Forbes Israel Logo

אהבה קשוחה: מינויי אובמה החדשים עלולים להכניס את ישראל לבעיה

הבלוף

בימים בהם עדיין שימש באופן פעיל בתפקיד מליץ היושר, מלבין הכביסה, סוגר הפינות והמסבירן של ראש הממשלה בארה"ב, שר הביטחון אהוד ברק שיתף את עמיתיו האמריקאים במסדרונות וושינגטון בקושי של בנימין נתניהו לקדם את התהליך המדיני. הוא ניסה להשתמש בדימוי המסדרון והכסף. "נתניהו", הסביר ברק, "רוצה להגיע להסדר עם הפלסטינים, אבל הדרך לשם כרוכה במסדרון ארוך שבו אין הסכם ורק משלמים עליו מחיר פוליטי".

ברק, בהסבר מפותל, הסביר שנתניהו לא מעוניין לשלם כמה פעמים, אלא רק פעם אחת. "יש לקצר את המסדרון", חתם. למעשה, שר הביטחון התכוון שברגע שנתניהו מתחיל לדבר על אפשרות של מדינה פלסטינית, הוא מיד מאבד את הרוב שלו. לכן הוא לא יכול לשים מפה, לנקוב באחוזים, לעשות משהו שאינו חשאי, לא ניתן להכחשה והדדי. אני לא יודע עד כמה זה שכנע את בכירי הממשל, אבל הדימוי מתאים בול לבלוף הבנייה בשטחים, רק להפך.

ישראל היא אלופת העולם בצבירת גינויים על בנייה שלא מתרחשת בפועל. נתניהו היה הראשון שזיהה את הבעיה. הוא אפילו יצר תרשים סכמתי שהראה את שבעת מדורי הגיהינום הבירוקרטיים הדרושים לאישור בנייה חדשה, ואיך כל שלב של אישורים עולה לישראל בשלל גינויים אוטומטיים מכל רחבי תבל, מוושינגטון דרך לונדון ופריז ועד מוסקבה. 

נתניהו הסביר, וכולנו הבנו את הבעיה. הוא גם הבטיח לפתור אותה. זה דווקא לא קרה. הוא פשוט הקפיא את הליכי התכנון בירושלים וסירבל אותם יותר. הוא הורה, בצדק, שכל עניין רגיש – כלומר כל בנייה מעבר לקווי 67' – תובא לאישורו, מה שעיכב בפועל את הליכי התכנון בשנתיים, פחות או יותר. 

נתניהו, ברק וליברמן. לקצר את המסדרון | צילום: רויטרס

אז כדי להעניש את הפלסטינים שהלכו לאו"ם והכריזו להם בעצרת על מדינה, הוא ביטל את הכבלים שהניח על כתפיו ועל כתפי ממשלתו, וזאת הסיבה ששוב מאשרים את רמת שלמה, ושוב גבעת המטוס עושה באזזז בוושינגטון. כך, שוב חזרנו לגלגל בו ישראל משלמת מחיר מדיני פעם אחר פעם, גינוי אחר גינוי, ועדה אחרי ועדה, על בנייה שכלל לא מתרחשת בפועל.

הפתרון הטכני פשוט: קצרו את המסדרון. הליך תכנון מיוחד ומפוקח שנוגע לבנייה בירושלים רבתי, עם מנגנון התרעה ותיאום עם הממשל האמריקני. הפתרון המהותי קשור בליבת הפלונטר המדיני.

**

ההסברה

נתניהו הזמין את שגרירי מדינות אסיה והפסיפיק למרפסת בקינג דיוויד, ליד המסעדה היקרה והיוקרתית שאותה הוא כל כך אוהב. הוא התבונן שוב בחומות העיר העתיקה, שם ביקר רק בשבת האחרונה וליטף את אבני הכותל, והבטיח לשמור על הבירה. הוא הסביר לשגרירי דרום קוריאה, סין, אוסטרליה, בורמה, וייטנאם וסרי לנקה שירושלים היא בירת העם היהודי מזה 3,000 שנה. כל ממשלות ישראל בנו בה, הוסיף והבהיר שהוא לא יפעל אחרת. "דמיינו לעצמכם מצב שבו תגבילו את הבנייה בבירות שלכם", אמר.

אני מניח שהשגרירים הרהרו בדבריו של ראש הממשלה, וחשבו לעצמם שזה אולי נכון, אלא שמדינת ישראל קיימת רק 65 שנים, שבירתה הייתה מחולקת שליש מזמן זה, ושעל פי החלטות מועצת הביטחון של האו"ם יש להפוך את ירושלים לעיר בינלאומית. 

כולם בנו בירושלים, כולם זכו לגינויים, אבל העוצמה והכוונה נקבעה על פי מידת השכנוע של מדינות העולם ברצונה של ישראל להגיע לשלום ולהסדר. לנתניהו פשוט לא מאמינים. "אם תבנה ותעשה תהליך יבינו אותך", אמר לנתניהו שר המכיר את הנושא היטב, "הבעיה היא שאתה נתפס כמתנחל שלא עוצר וכאחד שרוצה לתפוס את כל השטח. בגלל זה לא מאמינים לך". 

