|
אז איך היה החג שלכם? סיכומי החג בתקשורת עשויים בדרך כלל מרצף של קלישאות מתקתקות. המוני בית ישראל מנפנפים בפארקים וביערות קק"ל, ילד חמוד מלטף גדי חמוד, כולם נדדו מפסטיבל לפסטיבל וכולם עמדו בפקק בדרך הביתה. מה יש לומר, מדינת צפיחית בדבש.
תרשו לי לשתף אתכם ברצף אירועים מסוג קצת אחר שהתרחשו במהלך החג ומעט לפניו, כפי שהגיעו אליי בדיווחים מרחבי הארץ: בצהרי יום שלישי, ערב החג, הגיעה חבורה של רוכבי טרקטורונים ואופנועים אל בריכת הנופרים שבמקורות הירקון. בריכת הנופרים היא אגמונצ'יק קטן ויפהפה, עתיר צמחים ובעלי חיים, שממוקם בסמוך למקום שבו בוקע הירקון. בשנים האחרונות הושקעו מאמצים גדולים בשיקום הבריכה בפרט ומקורות הירקון בכלל. המקטע הראשון של הנחל מתאפיין כיום במים צלולים ומערכת טבעית משגשגת. כל אחד יכול לבוא וליהנות, אבל עם ישראל בוחר לבוא ולהרוס.
לקבלת כל העדכונים, הדירוגים והניתוחים – עשו לנו לייק בפייסבוק
מה לא מעוללים לבריכה הזו: שוחים בה בניגוד לכל השלטים, ההוראות והבקשות, רוחצים בה כילים, שופכים פסולת, מרוקנים מתקני מנגל. חוליגנים מכל קצווי הקשת מצפצפים על המחסומים שהציבה רשות הטבע והגנים ומנסים להגיע עד שפת המים עם כלי הרכב שלהם. יש מחסום לפרות, עוד לא נולד המחסום שיעצור את הבהמה הישראלית הממוצעת.
בחזרה לערב החג: פקח רשות הטבע והגנים הגיע למקום וביקש מרוכבי האופנועים והטרקטורונים לעזוב. בתגובה, אחד מהם שלף קסדה ופתח לו את הפרצוף. הפקח הובהל לבילינסון ונתפר. לא קל להיות שומר טבע בישראל.
בערך 100 קילומטר צפונית משם, ברמת ישי, יש קבוצה של עצים שמזה שנים משמשים כמרכז קינון סואן לאנפות ועופות נוספים. הציפורים עפות ברחבי העמק, ובסופו של יום מגיעות לנוח ולקנן בין הענפים הסבוכים של העצים. לא עוד. במהלך החג מישהו כרת כמה מהעצים, תוך התעלמות מהעובדה שבין הענפים שכנו עשרות קינים ומאות גוזלים. אלה התגלגלו על הקרקע חסרי אונים. כמה חובבי טבע ותושבים המומים מיהרו לתעד את החורבן של בית הגידול הקטן. בשל החג עדיין שורר ערפל – מי כרת, למה כרת, באיזו רשות ובאיזו סמכות. עשרות שנים של טבע תוסס נגדעו באיבחת מסור.
גם בתל אביב יש עצים, אבל אחרי החג הזה קצת פחות: שורה של עצי דקל שננטעו לפני כארבעים שנה בפינת הרחובות נחמני-אחד העם, אחת הפינות היפות והנושנות בעיר, נכרתו. אקט אלים וכוחני שהפך פינה ירוקה למדרכה מגולחת ועירומה. מי מרוויח מזה? האם העירייה הסכימה לזה? איפה פקיד היערות במשרד החקלאות? את כל זה עוד צריך לברר, אבל דבר אחד בטוח: את הנעשה אין להשיב. גם אם מישהו עבר על החוק וישלם את המחיר, את הגזעים של הדקלים כבר אי אפשר יהיה להדביק בחזרה.
בין שלושת המקרים הללו עובר כחוט השני מכנה משותף: אלימות כלפי בני אדם היא המשכה של האלימות כלפי הטבע, בעלי החיים והצמחים. בתודעה הישראלית הרווחת, פגיעה בבעלי חיים או צמחים היא עניין זניח שכן אלה נספרים כתפאורה בהצגה שבה אנחנו, בני האדם, השחקנים הראשיים. עדיין לא חלחלה אצלינו ההבנה שנכסי הטבע הם הנכסים של כולנו, ומי שפוגע בהם – פוגע בציבור. קיומו של עץ ברחוב או בשדה, קיומו של נחל נקי עם מים צלולים – זו הפריבילגיה של הכלל. הוונדלים מבריכת הנופרים, שגדלו לתוך תרבות חומרנית שבה לכל דבר יש תג מחיר, מתקשים להבין שבריכה שלכאורה לא שייכת לאף אחד – אחרי הכל, היא לא נמצאת בתוך מגדל יוקרה, נעולה מאחרי סורג ובריח – בעצם שייכת לכל אחד, ולכן אסור לפגוע בה.
אז מה עושים? אומרים שהמפתח טמון בחינוך. אבל מה עושים עד שהחינוך יעשה את פעולתו? בינתיים, אפשר לחנך דרך הכיס. החוק בישראל מאפשר כבר היום להשית קנסות כבדים על מי שפוגע סתם כך בחי ובצומח. הבעייה היא שרוב הפוגעים לא מובאים למשפט, ושרוב המשפטים מסתיימים בעונשים מצחיקים. בינתיים העצים ובעלי החיים חשופים בצריח, ואיתם האנשים שנשלחו לשמור על הטבע בשמנו.
[email protected]
טורים קודמים של הכותב:
כך ויתרה הממשלה על 4.1 מיליארד שקל
הסופרטאנקר הנדל"ני התגלה כבלוף לאומי
הקשר המפחיד בין הפיצוץ בטקסס לחיפה
|
