חיפוש
סגור את תיבת החיפוש
Forbes Israel Logo

אל תסתכלו בשמלה של שרה, אלא במי שמאחוריה

הדבר היחיד שאני יכול לעשות טוב יותר מלהיות שר החוץ, אומר יאיר לפיד, זה להיות יו"ר האופוזיציה. לפיד לא מפחד מהאופוזיציה. אולי להפך. אם ייכנס לממשלה, יהיה לו קשה לעמוד בציפיות. הוא הבטיח, הוא יצטרך לקיים. אצל בנימין נתניהו, אף אחד עוד לא קיים מה שהבטיח (כולל נתניהו עצמו). אצל נתניהו, בסוף זה תמיד נגמר באותה צורה: כולם מתוסכלים, נפוצים לכל רוח, לא מבינים איך זה קרה להם, איך הוא עשה להם את זה, איך הזמן עבר ושום דבר לא זז.

באופוזיציה, לעומת זאת, לפיד מאמין שיפרח. יש בסיס לאמונה הזו. הוא חרוץ, יודע להפעיל את התקשורת, רהוט ועקשן. הוא יעשה עם 19 מנדטים מה שציפי לבני לא עשתה עם 28. הוא ימרר לנתניהו את החיים ובבחירות הבאות הוא יוכל לאיים על לשכת ראש הממשלה (בתנאי שייפטר מהזחיחות שאחזה בו). ועדיין, אסור לשכוח שאנחנו בעיצומה של הלוחמה הפסיכולוגית. מה שצפוי לנו בשבועות הקרובים הוא מופע זיקוקים ענק של ספינים שיתפוצצו אחד על השני בפראות. משחק פוקר פרוע שבו כולם ירמו את כולם במאמץ לנטרל, לחסום, להלחיץ ולייצר מראית עין שכל קשר בינה לבין המציאות מקרי לגמרי.

אחי, הנה אתה

בבסיסו של האירוע נמצאת עכשיו הברית. זו שנכרתה בין יאיר לפיד לנפתלי בנט. זו ששרירה וקיימת, למרות שהחרדים חורקים שיניים ונתניהו סופק כפיים. הברית הזו לא נבנתה בפגישה אחת בין לפיד לבנט, אלא בסדרה של מגעים.

נתניהו ולפיד | צילום: מרק ישראל סלם

זה התחיל הרבה לפני הבחירות. בנט היה אז בפאניקה. הוא ידע שהג'יהאד שהכריזה עליו (ועל איילת שקד) רעיית ראש הממשלה עלול להשאיר אותו מיובש באופוזיציה. הסקרים נתנו אז לביבי 36-37 מנדטים, לפיד הזיע כדי להגיע למספר דו-ספרתי והחיים של ביבי ואביגדור ליברמן נראו נוחים מאי פעם. בנט לא היה רלוונטי. בייאושו, הוא סימן כבר אז את לפיד ככרטיס הכניסה שלו לקואליציה. שניהם צעירים, בני אותו דור, דוברים באותה שפת מושגים. רק כיפה אחת קטנה, המונחת על קדקודו של בנט, מפרידה ביניהם, אבל לא באמת. הכימיה שנוצרה שם הייתה מיידית וטוטאלית. לפיד ובנט אחים (עד הודעה חדשה).

זה התאים גם ללפיד. מכיוון שהוא מעריך שהסיכויים להגיע להסדר קבע עם הפלסטינים בזמן הקרוב אינם גבוהים, הוא מצא בבנט בן ברית. המטרה האמיתית של לפיד היא החרדים, ששואבים לתפיסתו את משאבי המדינה, בלי לגמול לה. מתרימים, בלי לתרום. רוב הצרות של המעמד הבינוני, בעיני לפיד, באות משם. צריך להחזיר את החרדים לגודל שלהם, צריך להוציא אותם מהקואליציה, לנתק אותם מפטמות השפע של השלטון, לייבש אותם בחוץ. לשחוט את הפרה החולבת. אה, נכון, גם לגייס אותם לצה"ל.

