|
כשנטלתי ליד את "כלכלת המחר" – חוברת צנועה שמחזיקה 56 עמודים – שיערתי שאמצא בה תיאורים עתירי דמיון של משק ישראלי עתידני, שבו אפילו לרובוטים יש זכויות פנסיוניות. אלא שהמסמך הזה, פרי עבודה משותפת של קרן היינריך בל ושורה ארוכה של מומחי כלכלה וסביבה ישראלים – עוסק בעצם בהווה. או, אם לדייק, במה שההווה היה צריך להיות.
כשהמשכתי בקריאה חשבתי לעצמי שאין כאן חידושים גדולים: לא צריך להיות כלכלן מדופלם או סביבתן אדוק כדי לדעת שבלי תחבורה ציבורית ראויה כל המשק יישאר תקוע בפקק; שהטלת מיסים סביבתיים על זיהום היא כלי חיוני בידיה של מדינה החפצה על בריאות האזרחים; שענפים ירוקים חדשים כמו מפעלי מיחזור או אנרגיה סולארית יכולים להוסיף למשק רבבות מקומות עבודה; שחשמל המופק מחומרי גלם מזהמים הוא אולי זול יותר בטווח הקצר, אבל עולה ביוקר מאוחר יותר – כשמערכת הבריאות צריכה לטפל בתחלואה הנגרמת מזיהום האוויר; ושהגיע הזמן למדוד את ביצועי המשק ואת איכות חיינו בעזרת מדדים אינטיליגנטיים ומשקפים יותר מהתמ"ג. בניית מגדל יוקרה על חוף הים אולי מגדילה את נפח הפעילות הכלכלית ואת ה"צמיחה" – אבל האם היא גם משפרת את איכות חייו ורווחתו של רוב הציבור, שאיבד את הנגישות לחוף שעד אתמול נהג לבלות וליהנות בו?
לקבלת כל העדכונים, הדירוגים והניתוחים – עשו לנו לייק בפייסבוק
כל זה נראה לי כמעט מובן מאליו, עד שנזכרתי בשיחה שקיימתי לאחרונה עם כלכלן בכיר, שמקורב מאוד למעגל מקבלי ההחלטות בממשלה וחולק איתם השקפת עולם דומה. הכלכלן שיתף אותי בחוסר הנחת שלו מפועלם של ארגוני הסביבה, או בלשונו "הנודניקים האלה". שאלתי במה בדיוק הנודניקים מפריעים לו. "בפיתוח", הוא השיב. "כשרוצים לבנות כפר נופש על הים הם מתנגדים; כשרוצים לסלול כביש הם צועקים שצריך רכבת; כשמנסים לבנות תחנת כוח הם אומרים שעדיף לחסוך; וכשקודחים בים כדי לחפש נפט הם צועקים 'מפרץ מקסיקו'. מה הם רוצים, לעצור את הכלכלה?".
"כשרוצים לסלול כביש, הירוקים צועקים רכבת" | צילום: רכבת ישראל
אז זהו, שלא. אנשי הסביבה – זו כמובן הכללה, ואני לא מוסמך לדבר בשמם, ובכל זאת – לא רוצים לעצור את הכלכלה; אבל הם בהחלט רוצים כלכלה אחרת. כלכלה שבמדינות מפותחות רבות היא הכלכלה של היום, ובישראל, אם נהיה חכמים, תהיה הכלכלה של המחר. כלכלה שבה לפני שמאשרים בניית כפר נופש בודקים אם הרווחים של היזמים וההנאה של האורחים מצדיקה את הפקעת החוף מידי הציבור; כלכלה שבה זוכרים שלחסוך בחשמל זה אולי קצת מעצבן, אבל כשילד גר ליד תחנת הכוח וחוטף אסתמה קשה זה הרבה פחות נעים; וכלכלה שבה בהחלט אפשר להפיק אנרגיה מהים – אבל רגע לפני שמתחילים לקדוח דואגים להצטייד בכלים ובידע שמאפשרים להתמודד עם מגה-תאונה בנוסח אסון BP במפרץ מקסיקו. הרי אם לא נהיה מוכנים, הנזק הכלכלי מתאונה כזו – שתהפוך את קו החוף של ישראל לעיסה שחורה ודביקה – יגיע למימדים דמיוניים.
לכן, בפרוייקט "כלכלת המחר" אולי אין חידושים גדולים – אבל כל עוד הכלכלה הישראלית מנוהלת כמו שהיא מנוהלת, הוא הכל חוץ ממיותר. מדובר בהצעה מתומצתת ובהירה לחשיבה כלכלית וסדר יום אחר מזה שאנחנו שבויים בו כל כך הרבה שנים. זה לא שהשפה שבה הוא מדבר זרה למקבלי ההחלטות: הרי האוצר כבר השתמש, ואף בהצלחה מסויימת, במיסוי ירוק כדי לעודד את עם ישראל להעדיף מכוניות קטנות ונקיות על פני מפלצות ענק שזוללות דלק לארוחת בוקר. אין פקיד באוצר שלא מדקלם היום מתוך שינה את יתרונות התחבורה הציבורית. אבל כשמגיע רגע החתימה על הצ'ק, מעדיפים משום מה להשקיע את המיליארדים במחלפים ולא באוטובוסים.
כשילד גר ליד תחנת הכוח וחוטף אסתמה, זה פחות נעים | צילום: רויטרס
בדיבורים, ולפעמים אפילו בכוונות שעומדות מאחוריהם, ישראל היא מדינה מתקדמת וסביבתית שאימצה את כלכלת המחר. במעשים אנחנו עדיין תקועים עמוק בתוך האתמול. פרופ' אלון טל, ראש התנועה הירוקה וממחברי המסמך, טוען שהפער טמון בהיעדר "רצון פוליטי", כלומר במקום שבו ההבנות החדשות נבלמות על ידי האינטרסים הישנים. מערכת בחירות היא זמן טוב להשפיע על הרצון הפוליטי של המועמדים, כי כמו שאמר השיר – למה לא עכשיו, מה שבטח יבוא כבר מחר?
[email protected]
טורים קודמים של הכותב:
בישראל של שלמה מעוז כולם שוחים בכסף
תאונת השרשרת של התנועה הירוקה
מי מפחד ממרב מיכאלי כחברת כנסת?
|
