ארבע סיבות לכך שפרויקט היורו נכשל

ישנם כמה לקחים מועילים שאותם המשקיפים באיחוד האירופי יכולים ללמוד מחדשנות בעולם התאגידי. חברות לא תמיד מנהלות את החדשנות בצורה נכונה – ניתן לטעון שהן נכשלות לעיתים קרובות למדי – ואם נסכים על כך כנקודת מוצא, הרי שישנם כמה דברים חשובים לומר לגבי האירו, וכיצד ניתן לבצע תיקון דרך.

קיימות שתי נקודות מעבר במערכות ההפעלה התאגידיות במהלך 30 השנים האחרונות. נקודות אלה הגיעו ב-1990 וב-2005. האחת, כשהמיזם התעשייתי הפך יותר ממוקד שירות, והשנייה, כאשר הפרויקטים נאלצו להסיט את המיקוד הניהולי מסיכון פנימי לסיכון חיצוני ולניהול משאבים. שינויים אלה משפיעים עמוקות על האופן שבו חברות יוצרות חדשנות. נקודות מעבר לא תקפות לעולם ההייטק של אחרי 2005, שבו חברות כמו אפל פיתחו דרך חדשה לגמרי להגדיל את יצירת עושר, ואת משך הזמן הקטן שבין השלבים.

מעטות החברות אשר צלחו את שני השלבים הללו, בגרו והגיעו למערכת ההפעלה החדשה ביותר, של פלטפורמות, של מערכות אקולוגיות, של קישוריות ותקשורת בכל מקום ושל יצירת נכסים באופן מיידי, באמצעות ענן.

החברות הבודדות הנמצאות ברשימה, עברו ממערכות הערכה מיושנות, שהוקירו גיבורי עבר וסגדו לאלה הנמצאים בראש הארגונים שלהם. אפל, שוב, היא יוצאת דופן, אם כי ג'ובס ראה את תפקידו בחיבור בין אנשים ברמות שונות של ההיררכיה, במקום להיות רק הבחור שעל הבמה.

חברות מצליחות גם עושות כל שביכולתן כדי להתרחק מהתנהגות היררכית מוגזמת, בכך שהן הופכות חברתיות יותר, ממש כשם שהן מתרחקות ממידע שמור וסגור לטובת כלכלה של רעיונות; הן גם עוברות מתכנון אפיזודי של אסטרטגיה לתכנון אסטרטגי רצוף. כמו כן, חברות אלה גם פיתחו יכול ניהולית המתבססת על אופציות אסטרטגיות.

הסיבות לכך שחדשנות תאגידית נכשלת לעיתים קרובות נעוצה בכך שחברות אינן יודעות היכן הן נמצאות על הרצף בין שלושת העולמות הללו. הן כל הזמן מתנהגות בצורה לא הולמת כלפי הנסיבות, בכך שהן שואבות מניסיון שאבד עליו הכלח.

כך גם בפרויקט היורו, ניתן למצוא כמה התנהגויות המעידות על כישלונה של התוכנית הפיננסית השאפתנית ביותר בעולם:

ריבוי בכירים היוצר חור שחור פיננסי

האירו הוא פרויקט יוקרתי, שהמנהיגים מושקעים בו מדי לעומק.
כלומר, היורו נועד לייצר יוקרה. הוא נועד לייצר גיבורים. אחת השאיפות הגדולות בימיו המוקדמים של האירו הייתה יצירת מטבע שיתחרה בדולר. אבל הוא גם ספוג ביוקרה אנוכית. אם תביטו על האופן שבוא האיחוד מנהל את האירו, תבחינו בכמות מפתיעה של נשיאים: נשיא המועצה האירופית מעורב, נשיא הבנק האירופי המרכזי, נשיא היורוגרופ, נשיא מועצת השרים. במגזר התאגידי, ידוע שריבוי בכירים עלול להביא את הפרויקט לדרך ללא מוצא אשר ממנה קשה מאוד לצאת.

אין תזרים מידע שקוף

ידע חייב לזרום בשקיפות באזורים מוסכמים. לדוגמה, מבחינות רבות אפל היא מערכת חדשנות סגורה. אבל קהילת המפתחים שלה מאלצת אותה להיות שקופה עבורם. האיחוד האירופי מאפשר באופן עקבי למידע חשוב להישאר סגור במאגרים. הדוגמה האחרונה לכך היא מידע על הבנקים הספרדיים. בנוסף, נראה שהאיחוד גם אינו חדיר לרעיונות חדשים בנוגע למסלול שעשוי להיות הטוב ביותר עבור האירו או עבור האיחוד האירופי. בכלכלה של רעיונות, זוהי לבטח עמדה דפנסיבית מדי.

תכנון האסטרטגיה אפיזודי במקום רציף

חברות נאלצות לבצע תכנון אסטרטגיה בזמן אמיתי. מדובר בדרך פעולה הרחוקה מרחק חיים שלמים מהשיטה הישנה של תכנון אסטרטגי לפרקי זמן של שלוש שנים. כדי לעשות זאת חייבים לאמץ גישה של אופציות אסטרטגיות. פירוש הדבר, יצירת אופציות סימולטניות שיאפשרו פיתוח יוזמות בשוק. בעיני האיחוד האירופי, שם המשחק כיום הוא תחרות נגד השווקים, והוא מנסה להשיג יתרון "עליהם", מי שהם לא יהיו. מדובר במלחמה בקרב הלא נכון, ללא אופציות. זוהי תגובתיות מתמשכת, ולא אסטרטגיה.

בדיאלוג סביב האירו נעדר מרכיב חברתי

השיח סביב האירו ועתידו מנוהל בין אנשים המשתייכים לאליטות, הן פוליטית והן פיננסית. זוהי פעילות רגרסיבית ממש. כרגע, אם היה להם אמון בפרויקט, אנשי האיחוד היו יוצרים דיאלוג חברתי בנוגע לעתיד. הדיפת התהליך החברתי הרחק מפרויקט האירו הוא סימן לשבריריותו. אבל השבריריות הזו נגרמה גם מהסטטוס האליטיסטי שלו.

בעולם התאגידי מתנהל חיפוש מתמשך למציאת דרכים טובות יותר לניהול פרויקטים של חדשנות וליצירת ההקשר הנכון עבורם. במקרה של האירו נראה שאנו מתמודדים עם הפרויקט מספר 1 בעולם מבחינת היוקרתיות, שהוא מקובע ובלתי ניתן לשינוי. אבל חשוב לזכור שדברים שאינם מתכופפים בסופו של דבר נשברים.