו גם פסיכולוגיות של הלקוחות ומקשיבות לסיפורים שלהם, לקשיים שלהן ולחששות שלהן", הן מעידות. "יש המון ילדות ונערות ביפו שמכירות את הסיפור שלנו, מאיפה באנו ומה עברנו ובאות אלינו רק כדי לשפוך את הלב ולקבל עצה טובה. יצאו מפה נשים שהתחזקו ושינו מסלול חיים" אומרת ג'ינה בסיפוק.  

"אנחנו גם מלוות נשים למקלטים ומשתמשות בסיפור שלנו להעצים נשים וילדות אחרות. לאחרונה השתתפנו בפרויקט של נשים חזקות ומצליחות. אנחנו רוצות לחזק נשים שישמעו את הסיפור שלנו, את מה שעברנו ואת מה שאמא שלנו עברה כדי לגדל אותנו. אנחנו רוצות שילמדו שהכל אפשרי בחיים", מספרות האחיות ומפרטות על עוד מעגל שנסגר בהצלחה: "לפני כמה ימים התקשרו אלינו מהפנימייה שבה חיינו במשך אחת התקופות הקשות שלנו. ביקשו שנעביר הרצאה בפני הבנות שלומדות שם. הם שמעו עלינו וביקשו שנספר את סיפור החיים שלנו. אמרו לנו שאנחנו מהוות מודל חיקוי עבור הבנות. זה מרגש אותנו יותר מהכל".