איתן ורטהיימר: "המוחות המבריקים עוזבים, יש הרגשה שאסור להרוויח"

בשבוע שעבר החליט איתן ורטהיימר לטוס לקייב, בירת אוקראינה. "הייתי סקרן לדעת בדרך לא אמצעית מה מתרחש שם. כשהייתי שם התגעגעתי לישראל והבנתי שזה המקום שהכי טוב בשבילנו", הוא מסביר.

ביקשתי לנצל את ימי חול המועד לשיחה עם איש עסקים יוצא דופן, זה שיוזמתו להקמת מגדל המחקר במרכז הרפואי רמב"ם בחיפה טורפדה בינתיים בשל תסבוכת בירוקרטית. אך המילה האחרונה, כך הוא מאמין, עדיין לא נאמרה.

משפחת ורטהיימר מכרה לפני שנה את יתרת החזקותיה בחברת חיתוך המתכות ישקר לאיש העסקים וורן באפט, וביצעה את האקזיט במזומן הגדול ביותר בתולדות המדינה. העסקה הפכה את בני המשפחה למיליארדרים, בדולרים, והעשירה את קופת האוצר בתשלומי מס נוספים הנאמדים בשני מיליארד שקל.

ורטהיימר אינו "טייקון" על פי אמות המידה שנקבעו על ידי צדקני המגזר העסקי. הוא לא "ינק ערך" אלא הוסיף ערך. הוא לא גייס הון בשוק איגרות החוב, אלא מתרחק מהבורסה ככל יכולתו. הוא לא מינף את עצמו ונמנע מניצול קשרי ממשל להפקת רנטות מונופוליסטיות. הקשר האחרון שלו לבורסה היה בשנות ה-90, כשאילץ את דיסקונט השקעות למכור לו את החזקותיה במניות ישקר בתום מאבק אלים. מכאן ברור שהוא גם לא ביצע שום תספורת ואין לכך שום קשר לשיערו המתדלדל. בקיצור, במדינה נורמלית הוא היה מתבקש להדליק משואה.

ובכל זאת, היחס שלו זכה מצד אנשי האוצר, ושמנע ממנו את הקמת מגדל המחקר ברמב"ם, מציק לו – גם אם אינו מודה בכך. האם נעלב? האם לקח את הסיפור באופן אישי?

ורטהיימר: "זה לא עניין אישי. המעורבות שלי החלה לפני 14 שנה, כשהוחלט על הקמת המגדל על קרקע פרטית שאינה שייכת ליאיר לפיד, כשם שהקרקע בגן הכנסת אינה שייכת לו. המטרה הייתה לפתח את רמב"ם ובשיתוף הטכניון להקים חממת מחקר לסטארט־אפים ולמיזמים נוספים".

איתן ורטהיימר (מימין) והבעלים הנוכחי של העסק המשפחתי, וורן באפט | צילום: רויטרס

"אני לא רוצה לריב עם המערכת העוסקת בשאלה איך ההחלטות נראות יותר מאשר במהות. זה נקרא פופוליזם, ואין לי כוונה לבזבז אנרגיה על כך. בשבוע שעבר חנכנו את החניון התת קרקעי, שבעת חירום יתפקד כבית חולים משוכלל. כבר בנינו 70 אלף מטר כמתנה למדינה, אז במקום להגיד תודה משמיצים ומקללים. איך נהוג לומר? עברנו את פרעה ונעבור גם את זה".

האם זה נכון שלפיד סירב להיפגש איתך בעניין?

"לא ביקשתי פגישה, ואין כאן עניין של כבוד. בינתיים אני ממשיך לפעול בתחום הפילנתרופיה ועושה הרבה מאוד דברים מתחת לפני השטח. מה שתכננו להקים ברמב"ם יוקם כעת בניו יורק. אבל אני מודאג מתופעות אחרות המתרחשות במדינה. אנחנו מתחילים לאבד כוחות. המוחות המבריקים מתחילים לצאת מפה. אין השקעות ואנחנו מאבדים כסף. אני מדבר עם חברים, ורבים לא רוצים להגיע לכאן. אני לא נמצא כאן הרבה, אבל ממה שאני שומע האווירה במגזר העסקי לא כל כך טובה. אנשים מפסיקים להשקיע לטווח הארוך ועסוקים בפיתוח סטארט־אפים ובמכירתם. יש הרגשה שכבר אסור להרוויח, וזה נהפך לערך חברתי מסוכן".

האם אתה רואה אפשרות שבישראל תוקם היום ישקר חדשה?

"באווירה הנוכחית אין סיכוי להשקעות והקמת מפעלים חדשים כמו ישקר. אצלנו כבר לא מעודדים השקעות ולא מאפשרים לעבוד, וזה לא רק בתחום התעשייה. איש עסקים מוביל דיבר איתי והסביר שבתנאים הקיימים היום הוא לא היה מסוגל לבצע השקעה שעשה לפני עשר שנים".

