Sans-serif

Aa

Serif

Aa

Font size

+ -

Line height

+ -
Light
Dark
Sepia

אקורד הסיום הצורם של אובמה: מרכז אסיה על סף פיצוץ, והוא נפקד

המצודה האדומה בעיר דלהי היא אתר מורשת עולמית, והמבנה ההיסטורי שבו הניף ראש הממשלה הראשון של הודו ג'והרלל נהרו את דגל הלאום ב־15 באוגוסט 1947, התאריך שנקבע מאז כיום ...
אלון לוין ויובל בוסתן, "סיקור ממוקד"

המצודה האדומה בעיר דלהי היא אתר מורשת עולמית, והמבנה ההיסטורי שבו הניף ראש הממשלה הראשון של הודו ג’והרלל נהרו את דגל הלאום ב־15 באוגוסט 1947, התאריך שנקבע מאז כיום העצמאות ההודי. ראש הממשלה הנוכחי נרנדרה מודי לא היה יכול לבחור בתפאורה מתאימה יותר לנאום מצב האומה בן השעתיים שנשא ב־15 באוגוסט השנה. מודי, שמוגדר לא פעם בתקשורת כנץ וכלאומן, כלל בנאומו משפט אחד כמעט סתמי לאוזן המערבית, אך כזה שחולל מהומה וחששות מפני הסלמה באחד האזורים הנפיצים ביותר בעולם: הוא הזכיר את תושבי בלוצ’יסטן, קשמיר וגילגיט, אסירי התודה להודו. מדובר בשלושה חבלי מריבה בעלי חשיבות אסטרטגית אדירה, שהשליטה בהם נוגעת לשלוש מעצמות גרעיניות – הודו, פקיסטן וסין. בהמשך ביקר את פקיסטן על מצב זכויות האדם במחוזות הללו, ותקף את הטרור האיסלאמי והמאואיסטי שהודו חווה לאורך שנות קיומה.

דבריו של מודי הדליקו נורות אדומות בכמה מקומות. הפרשנויות המקובלות נעו בין ניסיונו לרצות את הימין הלאומני בהודו לבין שינוי האסטרטגיה שלו כלפי פקיסטן. מוושינגטון, למרבה ההפתעה (או שלא), לא הגיעה כל תגובה, למעט הערה לקונית של דוברת מחלקת המדינה אליזבת טרודו, שאמרה כי המדיניות האמריקאית כלפי קשמיר עודנה בתוקף, וששני הצדדים הם שיקבעו את קצב ואת אופי המשא ומתן ביניהם.

חבל בלוצ’יסטן. בלב הסיכסוכים האזוריים

חגורה אחת – דרך אחת

אף שנראה היה שמודי שם את פקיסטן על הכוונת, דבריו כוונו במידה רבה דווקא לאוזניים סיניות. תסיסה בחבלי הארץ הנזכרים עשויה לפגוע בכמה מהתוכניות הגרנדיוזיות ביותר שמנפקת סין בימים אלה, ושעליהן היא משתיתה את תוכניותיה להפוך לכלכלה הגדולה בעולם. אלה מכונות “חגורה אחת – דרך אחת” – שני נתיבי ייצור ומסחר שיחברו חלק ניכר מהייצור העולמי תחת השרביט הסיני.

“החגורה” היא נתיב יבשתי המקביל לדרך המשי ההיסטורית, שעובר מעריה של סין, דרך מרכז אסיה, צפון איראן וטורקיה, ומשם מתפצל לרוסיה ולמערב אירופה. הדרך הזו כוללת תשתיות תחבורה, כגון רכבת מסין למוסקבה ולמערב אירופה, וקרנות השקעה ענקיות שצפויות להגביר את המעורבות הכלכלית הסינית במדינות שלאורך הנתיב. המושג “דרך אחת” מתייחס ל”דרך המשי הימית” שמקימה סין, שדרכה היא מתעתדת לשנע סחורות ממנה ומדרום מזרח אסיה אל מזרח אפריקה ואירופה. הסינים חוכרים נמלי ים לאורך הנתיב במטרה ליצור נמלים מודרניים שמסוגלים לקלוט היקפי מטען עצומים, כגון מכליות ענק, ובמקביל גם לאפשר גישה לכוח צבאי ימי, כולל נושאות מטוסים. התוכנית הזו, אם תושלם (והיא בדרך לכך), תהפוך את סין למעצמה הימית החזקה ביותר בחצי הכדור המזרחי, וזו הסיבה שהנוכחות הימית האמריקאית באזור רק גוברת.

