אוכל הודי: כך יכולה ישראל לעזור בהאכלת יותר ממיליארד פיות

בתחילת החודש ביקר בארץ ראש ממשלת הודו נרנדרה מודי והוא היה צריך עזרה. יש לו חצי מיליארד חקלאים במדינה שנואשים למים להשקיה, ואין לו פתרון בשבילם. האם ישראל באמת יכולה לעזור? לרבים נדמה, שהודו היא ארץ עשירה במים. ארץ של נהרות אדירים ומונסונים זועפים. נכון. יש בהודו הרבה מים. אבל יש בה גם המון אנשים והמון אדמה והמון צורך במזון.

חוץ מזה, אמנם המונסון אימתני, אבל הגשמים נמשכים רק חודשיים־שלושה. איך מגדלים מזון בשאר השנה? גרוע מכך, המונסון גם אינו אמין. יש שנים שהוא מכזיב לחלוטין, וכל הכלכלה ההודית מזדעזעת. גם כשהוא מוריד הרבה גשם, הגשם לא מפולג באופן אחיד, ולפעמים אחרי מבול אדיר של יום אחד באים שבועיים יבשים.

הגידולים לא אוהבים את זה: ניתוחים סטטיסטיים מוכיחים, שהיבולים רגישים להתפלגות הגשם יותר מאשר לכמותו. זה מדאיג, כי שינוי האקלים הגלובלי צפוי להחריף את המגמה הזו. בכלל, ההתחממות העולמית מעיקה גם היא על הגידולים, ומגדילה את הצורך במים.
בגלל כל זה השקיה היא אחד המפתחות לעתידה של הודו. אבל איפה מוצאים את המים?מה עם הנהרות העצומים? אמנם עצומים, אבל לגמרי כבושים. כמעט כל טיפה כבר מנוצלת להשקיה, ונהרות רבים כבר כמעט לא מצליחים להגיע אל הים. שינוי האקלים גם צפוי להמיס את השלגים בהימלאיה מוקדם יותר השנה ולשנות את משטר הזרימה בעונה היבשה. אמנם להודו יש גם משאבי מי תהום אדירים, מים שנאגרו לאיטם על פני אלפי שנים, אבל מיליוני בארות שואבות את המים האלה בקצב שמדלל את האקוויפרים ומוריד את מפלס המים במהירות.

בלי ביטוח, בלי הדרכה

אז מה עושים? ראש ממשלת הודו – כמו כל חקלאי הודי שפגשתי בכל כפר נידח – מכיר ומעריץ את הצלחתה של החקלאות הישראלית לפרוח עם כל כך מעט מים. ועכשיו הודו מזמינה את ישראל לעזור לה לפתור את האתגר העצום הזה. בל נטעה – זאת לא רק בעיה הודית. זאת בעיה גלובאלית, גם כי מדינות רבות סובלות מבעיות דומות, וגם משום שאם החקלאות ההודית תיכשל בהזנת אותה שישית מהאוכלוסייה העולמית שנשענת עליה, הודו תיאלץ לפנות לשוק הדגנים הבינלאומי, מחירי המזון יעלו בתלילות בכל העולם, ויהיו לכך השלכות כלכליות פוליטיות וביטחוניות חריפות.

עבור ישראל מדובר בהזדמנות אסטרטגית, לא פחות, להוכיח את יכולתה כפותרת בעיות גלובאליות. הצלחה לא רק תבצר את מעמדה בעולם, אלא גם תסייע לתעשייה ולחקלאות הישראלית לפרוץ לשווקים חדשים ועצומים.

החשיבות הזאת מתבטאת בשורת הצעדים שנכללים בהחלטת הממשלה שהתקבלה לקראת ביקורו של מודי: מעידוד חדשנות ומחקר, דרך תכנון תשתיות ועד פעולות הטמעה. הגיוון הזה הכרחי, כי לאף אחד אין המתכון להצלחה. למעשה, אף אחד לא באמת יודע מה בדיוק לעשות.

חשוב להבין – האתגר הוא לא רק טכנולוגי. ברור שיהיה הכרחי, בין שאר הצעדים, להעביר מאות מיליוני חקלאים הודים מהשקיה מסורתית ובזבזנית בהצפה של אורז וחיטה לגידולים מגוונים יותר ולהשקיה יעילה יותר, כמו בטפטפות ובממטרות. אבל איך יוצרים את התנאים הכלכליים שיאפשרו את זה?