אחרי הבחירות נכרתה הברית באופן רשמי. הם ישבו יחד, שניהם, וניסחו אותה. בלי ניירות ובלי הסכמים חתומים. בעיניהם, זוהי הפוליטיקה החדשה. לא צריך עורכי דין. מילה זו מילה. הסכמה זו הסכמה. בנושא המדיני, הם סגרו עניין. מבחינת בנט, הקו האדום הוא פינוי ישובים. עד אז, אין לו עניין בנעשה בתחום המדיני. ומה עם מאחזים? עמונה, למשל. לפיד העלה את הנושא ישירות, ובנט לא התחמק. בנט מחויב לשלטון החוק. מה שבג"ץ קבע שצריך לרדת, כנראה צריך לרדת. ככה שהם מיושרים בנושא הזה.

מה שאי אפשר להגיד בעניין הגיוס. בנט לא זורם לגמרי עם מתווה הגיוס של לפיד. על פי בנט, צריך לגייס את החרדים אבל לא בבליץ, אלא בחכמה. רק בכוח, זה לא יילך. עדיף להפעיל את הסנקציות הכלכליות, לתת להם להבין שלא יראו שקל מהמדינה אם לא יתרמו את חלקם. לפיד, מצדו, יוכל להתגמש על מספרים. על פי המתווה שלו, תוך חמש שנים יהיו רק 400 עילויים במחזור שילמדו תורה, כל היתר יתגייסו או יעשו שירות לאומי. לפיד יודע שה-400 הוא מספר דרקוני, לא רלוונטי. הוא יהיה מוכן להעלות אותו לאזור ה-1,000, אולי אפילו יותר. שזה מספר מכובד למחזור גיוס.

נפתלי בנט | צילום: מרק ישראל סלם

אבל נושא הגיוס לא יפריד בין לפיד ובנט. הם הסכימו שלא להסכים עליו בשלב הזה. בבדיקה שקיימתי אתמול, בטרם נפגש לפיד עם נתניהו, התברר שהברית שרירה וקיימת. הניסיונות הנואשים של החרדים (דרך רבני הציונות הדתית) ושל נתניהו (באמצעות פיתויים רבים שהציב בפני בנט) לפרק אותה, לא מצליחים. מכיוון לפיד שמעתי את זה: יאיר מת על נפתלי. נקודה. הם חברים והם מאמינים אחד לשני. יאיר הימר על נפתלי ולא מאמין שההבטחה תופר. ואם תופר? אז יאיר ילך לאופוזיציה ולא יסמוך יותר על נפתלי. אבל הוא לא מודאג.

ומהכיוון של נפתלי? אז ככה: נפתלי מת על יאיר. נקודה. אין סיכוי להפריד ביניהם. רוב המטרות שלהם דומות. הגיע הזמן לטפל בארץ הזאת. אז תרשמו: הפוליטיקה החדשה מנצחת, בינתיים. אם כי המשחק רק מתחיל.

המטרה של לפיד, לייבש את החרדים בחוץ, מתאימה לבנט ככפפה ליד. דורות ארוכים, הוא אמר ללפיד, הם ייבשו אותנו. התחברו לכל ממשלה, לכל קואליציה, ושאבו הכל. את התקציבים, את ההטבות, את השמנת ואת הקצפת. הציונות הדתית, זו שנושאת בעול הגיוס, העבודה והמסים, נותרה מיותמת בשולי הדרך (אם נתעלם לרגע ממפעל ההתנחלויות). בנט רואה בתוצאות הבחירות הזדמנות היסטורית להחזיר עטרה ליושנה. להחזיר לכיפות הסרוגות את הכבוד. וגם את הכסף.

היו פריימריז

כל אחד וזווית הראיה שלו. כשלפיד אומר "ניצחנו" הוא מתכוון לספירה הזו: ש"ס ויהדות התורה קיבלו ביחד 18 מנדטים. הוא קיבל 19 מנדטים. הוא ניצח. ה-12 מנדטים של בנט קרובים יותר אליו, מאשר אליהם. זה הניצחון. אגב, לפיד גם יודע חשבון. מישהו סיפר לו השבוע שהסיעה שלו היא הגדולה בכנסת. איך זה יכול להיות? פשוט מאוד: הסיעה היחידה שגדולה ממנה היא סיעת הליכוד, עם 20 ח"כים. יפה. ובכמה מהם שולט בנימין נתניהו? אולי 15. וזה עוד לפני התהליך המדיני. לפיד, לעומת זאת, שולט שליטה ישירה ב-19 ח"כים. אין סיעה ממושמעת יותר גדולה ממנו.