אחד מהנמלים המרכזיים בתוכנית הוא נמל גוודאר שבפקיסטן. נמל זה, שהוקם עוד ב־1983, עובר בשנים האחרונות תהליך של שדרוג. פקיסטן זכתה להלוואות גדולות בריבית אפס מהסינים לשם עבודות הפיתוח, ובסוף חודש דצמבר עברו הסינים לשלב הבא, שכולל הסכם חכירה ל־43 שנה, פרויקט של מעל ל־ 40 מיליארד דולר שישולם מכיסה של בייג’ין, בניית נמל מקביל על ידי פועלים סיניים, הקמת מעין עיר פועלים עבורם ועוד. לנמל זה יתחבר בדצמבר 2017 צינור הגז האיראני־פקיסטני, שיוליך 40 מיליארד מ”ק גז בשנה. בנמל יהיו מתקן לקליטת גז, תשתיות מתאימות לנפט ועוד.

כיום, הספינות הסיניות נאלצות לגמוא 12 אלף ק”מ במסלול שמתחיל במזרח סין, שם מרוכזת רוב כלכלת המדינה, ועובר דרך דרום מזרח אסיה, מיצרי מלאקה והים הערבי, ומשם ממשיך למזרח התיכון, לאפריקה ולאירופה. ואולם לסין ולפקיסטן יש גבול משותף, מה שמאפשר לסין לבנות מסדרון יבשתי – שיכלול רכבות ותשתיות הולכת אנרגיה – שראשיתו בנמל גוודאר וסופו במזרח סין, לאורך של 6,500 ק”מ בלבד. כמו כן, כיום הנתיב הימי עובר דרך מדינות רבות שלסין ולהן יש סכסוכי גבול וסכסוכים היסטוריים כאלה ואחרים. המעבר במיצרי מלאקה מסוכן, והספינות החוצות אותו חשופות לפגיעה. באלטרנטיבה הפקיסטנית, לעומת זאת, הסחורות עוברות דרך בת הברית האסטרטגית לאורך 3,000 ק”מ, והשאר מתבצע בתוך סין עצמה, נתיב מאובטח הרבה יותר.

האלטרנטיבה ההודית

כל זה נשמע נהדר, אך התוכנית הסינו־פקיסטנית מתנגשת עם תוכנית הודית־אפגנית מקבילה. לאחר הנסיגה האמריקאית מאפגניסטן, שטרם נשלמה לחלוטין, הודו החלה להפעיל תוכניות הנוגעות לעתידה ולעתיד אפגניסטן, בתור מי שתופסת עצמה כמעצמה האזורית המרכזית. אפגניסטן ושאר מדינות מרכז אסיה נטולות מוצא אל הים, ולכן תלויות בייצוא חומרי הגלם שלהן (עליהם מבוססות כלכלותיהן) למדינות אחרות, כגון רוסיה. במסגרת מיזם שהודו מושקעת בו בצורה עמוקה, נמל צ’באחאר באיראן, המרוחק רק 72 ק”מ מגוודאר, הוא הנמל שאליו יתנקזו סחורות מאפגניסטן, ממדינות מרכז אסיאתיות אחרות שירצו בכך, ואף מרוסיה. ההודים מרוויחים דריסת רגל וגישה לסחורות הללו, אפגניסטן מקבלת הזדמנות לפתח תשתיות ולייצא סחורות לאחר הזנחה של עשרות שנים, איראן זוכה להפעיל נמל מודרני, וגם לרוסים יש אינטרסים בהצלחת הנמל, במסגרת התחרות שלהם עם סין במרכז אסיה ויחסיהם הקרובים עם הודו ועם איראן. המסדרון היבשתי שהודו רוצה בו אמור להתחיל ברוסיה עצמה.

ראש ממשלת הודו מודי ונשיא סין שי ג’ינפינג | צילום: פליקר

כדי שהתוכנית ההודית תצליח, היא זקוקה לאפגניסטן שקטה ויציבה. כיום מצויים 20% משטח אפגניסטן תחת שליטת הטאליבן, ובמקביל פלג קיצוני, שפרש מהטאליבן ונשבע אמונים לדאע”ש, נלחם בטאליבן ובממשלת קאבול הפרו־מערבית. מי שבוחש מאחורי הקלעים ומסייע לטאליבן הם שירותי המודיעין הפקיסטניים, ולכן ברור להודו שכדי לייצב את המצב באפגניסטן ולפתח את התשתיות הנחוצות יש צורך בהסכמה פקיסטנית לכך. בסוף 2015 , לאחר ביקור מוצלח במוסקבה שכלל חוזים והסכמים בהיקף של 150 מיליארד דולר בתחומי הגרעין, הצבא והאנרגיה, הגיע מודי גם לקאבול, שם קיבל דיווח על המצב הביטחוני. מודי הפתיע כשהחליט לסיים את המסע בפקיסטן, ביקור ראשון מסוגו מאז 2004, ולשוחח עם מקבילו נוואז שריף. מודי רצה את עזרת הפקיסטנים בייצוב המצב באפגניסטן ובהפסקת הטרור, והביע דאגה מדריסת הרגל הסינית בים הערבי, שמאיימת על האינטרסים ההודיים. מי שסיקר את ביקור הפתע סבר באותם הימים כי הודו ופקיסטן מתקרבות. אולם גלי טרור בקשמיר ובהודו עצמה, כולל מתקפה על בסיס חיל האוויר ההודי פתאנקוט כשבוע לאחר הביקור של מודי, הבהירו שהכיוון הפוך.