נתניהו הקשיב. הוא מקשיב יותר בתקופה האחרונה. אבל היי, יש גם בחירות. והקמפיין הטוב ביותר לנתניהו הוא זה שמציב אותו במרכז, לוחם בכל החזיתות. הנה, בשלטים של ה"וייברס" הן כולן נגדו, וגם בנט רוצה לשלוח יד אל ההגה. ש"ס רוצה לשים לו כיפה, ותוך כדי הוא עומד מול ברק אובמה ונאבק מול צביעותן של מדינות אירופה. הקמפיין המושלם.

ובלאו הכי מדובר בבלוף. האירופאים לא יעשו כלום והוא לא יבנה כלום. הבלוף המושלם.

**

הברוך

הבעיה היא שבתוך שלל הגינויים בלט משפט אחד של ויקטוריה נולנד, דוברת מחלקת המדינה האמריקאית. נולנד דיברה על האכזבה מישראל, שהפכה לפרובוקטורית סדרתית. זה כבר לא בלוף – זה ברוך. הטון המיואש הבוקע מוושינגטון משתלב עם מגמות השינוי בארה"ב ובישראל, שגורמות ללא מעט שאלות ודאגות. 

אובמה רץ לפני ארבע שנים עם הסיסמה "אמריקה רוצה שינוי". אמריקה השתנתה, והיא ממשיכה להשתנות. התקשורת בארה"ב החלה לעסוק במינוי שני האישים המרכזיים שיעבדו לצדו של הנשיא בענייני העולם, המזרח התיכון וישראל – שר ההגנה ושר החוץ, כשהתפקיד האחרון כבר אויש ביום שישי על ידי ג'ון קרי. לא מדובר בבשורה טובה עבור ישראל. קרי הוא שמאלן מנומק שבלשכתו של אריאל שרון הגדירו "עוין" כשהיה מגיע לבקר. הוא תומך קבוע במעורבות, בפעילות אמריקנית, בקידום תהליך השלום עם הפלסטינים ובחלוקת הארץ. הוא לא רק פעיל, הוא גם בקיא. מנגד, הוא יכול להתגלות גם כמינוי מוצלח. הוא החדשות הטובות יותר. 

עשוי להתגלות כמינוי מוצלח. מזכיר המדינה ג'ון קרי | צילום: רויטרס

החדשות הרעות באמת הם הדיבורים על מינוי צ'אק הייגל לשר ההגנה – האיש שיהיה אחראי על שיתוף הפעולה הביטחוני ועל תזוזת נושאות המטוסים האמריקניות באזור. ויליאם קריסטול כתב ב"וויקלי סטנדרט" כי מינוי הייגל, סנטור רפובליקני מנברסקה, הוא מבחן מוסרי למפלגה הרפובליקנית שבלמה את מינוי סוזן רייס לתפקיד מזכירת המדינה. "מינוי הייגל יהיה נזק חמור יותר לביטחון המדינה – הוא יהיה ביזיון", כתב קרסול. הוא אף ציטט את אחד מהאישים הכי אנטי-ישראלים בוושינגטון, סטיבן וולט, שכתב שהייגל יהיה שר הגנה טוב, מכיוון שבניגוד לרבים בגבעת הקפיטול, הוא אינו שטיח ניקוי הרגליים ללובי הישראלי בארה"ב.

זאת הרוח. הייגל, נזכיר, מדבר במונחים של "הלובי היהודי" – ביטוי כמעט אנטישמי בוושינגטון. הוא קרא לישראל לנקוט בצעדים שיוכיחו שהיא בעד שלום אחרי פיגועי ההתאבדות והדחייה של ערפאת את הצעת ברק; הוא מתנגד לתקיפת איראן וקרא למו"מ עמה, עם חיזבאללה ועם חמאס. כמו שאומרים ביידיש, "אללה יוסתור".

יחד עם אווירת הייאוש מישראל, החשבון הפתוח עם נתניהו, והתפיסה השגויה – אבל המזיקה, לפיה ישראל היא הזנב שמכשכש בכלב האמריקני, שירושלים גררה כביכול את ארה"ב למחמה מיותרת בעיראק וכעת מנסה לגרור אותה למלחמה מיותרת נוספת עם איראן – הכל מתחבר למצב רגיש ונפיץ. גם אם אובמה לא רוצה להמשיך בעימות עם נתניהו, הכיוון לא מבטיח טובות.

**

בלי אשליות

הבעיה מחריפה לא רק כי אמריקה השתנתה, אלא גם ישראל. הסקרים מצביעים על ישראל ימנית יותר, סבלנית פחות, נכונה פחות ללקיחת סיכונים, מתבצרת, מתגדרת ומתקפדת. זהו קודם כל בוחן המציאות. שימו לב למה שמוגדר "גוש השמאל": העבודה מגדירה את עצמה מרכז, לא שמאל. יאיר לפיד הוא הכי ממורכז שמרכז יכול להיות ואפילו ציפי לבני, למי ששכח, היא בת למשפחה הלוחמת, נצר ליכודניקי מובהק.

