אלטרנטיבה של ממש ל"מדיניות הרווחה" האירופאית: כיצד פועל המודל הכלכלי החדשני של סינגפור?

כעת, מותו של יאו משמש כהזדמנות מצוינת עבור החוקרים ואנשי התקשורת והכלכלה ברחבי העולם להיזכר במודל המסקרן אשר פיתח, ואשר באמצעותו הצעיד את סינגפור אל עבר הווה ורוד למדי מבחינה כלכלית – כשכל תושבי המדינה נהנים מהמצב וחיים ברווחה שגם אזרחי מה מ"מדינות הרווחה" ביבשת אירופה יכולים רק לקנא.

על דבר אחד מסכימים כולם: אחת הסיבות המרכזיות לעלייתה המטאורית של הכלכלה הסינגפורית היא הביצוע המדויק והמוקפד של עקרונות הקפיטליזם, ובמיוחד עקרונות השוק החופשי והיעדר ההתערבות הממשלתית בכוחות השוק. בעוד ברבות מאותן מדינות רווחה אירופאיות נוהגות הממשלות להתערב בנעשה בשווקים חדשות לבקרים, סינגפור דורגה השנה במקום השני בדירוג "הכלכלות החופשיות ביותר בעולם" (שנייה רק להונג קונג). וכפי שהוכיחו חוקרים שונים מרחבי העולם, במצב השווקים כיום – שמירה על עקרונות השוק החופשי מגיעה יד ביד עם צמיחה ושגשוג כלכליים.

אך לא ההישגים הכלכליים המרשימים שרשמה סינגפור הם לב העניין. מרשימים הישגים אלו ככל שיהיו, הם עדיין אינם מרשימים כמו העובדה כי הכלכלה הסינגפורית הציגה למעשה מודל כלכלי חדש לניהול מדינה – כזה אשר מציג אלטרנטיבה של ממש למודל "מדינות הרווחה" המסורתי, והכל מבלי לפגוע ברווחת התושבים או במשק המקומי. בבססי "המודל הסינגפורי" פועלת התפיסה הבסיסית כי הממשלה אינה יכול להשאיר נושא חיוני כמו החיסכון האישי לשיקול דעתם של האזרחים. "החיסכון הפרטי הוא לא 'בעיה' של האזרחים, אלא גורם מרכזי לבעיות כלכליות גדולות בכל מדינה ומדינה", מסביר אחד החוקרים המומחים אשר בחן את המודל הכלכלי הקיים בסינגפור ביחס למודלים אשר אנו מכירים ממדינות המערב.

חייבים לחסוך על פי החוק. אזרחי סינגפור | צילום: thinkstockphotos

כך, גם באחת הכלכלות החופשיות ביותר בעולם בחר הממשל להתערב בכיסם של האזרחים – ופשוטו כמשמעו, לחייב אותם לחסוך. את כולם. על פי החוק בסינגפור, כל אזרח מחויב לחסוך אחוז מסוים ממשכורתו – מבלי כל יכולת למשוך את הכספים, למעט למטרות המוגדרות בחוק. בעבר, הגיע שיעור החיסכון הקבוע בחוק עד ל-50% מהכנסותיו של אזרח, אך כיום עובדים מתחת לגיל 50 מחויבים להשאיר בצד 20% מסך הכנסותיהם, אליהם מתווספים 16% נוספים אשר מחויבים להפריש כלל המעסיקים במדינה. כספי החיסכון האלו נשמרים בקרנות מיוחדות, והאזרחים רשאים למשוך אותם אך ורק לצרכים אשר מותרים בחוק, כמו רכישת דירה. כך, למעלה מ-90% מאזרחי סינגפור גרים בדירות השייכות להם (סינגפור היא המובילה העולמית באחוז בעלי הדירה במדינה).

7% מאותן קרנות נשמר בקרן נוספת, אשר מיועדת אך ורק לצרכי בריאות ורפואה. אותם כספים אינם יכולים לשמש את האזרחים לשום מטרה אחרת – גם לא לרכישת דירה או פתיחת עסק. רק כשב"קרן הבריאות" נאגר סכום אשר חורג מ-34,100 דולר, הכסף חוזר לקרן המקורית, ומשמש גם לדברים שאינם בתחום הרפואה.

וכך, הצליחה הממשלה הסינגפורית להקים מדינה שאינה "מדינת רווחה" כלל, אך גם הצורך לניהול מדיניות רווחה כמעט ואינו קיים בה. כל הגורמים בהם משקיעות אותן מדיניות רווחה כספים רבים כל כך – סיוע בדיור, טיפול רפואי, קצבאות סעד – כולם אינם רלוונטיים בסינגפור, שם לכל אזרח ואזרח נשמר חיסכון אישי בצד אשר נועד לסייע לו במקרים אלו בדיוק. אפשר כמובן להצביע על ההבדלים בין הכלכלה במדינה לבין כלכלות המערב, אך אין ספק כי יש גם לא מעט מה ללמוד מהמודל המסקרן כל כך. וכשרבות ממדינות המערב נקרעות בין רצון האזרחים למדיניות רווחה לבין לחצי הכלכלנים וראשי המשק להימנע מכך, אולי דווקא המודל הסינגפורי יוכל לסייע – ולפתור כמה מתחלואי הכלכלה המערבית כיום.