עלה של זית

אזור התעשייה שבכפר כנא, מקום מושבה של עמותת סינדיאנת הגליל (עץ אלון בערבית), משקף אולי יותר מכל את הפערים בין החברה היהודית לערבית בישראל. "כקילומטר אחד מאיתנו יש את אזור התעשייה ציפורית. ההבדל בין השניים הוא כמו בין קאנטרי קלאב לבין מחנה פליטים", אומרת הדס להב (67), מנכ"לית העמותה.

כן, זו אמנם עמותה, אך לדברי מייסדיה מדובר ב"עסק חברתי" – הגדרה מוכרת בעולם, אך לא כל כך בישראל. ההכנסות מגיעות ממגוון פרויקטים: ייצור ומכירת שמן זית, זעתר, דבש וסבונים, זאת לצד הפעלת מרכז מבקרים, סדנאות בישול ואפייה, סדנאות לקליעת סלים ועוד. כל הרווחים מהפעילות העסקית של העמותה מושקעים במיזמים החברתיים שהיא מקדמת.

מאז 1996 פועלת העמותה לייצור גשר קהילתי באמצעות חיבור בין נשים יהודיות לערביות, עידוד תעסוקת נשים וחקלאות ברת קיימא. בשנת 2003 הצטרפה העמותה לארגון הסחר ההוגן העולמי (WFTO), ארגון המקדם יחס הוגן ליצרנים, במיוחד בארצות העניות.

"יש היום בארץ שיתוף פעולה נרחב בין ערבים ליהודים, אבל אנחנו מקדמים משהו שהוא מעבר לפולקלור של 'בוא ננגב חומוס ביחד'. אנחנו מקדמים שיתוף פעולה שבאמת משרת את שתי החברות", מסבירה להב. "המצב של הנשים הערביות מהווה כבר שנים רבות תמרור אדום עבור מי שמחפש שוויון חברתי. כשהתחלנו לעבוד היו 80% נשים ערביות מובטלות. הבנו שלנשים אין איפה לעבוד", היא אומרת.

חנאן מנאדרה זועבי (40), מנהלת המכירות והשיווק, מאשרת את הנתונים. היא נולדה וגדלה בנצרת ועוד מתקופת הילדות לא אהבה את העובדה שמשפחות ערביות מסורתיות מגבילות את תנועת האישה ומונעות ממנה לקבל החלטות גורליות. "היום, במסגרת העיסוק שלי, אני מביאה שינוי לחברה", היא אומרת.

למה דווקא שמן זית?

"הגליל מלא זיתים, אבל לא באמת עושים עם זה משהו. אנחנו החלטנו להפוך את זה לעסק מכניס. גם ברחוב היהודי אין מספיק מודעות לשמן הזית. אני זוכרת שבתחילת הדרך שלנו הסטטיסטיקות דיברו על צריכה של ארבעה ליטר לשנה ברחוב הערבי וחצי ליטר ברחוב היהודי", מסבירה להב.

וכך התחילה העמותה לגייס לקוחות. מסעדת קרן של חיים כהן, לחם ארז של ארז קומורובסקי, מסעדת פרונטו ועוד. עד 2003 שווקה מרבית התוצרת של העמותה בישראל, אבל אז הגיע משבר כלכלי וגם החל להגיע לארץ שמן זית זול מחו"ל. היום 80% מהתוצרת של סינדיאנת הגליל נמכרת לייצוא: בעיקר דרך ארגון הסחר ההוגן WFTO, אך גם באמזון. המכירות בישראל צמחו מעט בתקופת הקורונה בזכות החנות המקוונת שהחלה לפעל לפני כשנה.

בשנה שעברה עמד מחזור ההכנסות השנתי על 1.25 מיליון דולר, זאת על אף העובדה שמאוד קשה לייצא שמן זית, בשל התחרות הרבה ובשל כללי הרגולציה המחמירים שיש לעמוד בהם. כששואלים את מייסדי העמותה איך הם מצליחים להתגבר על הקשיים, הם מיד מתגאים בכך באיכות המוצר שהם מייצרים. "בכל שנה אנחנו זוכים בהרבה מאוד פרסים כי יש לנו שמן זית מעולה", אומרת להב ובטוחה שהמכירות מצליחות בגלל הסיפור שעומד מאחורי העמותה.

בנוסף, מפעילה העמותה בכפר כנא מרכז מבקרים שעד פרוץ הקורונה היה מארח אלפי תיירים מדי שנה. במרכז מועברים תכנים הקשורים לחקלאות ברת קיימא, לכלכלה ירוקה ולשיתוף פעולה בין נשים יהודיות לערביות. "עצם ההגעה למרכז המבקרים, היא זו שיוצרת את השינוי. עצם הפגישה של נשים ערביות, השיח עמן, האינטראקציה והמבט בגובה העיניים – בזה אנחנו משקיעים את כל הרווחים שלנו – ליצור את הפלטפורמה שתעזור לנשים משתי החברות לבנות איזשהו גשר".

"יש ניתוק טוטאלי שבמקרים רבים יהודים לא יודעים הרבה על מה שקורה בחברה הערבית. כשהם מגיעים למרכז המבקרים הם מבינים שאפשר אחרת", מוסיפה חנאן.

משלושה עובדים צמחה העמותה ל-20 עובדות ועובדים: במפעל שבו מועסקות ערביות ויהודיות, במרכז המבקרים ובמטעים.