חיפוש
סגור את תיבת החיפוש
Forbes Israel Logo

אחד בפה, אחד בלב: מדוע הממשלה לא לוקחת אחריות על כמויות המזון העצומות שנזרקות בישראל?

באחת השבתות האחרונות חלפתי ליד סניף של תנועת בני עקיבא בתל אביב. מחוץ לדלת היה מערום של קופסאות פלסטיק מלאות אוכל, שנראה כמו עודפים מסעודת שבת שנערכה בשבט. המראה של כמויות גדולות של מזון עומד חשוף על המדרכה היה מטריד: בקיץ זו עלולה להיות סכנה תברואתית של ממש. למרבה המזל, עכשיו לא קיץ, ואחרי כמה דקות התברר למי מיועדת התקרובת: שניים מדיירי מאהל ארלוזורוב – עיירת ההומלסים המתפתחת של תל אביב – הגיעו עם עגלת ברזל גדולה והעמיסו את הקופסאות. הם לא יהיו רעבים בסוף השבוע ובני עקיבא זוכו במצווה.

עולם שלם של הצלת מזון – העברת עודפים ממי שכבר לא זקוקים להם למי שאין להם אפשרות לשלם תמורת אוכל – מתקיים בישראל. העולם הזה, רובו ככולו, מתנהל על ידי עמותות וסתם אנשים טובים בתוך וואקום עצום שמותירה הממשלה. אחד ממצילי המזון הגדולים הוא ארגון לקט ישראל, שב־2015 חילץ כ־15 אלף טון מזון אבוד בשווי של כ־135 מיליון שקל והעביר אותו באמצעות עמותות שונות לנזקקים. אבל בעוד לקט ישראל מציל מיליונים, נזרקים לפח מיליארדים. אובדן המזון בישראל הוא מחדל כלכלי, סביבתי וחברתי, שעמותה אחת, יעילה ומסורה ככל שתהיה, וצבא של מתנדבים לא יכולים להתמודד איתו לבדם. בדיוק בשביל זה יש מדינה, רק שהמדינה דפקה נפקדות.

2.5 מיליון טון, 8 מיליארד שקל

לפני מספר חודשים הכריז האו"ם על יעד עולמי – הפחתת אובדן המזון בעולם לנפש ב־50% עד סוף העשור הבא (2030). ארצות הברית, אומת הפערים החברתיים, הלכה בעקבותיו והציבה לעצמה יעד לאומי דומה. ובישראל? כאן כתב מבקר המדינה בדו"ח שפורסם ב־2015 ש"בישראל הנושא של אובדן המזון עוד לא זכה להתייחסות ממשלתית. כך גם לא קיימים נתונים רשמיים על כמויות המזון האובד בשרשרת אספקת המזון".

אל הוואקום הממשלתי נכנסים ארגוני המגזר השלישי, בראשם כאמור לקט ישראל, שבלית ברירה עשה את מה שהממשלה אמורה לעשות והזמין דו"ח מעמיק על אובדן המזון בישראל מחברת הייעוץ ODB זיו האפט. הנתונים בדו"ח מטלטלים, אבל קשה לומר שהם מפתיעים: יותר משליש מהמזון שמיוצר בישראל (35%) לא נאכל. כמחצית מהמזון האבוד הוא בר הצלה – כלומר ראוי למאכל אדם. 2.5 מיליון טון מזון אובדים מדי שנה, 8 מיליארד שקלים שנזרקים לפח. קלישאה ישנה אומרת שמי שיכול לזרוק כסף לפח כנראה יש לו מספיק. אבל במדינה שבה כל ילד שלישי נמצא מתחת לקו העוני, ומאות אלפים סובלים מחוסר ביטחון תזונתי, הבדיחה החבוטה הזו לא תופסת.

