אל תאזנו בין העבודה לחיים האישיים – שלבו ביניהם

אנשים רבים חשים כי העבודה זוללת נתחים גדולים מחייהם האישיים. יותר ויותר מאיתנו עובדים שעות ארוכות יותר – מהבית או מהמשרד, ביום או בלילה. השכיר הממוצע מבלה יותר זמן בעבודה – מעבר לתשע-עד-חמש המסורתי – מאשר עם משפחתו. זו הבעיה. קשה שלא לחוש בלחץ.

אנו מדברים הרבה על "איזון בין עבודה לחיים". זה בדר"כ פשוט קוד שפירושו "אני רוצה לעבוד פחות". זו היא בחירת חיים הגיונית לחלוטין, אך יהיו לה השלכות רבות על החלטות הקריירה שלכם (למשל – איפה לעבוד, איזה סוג של משרה יתאים לנו וכו'). במקרה של הח"מ, למשל, אי אפשר לעבוד פחות – החברה זקוקה לעבודה שצריכה להיעשות, ואין אפשרות אחרת.

יותר זמן עם העבודה מאשר עם המשפחה | אילוסטרציה: ingimage/ASAP

לפני 50 שנה, האדם הממוצע שסיים תיכון עבד 40-50 שעות בשבוע, שזה משרה מלאה פלוס קצת שעות נוספות. הדבר נגרם בשל טיבן של עבודות החינוך-התיכוני: משמרות במפעלי פס-ייצור. עבודות אלו אינן נפוצות היום; זן חדש של משרות עלה, שלעיתים קרובות מתוייג (בהתנשאות) תחת השם "משרות ידע". רוב עובדי הידע הם בעלי תואר אקדמי; האדם הממוצע בכל תואר אקדמי עובד כעת יותר מ-50 שעות בשבוע, ועובד על משכורת גלובלית כך שאיננו מתוגמל על השעות הנוספות.

הבעיה היא בחלקה הגדול ההשקפה כי עלינו להיות כפופים אפילו ליום עבודה של 9-עד-5. מדובר בתפיסה שהשתרשה במאה ה-19, בה התעצב ניהול יעיל של פסי הייצור בבתי החרושת, ובתי הספר הציבוריים ייצרו מבחינתם פועלים טובים יותר. למעשה, ה9-עד-5 ישים רק בעבודה במשמרות – הרעיון שאתה מגיע, עובד בזמן המשמרת ועוזב בסופה. רובנו כבר לא בהכרח עובדים במשמרות; אנחנו עוסקים בעבודות ידע. ובכל זאת התפישה של מה שאנו עושים בעבודה, ומה יהיה לוח הזמנים של העבודה הזאת, לא השתנתה.

הרעיון שאתה בעבודה כשאתה במקום העבודה ואתה לא בעבודה כשאתה לא במקום העבודה הוא בבירור לא נכון. אנשים עובדים כשהם לא בעבודה. אנחנו מחמיצים את אימון הכדורגל של הילד כי אנחנו בעבודה. אנחנו עובדים אחרי שהאישה הולכת לישון. זה לא הגיוני: אם אני הולך לעבוד בלילה, אני רוצה ללכת לאימון הכדורגל של הילד.

הדיכוטומיה מטופשת – אנשים צריכים לעבוד מתי ואיפה שהם רוצים, ולהיות מסוגלים לקחת הפסקה באמצע היום ולהשלים אותה בלילה. אני באמת צריך לבצע את העבודה ב-3 בצהרים, או שאני יכול לקחת שעה-שעתיים לעשות מה שצריך? זו מערכת ה9-עד-5 הנכפית עלינו שהורגת אותנו, ולא העומס בעבודה.

המדיניות החברתית הטובה ביותר תהיה יישומו של שינוי מנטלי מעבודת משמרות לעבודת ידע, כחברה. אולי נעבוד יותר מ-40 שעות בשבוע, אבל בלי הצורך להיות "במשמרת". עלינו להיות מסוגלים לעבוד באופן מחולק, מכאן ומשם. יש לנו משרות מלאות, אבל אנחנו עדיין צריכים להיות מסוגלים להגיע לאימון הכדורגל של הילד.