זאת ועוד: יכול להיות שבקואליציה הבאה יהיה רק ביבי, נעבעך, ראש המפלגה שלא שולט בהרכב הרשימה שלו. לאט, מתחת לרדאר, נפחה שיטת הפריימריז את נשמתה. בקדימה יש ועדה מסדרת. בתנועה של ציפי לבני ואצל לפיד הרשימה נקבעת על ידי הבוס. ליברמן קובע את רשימת ישראל ביתנו. אצל החרדים קובעים הרבנים. בהנחה ששלי יחימוביץ' בחוץ, ביבי נשאר הפראייר היחיד שנותן לפריימריז, הנשלטים בידי קבוצות לחץ, לארגן לו רשימה אסונית עם ארבעה אלקינים בעשירייה הראשונה ומשה פייגלין עמוק בפנים. זו הייתה הסיבה ליוזמה של נתניהו שצצה השבוע לבטל את הפריימריז גם בליכוד.

בלי שהרגשנו, שיטת הפריימריז פשטה את הרגל. צריך למצוא לה תחליף.

הליכוד | צילום: מרק ישראל סלם

בין הרכילות למציאות

נתניהו לא נפגש עם בנט. למה? ככה. גם בצוות המו"מ שלו לא מבינים את זה. את העבודה מול בנט מרכז ליברמן. השבוע מלאה הארץ בתמונותיה של שרה נתניהו באותה שמלה תמוהה שעטתה על עצמה בדרך להשבעת הכנסת. שטות מוחלטת, כמובן. זכותה של הגברת נתניהו ללבוש מה שתרצה, מתי שתרצה. ההתנפלות עליה בנושא הזה רכילותית, אבל זוהי רכילות. אסור לשכוח שמרבית העיסוק בנושא התרחש ברשת האינטרנט, שהיא מפלצת לא נשלטת, ובכמה טורי אופנה.

הבעיה היא שהקשקוש הזה סייע לנו להחטיא, כרגיל, את העניין האמיתי. מה שחשוב באמת זה שהחסם העיקרי לפגישה בין בנט לנתניהו היא הגברת נתניהו. מה שהריץ את בנט לזרועותיו של לפיד זה הווטו שהטילה עליו הגברת נתניהו. אם לא היה וטו כזה, בנט לא היה נתלה בלפיד, הקשר לא היה נוצר, הברית לא הייתה נכרתת וחייו של ביבי היום היו נוחים ורגועים בהרבה. האם מישהו זקוק לעוד הוכחה עד כמה הרסנית השפעתה של הגברת הזו על התנהלות בעלה, המשליכה על חיינו?

כולם שואלים מה באמת קרה שם, בין בנט ושקד לבין בני הזוג נתניהו, שגורם למשטמה עזה כל כך, ליצרים מטורפים כל כך, לפסילה גורפת כל כך. ובכן, שום דבר מיוחד לא קרה, חוץ ממה שתמיד קורה: בנט ושקד הבינו שביבי עושה מה שהיא אומרת לו ושאין שום קשר בין ההחלטות המקצועיות או השיקולים הרלוונטיים לבין מה שבסוף הוא מחליט לעשות. הם אמרו לו את זה. הוא, כמו שהוא עושה תמיד, אמר לה את זה. אגב, רבים וטובים נפלטו מסביבתו של נתניהו בהליך זהה. הרשימה ארוכה.

האיש לא מצליח להתאפק וללמוד שלהלשנות שלו בפני אשתו יש מחיר דמים שנמשך דורות שלמים. ואחר כך, למרבה הפלצות, היא גילתה שנתניהו מתכוון לשלם מכיסו לשקד (לליכוד לא היה אז תקציב שהספיק להחזיק גם מנהלת לשכה במשרה מלאה), וזה שידרג עוד יותר את רמת הטירוף, וכך נפלטו השניים מלשכת נתניהו כמו בכסא מפלט של מטוס סילון, היישר אל החלל החיצון. לא לפני ששקד שמעה מהגברת נתניהו כמה איחולים שטניים במיוחד.

נו, טוב. אפשר לצפות שאחרי כמה שנים זה יעבור, לא? ובכן, לא רק שזה לא עובר, זה כל הזמן מחמיר. והבעיה היא, שכשזה מחמיר אצלה, הוא חייב, פשוט חייב, ליישר קו. זה האסון האמיתי, רבותי. זו אינה רכילות. זו מציאות.