הסיבה לכך היא שמי שקובע באמת את מדיניות החוץ והביטחון בפקיסטן זו האליטה הביטחונית, ובראש ובראשונה שירותי המודיעין הפקיסטניים. הללו רואים בהודו אויבת נצחית, ומטרפדים כל ניסיון התקרבות בין הודו לפקיסטן, באמצעות רשת ארגוני הטרור הנתמכים על ידם. הטאליבן הוא רק אחד מהם.

האינטרס הישראלי

מודי הגיע במאי לאיראן ושם חתם על תריסר הסכמים לקידום הפרויקט. חודש לאחר מכן החלו הסינים בפרויקט שלהם בגוודאר, והמתיחות גאתה. משהבין מודי כי אינו יכול לרתום את הפקיסטנים להרגעת המצב, ושלסין אין כל כוונה להוריד פרופיל בפרויקט, עבר לנשק יום הדין, עם הרמז הגס על מעורבות הודית אפשרית במתרחש בבלוצ’יסטן, קשמיר וגילגיט. בלוצ’יסטן היא חבל ארץ בדרום מערב פקיסטן, דליל באנשים אך עשיר במחצבים ומשתרע על כ־40% משטח המדינה. בתחומו נמצא גם נמל גוודאר. הבלוצ’ים נלחמים לעצמאות כבר עשרות שנים, כשההודים מאחורי הקלעים, וישראל אף היא מואשמת במדיה הפקיסטנית כמי שמסייעת לתסיסה המקומית.

הסופר האמריקאי מארק פרי (שמוגדר על ידי אהוד יערי כ”לוחם אנטי ישראלי”) טען בספר שיצא לאור ב־2012, כי סוכני מוסד ישראלים אימנו בשנים 2007-8 את אחד מארגוני האופוזיציה בבלוצ’יסטן, ג’ונדאללה, תוך התחזות לאנשי סי.איי.איי, ושלחו אותם לבצע פיגועים באיראן.

מרידה מחודשת באזור עשויה להפריע לתוכניות הפיתוח הסינו־פקיסטניות. הפקיסטנים מצדם לא ידועים בעדינות יתרה, והם ימחצו כל ניסיון שכזה, אולם זה לא יהיה פשוט. הבלוצ’ים זועמים על הנמל שנבנה במולדתם ושלהם אין כל נגיעה או גישה אליו – הפרויקט נשען על כוח אדם סיני, בזמן שהבלוצ’ים סובלים מאבטלה ומאפליה רבת שנים.

קשמיר וגילגיט, מצידם, הם שני המחוזות שבצפון פקיסטן השולטים על הגבול הסיני. ללא יציבות פוליטית ושקט תעשייתי באזורים אלה, לא יוכלו הסינים להוציא אל הפועל את בניית המסדרון היבשתי מנמל גוודאר לתוך סין, והפרויקט יהפוך לחסר ערך. אזורים אלה מצויים בגג העולם – עם חמש מתוך שמונה הפסגות הגבוהות ביותר בהימלאיה – מה שמציב קושי טופוגרפי ברור במאבק בגרילה מקומית. בגילגיט, חבל שבו יש רוב של כשני שלישים לשיעים על פני הכתות השונות, לעומת שאר חלקיה של פקיסטן, בהם הרוב הוא סוני, רוצים התושבים עצמאות, כשהודו בעצמה רואה בשליטה על החבל עניין שבמחלוקת, בדומה לקשמיר.

מבחינת מודי, התססת האזורים הללו היא מוצא אחרון, משום שהדבר עשוי לקומם עליו גם את הסינים. ואולם לנוכח הטרור מפקיסטן ודריסת הרגל הגדולה של סין בחצר האחורית של הודו, הוא עשוי לפנות לדרך הזו. פירוש הדבר הוא התקוממות דמים בהיקפים גדולים מבעבר בבלוצ’יסטן, בקשמיר (הן בחלק ההודי והן בזה הפקיסטני) בגילגיט.