5.2 מיליון טון מזון אובדים בכל שנה בארץ, 8 מיליארד שנזרקים לפח | צילום: fotolia

לחמוק מה"עונש"

הדו"ח של לקט ישראל/זיו האפט פורסם זמן קצר אחרי שהתפזרה ועידת האקלים העולמית בפריז. גם שם העולם הציב לעצמו יעדים שאפתניים וניסח תוכניות עבודה מסודרות, וגם שם ממשלת ישראל עשתה הכל כדי להתחמק והציבה לעצמה את היעדים הכי צנועים במערב. גם היעדים האלה, לפי שעה, לא מגובים בתוכנית ממשלתית מוסכמת ומתוקצבת. ספק אם כל ההצהרות החגיגיות והמטרות שהוצגו בוועידת פריז יתורגמו לביצועים בשטח, אבל דבר אחד ניתן כבר לומר בוודאות: הכלכלה העולמית נכנסת לעידן אחר, עידן של חתירה לכלכלה דלת פחמן, כלכלה שמתקדמת לעבר שימוש באנרגיות נקיות יותר, כאלה שלא מרעילות את האדם ולא מרתיחות את הפלנטה. מדינות שיתייצבו בחזית העולמית החדשה יהיו המרוויחות הגדולות. במקום לתפוס מקום בשורה הראשונה, ישראל מתעקשת להיגרר מאחור. במקום להתייחס למשבר האקלים כאל הזדמנות, ממשלת נתניהו מתייחסת אל המגמה החדשה כאל עונש שצריך לחמוק ממנו. זו החמצה היסטורית. מבחינת תמהיל האנרגיה, ישראל מובילה היום את ה־DCEO בפליטות גזי חממה לנפש (סל האנרגיה שלנו מבוסס על יותר מ־50% פחם). מבחינת התחבורה – טוב, נדמה שאין ישראלי שלא יודע מה מצבנו בתחום התחבורה. אם ישראל לא תחשב מסלול מחדש, היא תהפוך במהירות לכלכלה מזהמת ולא רלוונטית.

השקעה נהדרת

אובדן המזון הלאומי הוא דוגמה טובה להזדמנות גדולה – סביבתית, מוסרית וכלכלית. להצלת מזון יש ערך סביבתי עצום: הרי בייצור מזון חדש מושקעות כמויות אדירות של חשמל ומים ומשאבים נוספים, כמו דשנים, חומרי הדברה ושטחי קרקע. כל אלה מהווים נטל סביבתי ומגדילים את פליטת גזי החממה. על פי אומדני הדו"ח של לקט ישראל, עלות הצלת המזון עומדת על 1.4 שקלים בממוצע לק"ג, בעוד השווי הישיר של המזון עומד על 5.1 שקלים לק"ג – פי 3.6! אם מוסיפים את העלויות הסביבתיות, הפער מוכפל ומגיע לפי 7.2. מישהו מכיר הרבה השקעות כלכליות עם תשואה טובה יותר?

הנתונים של ODB/האפט הם לא תורה מסיני. אני מניח שבניתוח שונה אפשר להגיע גם למספרים קצת אחרים – אבל הכיוון ברור. וחוץ מזה, אדרבה – תתכבד ממשלת ישראל ותואיל להניח על השולחן נתונים משלה. בינתיים היא בוחרת באופציה הגרועה ביותר – לא לעשות דבר. אולי אם השרים ייצאו מלשכותיהם ויתלוו לכמה שעות לפעילי לקט ישראל, יתרשמו במו עיניהם איך נראים הררי מזון שמוצלים מאולמי שמחות, חברות הייטק וחלקות חקלאיות, ויפנימו את המשמעות של השלכת מיליוני טונות של אוכל טוב לפח – אולי אז הם יתחילו לראות את האוכל השקוף ואת האנשים השקופים שזקוקים לו.

הרשמה לניוזלטר

באותו נושא

הרשמה לניוזלטר

מעוניינים להישאר מעודכנים? הרשמו לרשימת הדיוור שלנו.

דילוג לתוכן