בנימין ושרה נתניהו | צילום: מרק ישראל סלם

הרי אחרי הבחירות נתניהו לא הרים לבנט טלפון. הוא מספיק אינטליגנטי כדי לדעת שיהיה חייב להתקשר בסוף. אבל הוא לא התקשר. מהפחד. רק אחרי שחטף בתקשורת וספג מחיר ציבורי, הרים טלפון רפה. מי שמכיר את פרטי השיחה הזו מגדיר אותה ככה: שיחה דמיונית בין מנהיג צפון קוריאה לנשיא דרום קוריאה תהיה חמימה יותר. ואחר כך פורסם שהוא לא רוצה את בנט בממשלה בשום מקרה. גם את זה, הוא נאלץ בסוף להכחיש הכחשה רפה.

וביום שלישי ראינו כולנו את לחיצת היד שבנט תחב, כמעט בכוח, לידו של נתניהו. את ידו של יאסר ערפאת המנוח ביבי לחץ בחום רב הרבה יותר. למה? כי הוא ידע שעין לציון צופיה בו, מהיציע. הפחד אוכל אותו, זה למה. וזה צריך להפחיד את כולנו. כי זו הסיבה שיועז הנדל כבר לא שם, וצבי האוזר כבר לא שם. וכל מי ששווה משהו לעולם לא יהיה שם יותר מתקופה מוגבלת. אגב, גם גיל שפר רוצה לעזוב את לשכת ראש הממשלה (סביר להניח שלא יניחו לו). רון דרמר בדרך החוצה. הראל לוקר אמור היה לעזוב, אבל פרסום מוקדם אילץ אותם להשאיר אותו. ארי הרו, שהיה ראש הלשכה בעבר, כנראה יחזור. וגם דורי גולד.

ומי שתמיד יהיה שם, ברוחו, גופו ומצלמתו, לא יעזור בית דין, הוא נתק'ה שלנו. נתן אשל, הקת"ק (קצין תצפית קדמי) שלה, הנאמן, הבחשן, הלחשן. כנראה שזה מה שמגיע לנו.

המכניזם של ביבי

נחזור למו"מ הקואליציוני: נכון לעכשיו, מנסים אצל נתניהו לייצר אלטרנטיבה אמיתית ללפיד. כפי שדווח כאן בכותרת הראשית בשבוע שעבר, המטרה היא להוזיל את מחירו של לפיד, ואולי גם לייבש אותו בחוץ. הצהרתו שבפעם הבאה יתמודד על ראשות הממשלה באה רע מאוד לנתניהו, שהוא פרנואיד-טורבו. ליברמן מנסה לייצר נוסחה שתאפשר לבנט לשבת יחד עם ש"ס: נוסחת שוויון בנטל שתאפשר לכולם להכריז "ניצחנו" ולהתיישב על כורסאות עור הצבי הנוחות. בלי לפיד. ואם הוא בכל זאת רוצה לבוא, אז שיתקפל.

לפיד לא מתכוון להתקפל. הדברים האלה נכתבים לפני הפגישה בינו לבין ביבי, שהתקיימה אתמול. הפגישה הראשונה הייתה לבבית, חמה וידידותית, אבל לפיד יצא ממנה מדוכא. בטרם הלך לנתניהו, הוא קיבל סקירת עומק מקיפה על ביבי, אופיו, אישיותו ושיטות העבודה שלו. הוא לא האמין שזה יכול להיות. שהאיש המתואר הוא ראש ממשלת ישראל. כשישב איתו, הוא הבין שזה יכול להיות. לגמרי יכול להיות.