ישראל, כמי שנחשבת לאחת מספקיות הנשק הגדולות ביותר, אשר מאמנת לאורך השנים חלק ניכר מהכוחות המיוחדים ההודיים, וכמי שהיה לה ניסיון באימון כוחות גרילה בעבר, כגון אלה של הכורדים, תואשם כמי שמעורבת בסכסוכים הנוכחיים, בין שנכון הדבר ובין שלאו. לפי פרסומים זרים, כוחות קומנדו הודיים המוצבים בקשמיר משתמשים בטקטיקות שפותחו ביחידות המסתערבים הישראליות, ונטמעים בקרב האוכלוסייה המוסלמית. גם הקומנדו הימי ההודי ויחידות נוספות, כך על פי אותם פרסומים, זכו לאמץ חלק מהטקטיקות של היחידות המיוחדות הישראליות.

עם זאת, האינטרס הישראלי בתסיסה בבלוצ’יסטן הוא די ברור – חלק מחבל הארץ מצוי באיראן, וגם שם יש התקוממויות מעת לעת. התקוממויות אתניות באיראן עשויות לאיים על יציבות המשטר. המאבק בבלוצ’ים הוא אחד מהנושאים הבודדים שבהם פקיסטן ואיראן משתפות פעולה, משום שעצמאות בלוצ’ית פוגעת בשתיהן. ניתן למצוא ברשת כותבים בלוצ’ים רבים שמייחלים לקשר הדוק עם ישראל, כמי שיש לה אינטרס בהחלשת איראן ופקיסטן, בשל האיום הגרעיני מצד שתיהן.

אמריקה עסוקה בשלה

המזרח עומד בפני פיצוץ – אמריקה לא ממהרת להתערב | pete souza, פליקר הבית הלבן

הסכסוכים המקומיים האלה, אם יתפוצצו, ישאבו לתוכם את רוב מעצמות העולם. לצד הודו, פקיסטן וסין, שמעורבות ישירות בסוגיות הללו, ישנה רוסיה, שלה יחסים קרובים ומורכבים הן עם הודו והן עם סין, ארה”ב, שהצהירה בעידן אובמה שהיא מעבירה את כל כובד משקלה המדיני־ביטחוני אל המזרח, וכן איראן ומדינות המפרץ הפרסי. אחת משותפות המאבק החשובות ביותר של הודו בנמל גוודאר היא איחוד האמירויות הערביות, שכבר התחייב להשקיע בהודו מעל ל 70- מיליארד דולר, הדרך שלו לסייע במאבק. הסיבה היא שנמל גוודאר מאיים כלכלית על נמל דובאי העמוס, ועשוי לקחת ממנו ומאיחוד האמירויות הרבה מאוד עבודה וכסף, בעיה שמתעצמת לנוכח הירידה ברווחי הנפט.

הסלט הנפיץ הזה עובר בינתיים לאמריקאים מעל הראש. הם עסוקים במערכת הבחירות, ולנוכח חוסר הידיעה לגבי זהות הנשיא הבא, קשה לדעת מה תהיה המדיניות האמריקאית החל בינואר הקרוב. חילופי נשיא וממשל הם תקופה שמנוצלת פעמים רבות למלחמות ולמחטפים מדיניים, מתוך הנחה מבוססת שהנשיא היוצא לא ירצה להתערב בענייניו של הנשיא הנכנס, בעוד שזה אינו שולט עדיין בחומר. ברקורד של אובמה יש רשימה ארוכה של מלחמות וסכסוכים רוויי דם שהוא לא הצליח למנוע, נמנע מלהתערב בהם או שבהתערבותו החמיר את המצב. במקרה הנוכחי היוקרה של אובמה מאוימת במיוחד, משום שמדובר בסוגיות שעליהן הטיל את כל יהבו – הנסיגה מאפגניסטן, העסקה עם איראן, הגברת הנוכחות האמריקאית במזרח על חשבון זירות אחרות, המאבק בטרור הפקיסטני, כולל חיסול בן לאדן – אובמה עלול לעזוב את הבית הלבן כשבתת היבשת ההודית ובמרכז אסיה מתפתחים סכסוכים מדממים שמאיימים על הביטחון העולמי.

הכתבה המלאה מופיעה בגיליון אוגוסט של פורבס ישראל

לרכישת הגיליון חייגו 077-4304645 או לחצו

לרכישת מנוי למגזין פורבס ישראל

לכל העדכונים, הכתבות והדירוגים: עשו לנו לייק בפייסבוק