"הכל השתנה. אני מתגעגע לתקופה שבה 'תעשייה' נחשבה למילה יפה, כמו שפעם התייחסו פה לצה"ל. אני מקבל שהעולם השתנה ובעקבותיו גם הערכים. אבל התחושה הנוכחית היא של אנטי. לא זוכר תקופה שבה היה כל כך הרבה כעס כלפי המגזר העסקי. יש כבר בלבול בין מה שהיה פעם הקפיטליזם והסוציאליזם".

"המערכת הממשלתית מקולקלת ויש לה אחריות עיקרית ליוקר המחיה במיוחד במחירי הדיור. אני לא מחפש עולם מושלם, אבל לא ייתכן שכדי לבנות בלוק לוקח עשר שנים. במחירי הקרקע הנוכחיים אי אפשר לקנות דירה".

משהו בשלוש השנים האחרונות השתנה. המחאה החברתית הגדילה משמעותית את המודעות הצרכנית. כיום כל פוליטיקאי מתחיל יודע לדקלם בעל פה מושגים כמו מונופולים, ריכוזיות, חזירות קפיטליסטית ועוד.

אולי אנשי העסקים הביאו בהתנהגותם חסרת הרסן את זה על עצמם?

"במה שקורה בשוטף בבורסה אני חף מידיעה, אבל בעניין השכר אני לא מכיר הרבה אנשי עסקים המוכנים לעבוד בשביל כלום. אני לא בקטע של לקחת כסף ציבורי. גיוס בבורסה זה כמו הלוואה, אבל בבורסה ככל שאני מחזיר יותר רוצים ממני עוד יותר. המפתח להצלחה העסקית היה ונשאר בסופו של דבר פיתוח מוצר טוב שיודעים למכור אותו ללקוח טוב. השאלה היא אם מישהו בדרך מפריע להתעסק עם העיקר. ככה אני בוחן את עצמי".

בדיוק לפני שנה מכרת לבאפט את ישקר. האם אתה מתגעגע?

"אני מאוהב בחברה, כי זה חלק מהחיים שלי. בשבוע שעבר הגעתי לחברה לאחל חג שמח ולומר שאני מעריץ את העובדים ואת המנכ"ל יעקב הרפז. לאחר מכן שלחתי מייל לוורן באפט וסיפרתי לו בגאווה איזה סוג של אנשים עובדים אצלו. כמובן שהוא הסכים איתי".

האם אתה ממשיך את הקשר עם באפט? מתי הוא יגיע לישראל?

"אני עובד איתו היום בעיקר בתחומי הפילנתרופיה. להגיד שהוא איש מדהים זה אנדרסטייטמנט. באפט לא אוהב לצאת מאומהה, וסיפר לי שהוא מעדיף כמה שיותר לישון בבית במיטתו. לא נתקלתי באיש צנוע כמוהו".

מכבסת מילים רגולטורית

ערב חג הפסח נורה לעבר מערכות התקשורת מטח רגולציה עדכני, שנועד כנראה להשלים את המחסור בימי העבודה שנכפה על משרדי הממשלה בחופשת חול המועד. ההוראות עוסקות שוב ביוקר המחיה, הגברת התחרותיות, מונופולים, הגופים המוסדיים, שכר הבכירים ועוד.

התופעה אמורה להגדיל את תסכולו של ראש הממשלה. למרות זאת, אם בנימין נתניהו נופש במקום כלשהו, סביר להניח שלא יפסיק את חופשתו כדי לתהות מה קורה פה. רק בחודש שעבר הוא התריע בכנס התאחדות התעשיינים מפני 200 הרגולטורים עם אלפי התקנות.

מודע לבעיה הרגולטורית אך לא עושה דבר, בנימין נתניהו | צילום: רויטרס

חדשות הימים האחרונים כוללות רפורמה של שרי האוצר והכלכלה להגברת אפשרויות היבוא האישי. הממונה על ההגבלים פרסם הצעה האוסרת על מונופולים לגבות "מחיר מופרז". ועדת מחירים באוצר ובכלכלה בוחנת מחדש את רווחיות הקמעונאים במוצרים מפוקחים. שוק ההון עודכן בנוגע להמלצות "ועדת גולדשמידט" שהוגשו לממונה על שוק ההון, בנוגע לדרכי ההשקעה של גופים מוסדיים. הממונה מצדה פרסמה הנחיה המגבילה את שכר הבכירים בחברות הביטוח, שבוע לאחר שלפיד הקדים אותה בהצעה להגביל את שכר הבכירים ל- 3.5מיליון שקל לשנה.

יו"ר רשות ניירות ערך, שמואל האוזר, ביקר את הצעת שר האוצר, מה שלא הפריע לו לאמץ דוח הכולל דרכים לשכלול המסחר בבורסה לני"ע. וכבר הספקנו לשכוח את "חוק המזון" שאושר בדיוק לפני חודש ונועד "להגביר את התחרות בתחום המזון המאופיין בריכוזיות רבה". לטענת שר האוצר, "החוק יוזיל ב- 340שקל לחודש את סלי המזון במשק הבית. זו לא רק בשורה צרכנית אלא גם החלטה המצמצמת את הריכוזיות בשוק המזון".