לפיד ממשיך לחבב את ביבי ולחשוב שהוא אדם מוכשר, משכיל, עם תפיסה טובה, פטריוט ישראלי אמיתי. אגב, כל זה נכון. העניין הוא, שלנתניהו יש תפיסת מציאות בעייתית, יכולת קבלת החלטות אפסית, הוא משוכנע שעצם היותו ראש ממשלה היא מתת שמיים שעם ישראל קיבל מאלוהיו ושהוא נמשח מערש ילדותו למלוך על היהודים ולהובילם לגן העדן. או משהו כזה. ולכן, המטרה האמיתית היחידה שיש לו, בעצם, היא להישאר ראש ממשלה. כל השאר יסתדר מעצמו.
אלה שהסבירו ללפיד את המכניזם של ביבי, אמרו לו שככל שיעבור הזמן, הפאניקה של נתניהו תגבר. אם הברית עם בנט תחזיק מעמד ושניהם יישארו יחד בחוץ, או יחד בפנים, ביבי יתחיל להזיע לקראת סוף התקופה הראשונה (28 יום) להרכבת הממשלה, וזה יחמיר מאוד כשייכנס לתקופה הנוספת. לפיד גם לא מתכוון לוותר על דרישתו לממשלה בת 18 שרים. נקודה. זה הדבר שהכי מלחיץ את ביבי. אפילו יותר מפינוי ישובים. שרון הוכיח שכשרוצים, אפשר לפנות ישובים. נראה את ביבי מפנה שרים מכסאם.

שאול מופז | צילום: מרק ישראל סלם

נראה אותו מודיע ללימור לבנת שלא תוכל לשבת בממשלה (מי שקושר בין היציאה של לבנת להגנת שרה נתניהו השבוע לבין הסוגיה הכואבת הזו, עושה את זה על אחריותו). או לישראל כץ. או ליולי אדלשטיין. ומה עושים עם בוגי יעלון, למען השם? אצל נתניהו יש מי שרומז שאם שאול מופז יסכים להיות שובר השוויון ולהצטרף לממשלת ימין, משרד הביטחון שלו. אם ילחץ, אז גם החוץ והאוצר. רק שיבוא. מופז כרגע לא מוכן אפילו לשקול את זה. דגש על כרגע. כך שחייו של נתניהו בשבועות הקרובים נראים קשים ומיוזעים יותר אפילו מהמצב הרגיל.

ובינתיים ברשות השידור

בשבועות האחרונים אני מפציר כאן בלפיד להיחלץ לעזרת התקשורת. להתחיל עם רשות השידור, שהסיפורים המגיעים ממנה מסמרי שיער. אווירת הטרור והייאוש בין עובדיה שוברת את השיאים של עצמה כמעט כל שבוע.

הנה עוד סיפור, מאלה שלא תמצאו בשום מקום, כי אנשים מפחדים ולא חושבים שזה חשוב מספיק: רן בנימיני הוא כתב לענייני כלכלה של "קול ישראל". כתב חרוץ, אמין, רהוט ומוכשר. הוא הוגלה לתחום הזה על ידי מנהל קול ישראל, מיקי מירו, בעוד אחד ממסעות הטיהורים שערך ברדיו שלנו, כדי להעיף את כל מי שמסומן כדעתן, או כמינוי של הבוסים הקודמים, כמה שיותר רחוק.

בנימיני הוא מטרה קבועה לרדיפה של מירו ועושי דברו. יש רפורמה ברשות, עוד מעט יהיה צריך לפטר 700 עובדים, מי שיהיו לו הכי הרבה הערות בתיק האישי יצטרך לחשוש. בינתיים בנימיני, שאין לי איתו היכרות אישית או קשר, למד את התחום החדש מהר והשתלב מצוין. לא מזמן שידר כתבה שסיקרה את מה שהתרחש בוועדת הכלכלה של הכנסת בדיון סביב ערוץ 10. במסגרת הכתבה הוכנסו דברים קשים שהטיח אבי בלשניקוב, יו"ר דירקטוריון ערוץ 10, באלי פולק, יו"ר האגודה לזכות הציבור לדעת.

פולק שלח תלונה רשמית לנציב קבילות הציבור של רשות השידור. הנציב, דדי מרקוביץ', בדק ומצא שהתלונה לא מוצדקת. פולק הרי לא מצא לנכון להגיב לדברי בלשניקוב בדיון, והדברים של האחרון נאמרו בעקבות דבריו של פולק, שקיבלו סיקור. כך שאין לתלונה שום בסיס. פולק איים להתלונן במועצת העיתונות. מרקוביץ' איחל לו בהצלחה. נדמה לי שהוגשה תלונה למועצת העיתונות, אבל בינתיים הגיע הסיפור לשולחנו של מירו, שקפץ עליו כמוצא שלל רב. הוא זימן את בנימיני לפגישה. במהלכה, גילה בנימיני לתדהמתו שהוא בשימוע. 