הרוב המוחלט של חקלאי הודו עניים מאוד ומעבדים חלקות קטנות עם יבולים נמוכים. העוני יוצר סביבה כלכלית מאתגרת, שהיא סבך מורכב של אילוצים וקשיים שמחריפים ומעצימים זה את זה במעגלי קסמים מייאשים. לחקלאי עני העלות של ציוד השקיה לדונם עולה על ערך היבול השנתי, וזה עושה את ההשקעה למסוכנת ונועזת מאין כמוה.

הלוואה? קשה מאוד לקבל, ולא בכדי: אין הגנה נאותה מפני סיכונים. מה יקרה עם יהיה גל חום או התפרצות מזיקים שתפגע ביבול או נפילה במחירים שלא תאפשר להחזיר את ההלוואה?

הדרכה? עובדי ההדרכה הממשלתית כמעט לא מגיעים לכפרים. תמריץ לשימור מים? המים הם נחלת הכלל, ואפילו החשמל לשאיבה מסובסד כדי לתמוך בעניים.
אמנם לממשלת הודו יש שורה ארוכה של מדיניויות שמנסות לעזור, אבל במקרים רבים העוני עצמו גורם ליישום לקוי (ולשחיתות), ובמקרים אחרים הן גם יוצרות עיוותים נוספים. אפילו העיצוב של מדיניות אפקטיבית בסביבה כזו הוא בעצמו אתגר אינטלקטואלי מאוד לא פשוט.

הדרך מהשדה ועד לשוק ההודי אינה פשוטה | צילום: Fotolia

בית ספר שדה

בל נתפתה להאשים את החקלאים. הם אינם עצלים או חסרי עניין בהתקדמות, כמו שרבים אוהבים לחשוב. זוהי התרשמות שטחית ומתנשאת, שלא מבינה את הקשיים העצומים שבהם הם נתונים. הבעיה היא לא בחקלאים, אלא בפתרונות שאנחנו מציעים להם.
אנחנו צריכים לעבוד קשה – המגזר הציבורי והפרטי, חברות סטארט־אפ, אגרונומים, כלכלנים ומהנדסים, הודים וישראלים, יחד, כדי להבין את המציאות של חקלאי הודו יותר לעומק וכדי לפתח פתרונות שהם יותר ישימים, מבחינתם.

זה לא בלתי אפשרי. הרי כבר יש מיליוני חקלאים הודים שמשקים בטפטפות. אמנם זאת טיפה בים, אבל זה מראה שזה יכול לקרות עם המדיניות הנכונה. חשוב מכך: ישנן טכנולוגיות מבטיחות נוספות מלבד הטפטפות – ואי אפשר להמתין בסבלנות 30 שנה עד שגם הן תתחלנה לחלחל.

אז איך עושים את זה? קודם כל, צריך להעביר את מגרש המשחקים לשדה ההודי. למה שעושים בקמפוסים, במעבדות, במרכזי המו״פ ובחברות הסטארט־אפ בישראל יש חשיבות עצומה. אבל זה לא יספיק. צריך לצאת לשטח, לכפרים ההודיים, ולהפוך אותם למעבדות, לבתי ספר שבהם צוותים בין־תחומיים הודיים־ישראליים יעמלו על התרת הסבך הכלכלי־אנושי־ביולוגי תוך ניסוי וטעייה סבלניים ונחושים ועם הרבה ענווה.

יש לנו הזדמנות נדירה לעזור להודים במפעל הזה. הם רוצים את החדשנות וכושר האלתור והחוצפה שלנו. בואו נראה להם שיש לנו זאת. לאקדמיה יכול להיות תפקיד חשוב במשימה הזו, והיא יכולה לגייס את ההון האנושי הצעיר והנפלא שלנו להירתם למשימה. אז אם אתם סטודנטים עם ראש חריף וקצת אומץ, והנושא זה חשוב לכם – בואו לעבוד.

הכותב הוא מרצה בחוג למדיניות ציבורית באוניברסיטת תל אביב