הריכוזיות, בסיוע רוח גבית של המחאה החברתית, הפכה לחשודה המיידית האחראית לכל תחלואי המשק. מסע יחסי ציבור יעיל שדחף להקמת "ועדת הריכוזיות", סיפק תחמושת לפוליטיקאים תאבי פרסום. אם נקליד בגוגל את האותיות "ריכ" תקפוץ המילה ריכוזיות הרבה לפני המלחין ריכארד וגנר.

וכבר נשכח ששמה המקורי של ועדת הריכוזיות היה "הוועדה להגברת התחרותיות במשק". גם אם נניח שהמשק ריכוזי, הקשר בין החוק להגדלת התחרותיות ולהורדת מחירים מקרי לחלוטין. יו"ר ועדת הכספים, ניסן סלומינסקי, התפייט עם אישור החוק וטען: "היום שינינו בצורה רדיקלית את מבנה המשק והתאמנו אותו לצרכים ולאינטרסים האמיתיים של הציבור. זו בשורה חשובה ומעודדת לעתיד המשק. נפל דבר בישראל ומעתה פירמידות ניתן יהיה לראות רק במצרים".

דבריו רק חושפים את עומק הבורות. אם מבנה המשק שונה בצורה רדיקלית, מדוע מאז אישור החוק היה צורך באין ספור תוכניות ורגולציה משלימה? אם החוק מותאם לאינטרסים האמיתיים, האם עד היום טופלו האינטרסים המדומים? לבד מהברחת המשקיעים, ההישג העיקרי של החוק הוא הענשת איש העסקים צדיק בינו הנחשב לזהיר, לאיכותי ולקפדן מכל אנשי העסקים שאני מכיר.

כל החוקים, התקנות, ההנחיות, החוזרים והוראות השעה שאושרו לאחרונה לוו במכבסת מילים בסגנון סלומינסקי, שהקשר בינה לבין המציאות אקראי. "מדובר במהפכה צרכנית אמיתית", אמר שר הכלכלה נפתלי בנט על אישור התוכנית ליבוא אישי, ורמז כאילו כל "המהפכות" האחרות עד כה היו מזויפות.

"הסדרת השוק תביא להגברת התחרות במשק, להפחתת הבירוקרטיה והרגולציה ולהקלה על הצרכן הישראלי", אמר לפיד על אותה הצעה. ואכן "הקלת הרגולציה" ניכרה מיידית כשבאותה נשימה הוחלט על מינוי "ממונה חדש על חוקיות היבוא".

"האיסור על גביית מחיר מופרז מכוח דיני ההגבלים נועד לגרום למונופול לרסן את עצמו ולהרתיע אותו מלנצל לרעה את מעמדו כשהתחרות לא הצליחה לרסן אותו", הסביר הממונה על ההגבלים, ד"ר דיויד גילה, את הצעתו לפיקוח על המונופולים ואיסור גביית מחיר מופרז.

גם הוא מבין שלא תמיד התחרות עושה את שלה, דיוויד גילה | צילום: יח"צ

ד"ר גילה התיישר בשנה האחרונה לחלוטין עם סדר היום של בנט, כמו פעיל כלכלי ממועצת יש"ע. הוא רואה בירידת מחירים, גם אם נעשית בכפייה, את חזות הכל. גילה מודה שלא תמיד התחרות עושה את שלה, ולכן חייבים לפעמים לקבוע מהו "מחיר ראוי". בקיצור, קומוניזם לשמו.

לפיד ובנט אינם לבד. שר השיכון אורי אריאל הבטיח שמחירי הדיור יירדו עד סוף 2014 ושתוך שלוש שנים תסתכם הירידה ב-20%-30%. מאוחר יותר הוא דחה את הירידה ל-2015 ועדכן את היקפה ל-10%-20%.

ההצעות עד כאן מגלגלות, באמצעות אחיזת עיניים, את נטל האחריות למחדלי יוקר המחיה מהממשלה לסקטור העסקי. לפיד הוא היחיד עד כה שקיבל אחריות על מחדלי הממשלה (הקודמת) בנושא יוקר המחיה בדיור. ההחלטה על איפוס המע"מ לקוני הדירות היא צעד אמיץ ונדיר במערכת הפוליטית, ששמה את האצבע על הבעיה הבוערת ביותר של יוקר המחיה.

כל השאר, ובראשם נתניהו, ממשיכים לקטר ולהתנער מהאחריות. כיצד עדיין יכולה הממשלה להיאבק ביוקר המחיה? רצוי להפחית ולו גם באופן סמלי את המע"מ על מוצרי המזון הבסיסיים
למשפחה. נכון שזה מסובך, אבל מדובר במהלך שובר שוויון אמיתי ולא באחיזת עיניים נוספת.

מה עוד אפשר? להירתם למאמץ חירום לחיזוק הדולר. נוסף לעידוד היצוא, שער חליפין של 4 שקלים ימחק כמעט לחלוטין את פערי המחירים בין ישראל לאירופה ויוכיח שלמרות הכל, שקית במבה או פסק זמן בישראל אינם יקרים בהשוואה לחו"ל.