זוהי הפרת זכויותיו של בנימיני. אי אפשר לקיים שימוע לעובד מבלי להודיע לו על כך מראש, לאפשר לו להצטייד בעורך דין ולהתייעץ עם ועד העיתונאים. אבל אצל מירו אין כללים. הוא בכלל לא היה אמור לעסוק בנושא, היות והתלונה הוגשה למועצת העיתונות, ולא אליו. אבל הוא זיהה הזדמנות ועט עליה.

למרות שבמהלך ה"שימוע" שמע מירו את הפרטים וקיבל את העובדות, וגם ידע שעורך המשדר בו שודרה הכתבה, ניקולא רוזנבאום, אמר כי הכתבה הייתה "בית ספר לעיתונות", זה לא הפריע לו. הוא נזף בבנימיני באופן חמור ואף שיגר נזיפה בוטה, קולנית ומעליבה לתיקו האישי. ויש כאן עוד משהו מעניין: בעבר, הפעיל מירו אתר אינטרנט פרטי בשם "כותרת אזרחית". הוא עשה את זה ללא אישור רשות השידור. בא לו. באתר הזה הוא נתן שירות והעניק במה לאותה אגודה, לזכות הציבור לדעת, ולאותו אלי פולק. כולל לינק לאתר האגודה, כולל פירוט הדוחות התקופתיים שלה, התלונות שהוגשו בשמה לרשות השידור, ועוד ועוד. האתר של מירו קרא לציבור להמשיך ולהעביר מידע לאגודה של פולק, ותלונות על "ליקויים בתקשורת".

בניין רשות השידור בירושלים | צילום: וויקיפדיה

לאור הדברים הללו, צריך היה מירו לפסול את עצמו מלדון בתלונה נגד בנימיני. מצד שני, הוא בכלל לא הוזמן ולא אמור היה לדון בתלונה בעניין בנימיני. אז מה אנחנו נטפלים לקטנות.
אני מניח שאתם כבר מבינים את הקטע. אחרי שהדיחו וחיסלו וניקו וביערו את רוב קיני ההתנגדות של העיתונות העצמאית ברשות השידור, לאחר שהדיחו את צאגה מלקו, האתיופית שובת הלב, אם חד הורית בעלת תואר ראשון ושני והצלחה מוכחת מניהול רשת א', לאחר שהדיחו את בנימיני ודומיו מהגשת יומנים ועריכה, אחרי שחיסלו את הדעתנות, אחרי שניסו להדיח את קרן נויבך, ואת העורכת של קרן נויבך, הם ממשיכים להרוס כל חלקה סבירה שנשארה לפליטה במקום האומלל הזה.

כמה מילים על האגודה לזכות הציבור לדעת: על פי עדויות מבפנים, האגודה הזו מפציצה את רשות השידור בעשרות תלונות, רובן תלונות סרק. מדובר בגוף פוליטי מובהק. יש שם קשרים למשפחת נתניהו. יש שם אג'נדה נגד מגישים בכירים ברשות כמו גאולה אבן, נויבך, אריה גולן. זה תמיד קנטרני, תמיד על בסיס אישי, תמיד על בסיס אידיאולוגיה ימנית קיצונית. במיוחד סובל מנחת זרועם השדר האיכותי והוותיק של קול ישראל, אריה גולן. לא מזמן הם הגישו נגדו עוד תלונת סרק, ואחרי שזו נדחתה בידי נציב הקבילות, הם דרשו להשעות אותו לשבוע. הם מתלוננים, נדחים, קובעים שצדקו ודורשים עונש. ואחרי שזה לא מסתייע, מגיע מנהל קול ישראל, האיש שאמור לגבות את האנשים שלו בשטח, ועושה מה שעושה. זה לא מעניין אף אחד, זה לא חשוב לאף אחד, כולם מפחדים ומעדיפים לעסוק בענייניהם. חייבים לעצור את זה.

טורים קודמים של הכותב:

המבצע שרקם נתניהו כדי לנצח במו"מ הקואליציוני

נתניהו שיחק נגד עצמו וסיים בתיקו

לא ביבי ולא ציפי: למי הצביע בן כספית בבחירות?

 

הרשמה לניוזלטר

באותו נושא

הרשמה לניוזלטר

מעוניינים להישאר מעודכנים? הרשמו לרשימת הדיוור שלנו.

דילוג לתוכן