אז מה זה השמאל בישראל? מרצ. כן. הם מצהירים שהם כאלה והם באמת אקסטרה סמול. זה מה שנשאר מהשמאל המובהק. 

מרכז, לא שמאל. יחימוביץ' | צילום: ארטיום דגל

כשראש הממשלה מתבונן מחלונו המשוריין במשרד או במכונית, הוא רואה בחוץ מזרח תיכון עוין יותר, שנצבע בירוק עז של איסלאם ובשחור של בערות. חושך. זה לא רק נתניהו, אלא גם שאר אזרחי ישראל. הם מבינים את המצב. אין באמת אפשרות להסדר עם הפלסטינים. גם מי שמאמין שאבו מאזן הוא הכתובת, מטיל ספק אם יו"ר הרשות הפלסטינית רלוונטי. גם אלה שחושבים שנתניהו, באופן פעיל ומודע, חיזק את חמאס והחליש את אבו מאזן, חושבים שהתוצאה היא שמי ששולט בציבור הפלסטיני זה האיסלאם של חאלד משעל ושל איסמעיל הנייה ושאין סיכוי למשהו אחר. 

נתניהו גם לא טורח להציג את מה שפעם נחשב לערך הכרחי עבור ניצחון בבחירות: חזון, תקווה. "אתה רוצה שנמכור לך בכוח אשליה מתוקה?", שואל אחד ממקורביו של ראש הממשלה ומסביר: "הוא אומר את האמת הקשה. אין מה לעשות". במילים אחרות, על משקל הסיסמה ההיא של נתניהו מול פרס ב-1996 – "אין שלום. אין ביטחון. אין סיבה להצביע פרס" – קמפיין נתניהו 2012 הוא "אין שלום. אין תקווה. אין סיבה שלא תצביע שוב ביבי".

**
מפלגת החירות

אגב, גם המועמדים האחרים לא מבטיחים מי יודע מה תקווה. לפיד מבטיח לשנות את השיטה, לבני מבטיחה שלום, שלי יחימוביץ' תדאג לך ובנט הוא המרענן הרשמי החדש. זה טוב לבחירות של נתניהו. השאלה היא מה יהיה ביום שאחרי.

השינוי שמבשרת הרשימה החדשה בליכוד לא נעלם מעיני האמריקאים והעולם. כל מי שדיבר לא רק על שלטון החוק אלא על זכויות אדם וחירות אישית, הודח. בני בגין, דן מרידור ומיכאל איתן סולקו. ההדר הבית"רי ומורשת ז'בוטינסקי עומדים למבחן. כי מה המשמעות של מפלגת החירות? חירות אישית לכל אדם, בלי הבדל דת, גזע ומין. 

ומה מציע כעת הימין החדש, הימין של משה פייגלין, ציפי חוטובלי, דני דנון ובנט? הוא מציע הסדר חדש. לא נפנה את השטחים, כי כל שטח שישראל פינתה נכבש על ידי שונאי ישראל והאיסלאם. על זה נתניהו חותם. זה ההסבר שלו בשיחות פרטיות עם מנהיגי העולם. זה מה שהוא אומר לאנגלה מרקל ולאובמה, ולמעשה לכל מי שרק מוכן להקשיב. 

אז בואו ניתן לפלסטינים שלטון עצמי, מציעים בימין. כלומר, להצביע בבחירות לרשות הפלסטינית יהיה כמו להצביע לעיריית רמלה, או לגבעתיים. המשמעות היא, כפי שאומר פייגלין בגלוי: זכויות אדם ולא זכויות אזרח. זכות לחיות ולהתפרנס, אבל לא להצביע. זה לא הליכוד של בגין. האבא והבן. את זה אי אפשר להסביר באירופה או בוושינגטון. אין דבר כזה פתרון בלי זכות הצבעה. 

נתניהו הוא היחיד בסיעתו שדיבר על מדינה פלסטינית. אולי גם צחי הנגבי, הייבוא מקדימה. כל השאר נגד. וגם על נתניהו אומרים שהוא רק אומר, אבל לא באמת רוצה.

ארה"ב וישראל מרבות לדבר על הקשר האסטרטגי והערכים המשותפים. עם הייגל בצד אחד ופייגלין בצד השני, יש סכנה לכרסום משמעותי בתחום זה. אמריקה של אובמה 2013 לא יכולה לקבל את הפתרון של פייגלין את חוטובלי כערך משותף. זאת הסכנה האמיתית, וזה האתגר הגדול של נתניהו ביום שאחרי הבחירות.

*הכותב הוא הכתב והפרשן המדיני של חדשות ערוץ 2

הרשמה לניוזלטר

באותו נושא

הרשמה לניוזלטר

מעוניינים להישאר מעודכנים? הרשמו לרשימת הדיוור שלנו.