בדרך למחאה עוברים בכביש 6: העניים יסבסדו את העשירים. טור

נזכרתי בשיחה שקיימתי לפני כעשור, כשהמאבק על כביש חוצה ישראל הגיע לטמפרטורת הרתיחה. במסגרת הכנת כתבה על הנושא, ניהלתי שיחת רקע עם אחד מנושאי התפקידים הבכירים ב"חוצה ישראל", החברה הממשלתית הממונה על הכביש. ביקשתי ממנו להתייחס לטענות של ארגוני הסביבה נגד הכביש.

בניגוד לדעה הרווחת, הירוקים התנגדו לכביש לא משום שדאגו לשלומם של כמה קרפדים נכחדים (ולמען הסר ספק – הגיע הזמן שניזהר בכבודם של בעלי חיים נכחדים. בלעדיהם גם לנו לא יהיה מקום על הפלנטה). ההתנגדות לכביש נשענה על התפיסה שסלילת עוד ועוד כבישים לא תחלץ את הפקק הגדול המוכר בשם מדינת ישראל, משום שקצב ריבוי המכוניות תמיד יגבר על קצב סלילת הכבישים. הפתרון הריאלי היחיד טמון במערכות יעילות ומושקעות להסעת המונים, או בשמן המושמץ – תחבורה ציבורית.

"מה אתה חושב", השיב לי אותו בכיר, "שאנחנו לא יודעים שבעוד עשרים שנה גם כביש 6 יהיה פקק אחד גדול?" אחרי שהתאוששתי מההפתעה, שאלתי מה יקרה אז, כשגם הכביש שעוקף את גוש דן יהפוך לעורק סתום. "כבר ימצאו משהו", היתה התשובה, "יסללו עוקף לעוקף. הבעייה היא שכבר אין איפה לעקוף ממזרח. אולי יצטרכו לעבור דרך שכם".

עשרים שנה עדיין לא חלפו מאז, בקושי עשר, אבל פקקים בכביש 6 הם כבר לא מדע בדיוני. נכון שבינתיים הם מתרחשים בעיקר בעקבות תאונות דרכים או עבודות בכביש, אבל בחלק מהכניסות והיציאות של הכביש העומסים הם כבר עניין שבשיגרה. זו מתמטיקה פשוטה: ב-2011 לבדה עלו על כבישי ישראל כמעט רבע מליון מכוניות חדשות. אין שום סיכוי שבאחת המדינות הזעירות בעולם, עם מתניים בעובי של בובת ברבי, יימצא מספיק אספלט בשביל כולם.

הירוקים טעו וצדקו. טעו – משום שבלי כביש 6 קשה לראות איך יכולה להתקיים כאן תחבורה מודרנית. צדקו – משום שהכביש לבדו לא מסוגל לספק פתרון לכשל התחבורתי המתמשך. הפתרון האמיתי טמון בהשקעות גדולות בתחבורה ציבורית יעילה ואמינה. במקום תחבורה ציבורית, קיבלנו כביש פרטי, שמשרת רק את אלה שידם משגת. אלא שעכשיו מתברר לפתע שהכסף, כמו שהחיפושיות כבר הבינו, לא יכול לקנות הכל: אם אין ביטחון ברחובות גם העשירים לא יכולים ליהנות מטיול רגלי, ואם אין תחבורה ציבורית טובה גם העשירים לא יכולים ליהנות מנסיעה נינוחה בכביש פרטי.

הצעת החוק של שמאלוב-ברקוביץ', וההחלטה של השרים לתמוך בה, אינן משוללות היגיון: הדיל שכביש 6 אמור להציע הוא – אתה משלם במיטב כספך, ומקבל בתמורה נסיעה מהירה והגעה חלקה אל היעד. אם אין תמורה, אין אגרה. אלא שכאן מתעוררת בעייה: תעריפי הנסיעה בכביש נקבעו בהסכם בין המדינה לזכיין. סטייה משמעותית מהם תגרום לו הפסדים כבדים. ספק אם ההסכם ניתן לשינוי מבחינה משפטית. מסקנה: יש סיכוי סביר שאם הנהגים שעומדים בפקק לא יידרשו לשלם למפעילת כביש 6, התשלום יגיע מקופת המדינה, כלומר מכספי המיסים שמשלמים הנהגים שגם הם עומדים בפקק – בכביש החוף או בכביש מס' 1. ובמילים אחרות: העניים יסבסדו את העשירים. מישהו אמר משהו על צדק חברתי?

[email protected]